כשהחתונה מתקרבת במשפחה, ההתרגשות שורה על כולם. הנישואים ממלאים את הלבבות בשמחה ובציפייה.
למרות זאת, משום מה אנשים נוטים להסתכל תמיד על צד אחד של הדברים, אף על פי שלכל דבר יש שני צדדים ממש כמו מטבע.
אני לא חושבת שנישואין הם דבר רע. אבל הרבה נשים בישראל עדיין מאמינות שרק דרך נישואים והקמת משפחה מגיעה האושר. לא מעט בנות צעירות בכלל לא מבינות מה זו נישואין, או מה נדרש מהן לאחר שנכנסות למסגרת הזו.
התוכנית המרכזית שלהן היא פשוט להתחתן, ואז הכל יסתדר מאליו.
אתן אספר לכן מה עבר עליי. האמנתי שכל עוד אתחתן עם גבר שאני אוהבת, ונעשה יחד ילד, אהיה האדם הכי מאושר בארץ.
אבל לצערי, הנישואין הביאו איתם לא מעט אתגרים. אפילו לא הספקנו להתחיל לשים כסף בצד לדירה משלנו וכבר גיליתי שאני בהריון. היום, לגדל ילד בישראל הוצאות אדירות: מעון, חיתולים, בגדים, רפואה.
היינו נרגשים מאוד, אך כשהייתי בחופשת לידה, בעלי רוני עבד בעסק שלו ואני התמודדתי עם מצוקה כלכלית מתמדת. חיסכון לדירה? זה כבר היה בגדר חלום רחוק. האמהות גם לא הייתה לי פשוטה. הבן שלי, נעם, היה תינוק לא רגוע, חלה לעיתים קרובות, ולילות שלמים לא עצמתי עין. הייתי כל כך על סף קריסה לפעמים רציתי פשוט להיעלם. לא כל אישה מסוגלת להיות עמוד התווך של הבית.
הלוואי שידעתי זאת קודם. הבן שלי היה בן שנתיים כשבעלי איבד את העסק. הוא נכנס לדיכאון עמוק. כשיש ייאוש, לעיתים מגיעה גם כוסית שתייה בסוף היום, ואחריה עוד אחת. לא הייתה לי ברירה אלא לקחת אחריות. רשמתי את נעם לגן עירוני, חיפשתי שני משרות מלאות ופשוט עבדתי מסביב לשעון, בזמן שבעלי שקע בשינה עמוקה תחת השפעת האלכוהול. זו הייתה תקופה קשה מאוד, מלאה עייפות ותסכול. ידעתי שאם הייתי לבד יכול להיות שהיה לי קל יותר, בלי הדאגה לכסף, בלי המעמסה הנפשית.
יום אחד ביקשתי מאמא של רוני, תמרה, שתשב עם הבן שלה ותנסה להביא אותו לעצמו. הרי מקובל שגבר לא מרשה לעצמו להתייאש או לברוח מאחריות. יחד עם זאת, פתחתי בפניה את הלב וסיפרתי לה כמה קשה לי, שאני כבר מותשת, בקושי מצליחה לתפקד.
קיוויתי למילה טובה, למעט תמיכה. ובמקום זה היא ענתה לי: “תדעי לך, את לא היחידה שעוברת קשיים, אבל את אישה ואת מחויבת להחזיק את כולם יחד. לא בשמים בקשת כזאת. תשתקי, תבלעי דמעות, ותמשיכי הלאה. זה לא מקובל שנשים יתלוננו. תשמרי על המשפחה שלך, איך שלא יהיה.”
המילים שלה פגעו בי עד כאב.
היא עצמה אישה, ואני יודעת שלא קל לה. בעלה עצלן, ובמקום שנעודד אחת את השנייה היא מבקשת ממני לא לראות, לשתוק ולהתגבר. אבל כמה אפשר לספוג? החיים קצרים, מותר לנו להשתדל שיהיו טובים ונעימים. כן, יש קשיים. אבל לא כאלה. לא בכל מחיר. כל אישה ראויה לאהבה, לשמחה, לעזרה אמיתית.
