19 באפריל
הכפתור “שלח” באתר של הסדנה היה קטן, והכף יד שלי, יעל פרידמן, הזיעה כאילו אני מחזיקה יד זרה ולא את עכבר המחשב הישן שביתי. בטופס כתבתי בכנות: “בת 55. ניסיון הפעלות בתור מחנכת, הקריאה בישיבות צוות”. בשורה של “מטרה” הקלדתי תחילה “בשביל עצמי”, מחקתי, ואז רשמתי “רוצה ללמוד לדבר מול קהל”, ורק אז לחצתי.
תוך דקה קיבלתי הודעה עם כתובת, שעה לשיעור ניסיון. סגרתי מייד את הלפטופ, כאילו אם אסתום את המכסה, מה שעשיתי לא יקרה באמת. נכנסתי למטבח. כיור מלא כלים, סיר מרק מתקרר על הגז. כבר שלחתי יד לספוג, אבל עצרתי.
“אחר-כך”, אמרתי בקול, ומיד התביישתי, כאילו מישהו שומע אותי.
לא סיפרתי לאף אחד על הסדנה. במשרד הנה”ח מספיק שיחות סרק: מי אמר מה, מי הביט לאן. בבית הבן, בעלי, חמותי בטלפון, הכול שגרתי, דרשני. פחדתי שאם אגיד: “נרשמתי לסדנת דיבור מול קהל”, מיד יתחילו שאלות, בדיחות, עצות, והכי גרוע “מה את צריכה את זה”, כמו שאמרתי לעצמי פעמים רבות מדי.
בערב המיועד, יצאתי מהקו האדום של הרכבת הקלה והסתובבתי דקות ארוכות ברחוב בגין, למרות שהכתובת ברורה. הלכתי לאט, בודקת שוב ושוב: ת”ז בתיק, מחברת, בקבוק מים. במדרגות צר היה דחוס, מישהי ירדה עם עגלה, נדבקתי אל הקיר. הלב דפק כמו לפני מבחן.
הסדנה שכנה בקומה השנייה, מאחורי דלת קטנה שעליה שלט “סדנה יצירתית”. במסדרון כסאות בשורה, על הקיר פוסטרים של ערבי במה קודמים. פשטתי מעיל, תליתי, הסתכלתי בראי בסמוך פתאום הלבינו לי הרקות, היד שיטחה את השערות, כאילו תכסה את מה שחושף.
בתוך החדר היו עשרה אנשים. צחוקים, דפי תסריטים. המנחה, אישה קטנה ותספורת קצרה, הציגה את עצמה: עדנה לוי, ביקשה לעמוד במעגל.
“היום עובדים על קול. לא עוצמה, על חיבור. לנשום, לא להתנצל.”
“הלא להתנצל” פגע לי בחזה. כבר כמעט שאמרתי “אני פה לרגע, סתם מסתכלת”, אבל העמדתי פנים והצטרפתי.
תרגיל ראשון: שאיפת אוויר, נשיפה ארוכה “ססס”, אחר-כך “זשזז”. השתדלתי לא להסתכל סביב, אבל הרגשתי בחורה בת עשרים עם ציפורניים בצבעים רועשים, גב זקוף, וגבר עם סווטשירט, כתפיים בוטחות. ועצמי זרה, כאילו פולשת למסיבה זרה.
“עכשיו כולם שם פרטי ומשפט. לא בלחש,” אמרה עדנה לוי.
כשהגיע תורי, הלשון נדבקה לחיך.
“יעל,” מלמלתי, מיד הוספתי, “סליחה, אני”
“עצירה,” אמרה בעדינות תקיפה. “המילה הזו לא היום. נסי שוב. רק שם.”
בלעתי רוק. “יעל”.
ופתאום שמעתי: הקול לא כל כך דק כמדומני. נמוך, צרוד מעט, אבל נוכח. זה הפחיד והקל בו-זמנית.
בסיום, עדנה ניגשה אליי.
“תרשמי לקורס המלא. יש לך גוון יפה. ויש לך נטייה להתחבא. בזה נעסוק.”
הנהנתי כאילו מדובר במישהי אחרת. כשיצאתי, הוצאתי טלפון, ניסחתי לבעלי הודעה, מחקתי, לבסוף כתבתי רק: “אהיה מאוחר, שיעור.” בלי פירוט.
בשבוע הבא התחילו חזרות. הדפסתי קטע שקיבלנו: מונולוג קצר על אישה שלומדת לומר “לא”. חזרתי עליו בבית, במטבח, בזמן שהמים לפסטה עמדו לבעבע, ונעצרתי בלי הרף שוכחת שורות, בולעת סיומות. כעסתי על עצמי כאילו הייתי ילדה עקשנית.
“למה את מדברת לעצמך?” שאל מיכאלי, בני, בין המקרר לשולחן.
נבהלתי, עצרתי, קיפלתי את הדף. “סתם, עבודה.”
“עבודה” מפלט ישן. התביישתי שמתחמקת, אבל לפחד לא פחות.
בחזרות, עדנה העלתה אותנו אחד אחד למיקרופון. מיקרופון על חצובה, כבל נגרר. חששתי ממנו כמעט כמו מהקהל. דמיינתי שהצליל יגדיל כל רעד.
“אל תהיי זו שמתקרבת למיקרופון,” תיקנה עדנה. “תני לו להתקרב אלייך. לעמוד ישר, לשאוף לאחור.”
ניסיתי. בהתחלה כישלון: כתפיים למעלה, נשימה סוטה. שמעתי מישהי קוראת בקלילות, כאילו מספרת לחברה. בראש עלתה מחשבה: “מאוחר מדי בשבילי. אני מביכה.” ומייד חיפוש הצדקות פנימיות.
אחרי החזרה פנתה אלי אישה בגילי, סוודר אפור, שיער אסוף.
“את טובה בהפסקות,” אמרה. “אני דפנה. גם פחדתי מהמיקרופון חשבתי שהוא חושף אותי.”
חייכתי סוף-סוף. “הוא באמת חושף,” לחשתי.
“כן, אבל פחות ממה שנדמה,” ענתה.
יצאנו יחד, דפנה סיפרה שעובדת בקופת חולים, שהשנה האחרונה פילסה אותה. הקשבתי והרגשתי שמשהו בי נמס. לא ידידות מיידית, יותר כמו רשות לא להיות לבד.
בחזרה הבאה קרה רגע לא נעים. קראתי את המונולוג שלי, מנסה לנשום נכון, נעצרתי במילה שבבית דיקלמתי עשרות פעמים. השתרר שקט.
“כנראה שהזיכרון כבר לא משהו,” מלמל הגבר בסווטשירט, לא חזק, אבל מספיק.
הדם עלה לי ללחיים. רציתי לענות, אבל בתגובה חייכתי אוטומטית, כהרגלי.
“כן, קורה,” מיששתי.
עדנה הניפה יד.
“קורה לכולם,” אמרה. “גם לצעירים. פה לא מדברים על גיל. פה עובדים.”
הוא משך בכתפיים, כאילו לא היה כלום. ואני חושבת: אולי החיוך הזה בתגובה הוא בעצמו שתיקה, העדר קול.
בבית בערב פתחתי שוב את הדף, קראתי, בשעה שבעלי, רמי, צפה בחדשות. שאל:
“התחלת לחרוז פתאום?”
קפאתי. יבש לי בגרון.
“לא ממש. נרשמתי לחוג. יש שם הופעה.”
הוא הביט בי, רגע עצר.
“הופעה?” שאל בלי צחוק.
חיכיתי לבדיחה, אבל רק הנהן.
“אם את צריכה לכי. רק אל תילחצי.”
בפשטות הזו, ברשות האם-את-רוצה-אז-תלכי יותר חיבוק מכל “כל הכבוד”.
ההכנה קשה. קמתי מוקדם בחצי שעה, מתרגלת נשימות לפני שכולם קמו. עומדת לצד החלון, ידיים על הצלעות, סופרת נשימות. לפעמים משתעלת, לפעמים צוחקת מעצמי. במחברת כותבת: “לא לקפוץ בלסת”, “פאוזה אחרי ‘לא'”, “להביט אל הקהל, לא לרצפה”.
פעם, בחזרה, עדנה ביקשה לדמיין שמישהו מהקהל ממש חשוב לנו. פני חמותי עלו מיד. אח”כ הבוסית. ואז עצמי במראה, עם החיוך שהוא מסיכה. רעד לי ביד.
“לא לכולם,” הבחינה. “בחרי אחת. דברי לה.”
בחרתי בעצמי. מוזר ומפחיד להכיר שגם אני אדם בשורה הראשונה.
היום הגיע מהר מדי. התעוררתי לפנות בוקר, בטן ריקה וקרה. הלכתי למטבח, מזגתי מים, לגימות קטנות. הטקסט מקופל על השולחן. פתחתי, סקרתי, פתאום העמוד ריק באמצע. לא מחוק, אלא ריק.
השענתי ראש על הידיים. “אני לא עולה,” חשבתי מתוק כמו שוקולד בסוף צום. אני יכולה להגיד שחליתי, להמציא תירוץ. העולם לא יתמוטט.
ואז רמי, חצי ישן, הופיע.
“למה את ערה?”
הבטתי בו, ומפתיע אמרתי אמת: “אני מפחדת. אשכח.”
הוא גירד בראש, לקח את הדף.
“תקראי לי, פשוט,” אמר.
רציתי לסרב, כבר עמדתי. קראתי, בלחש, מתבלבלת. לא קטע. רמי שתק, רק הרים גבה כששוב התנצלתי.
“את לומדת להפסיק להתנצל,” הזכיר.
חייכתי. “אפילו פה לא הולך.”
“יילך,” החזיר את הדף. “הרי תלכי בכל מקרה.”
בסדנה לפני המופע היה צפוף. תיקים עם אביזרים, מישהי מסדרת צווארון, אחרת לוחשת טקסט. עמדתי לצידה של דפנה, תיקחנה ידיי מים.
“תשתי. לא לקרוא עכשיו,” אמרה. “מאוחר ללמוד. רק לנשום.”
הנהנתי, שמתי את הדף בתיק, סגרתי ריצ’רץ’, שקטה מהידיעה שהחפצים במקום יש לאן לשוב.
באולם כ-50 איש. במה קטנה, מסך שחור, שני זרקורים כואבים. המיקרופון במרכז. עליתי מעבר לקלעים, ראיתי את הקהל צללים, אבל זיהיתי: רמי יושב ליד המעבר, מיכאל איתו, לא ציפיתי, זה ריגש והלחיץ יחד.
“אני לא יכולה,” לחשתי לדפנה.
“את כן,” לחשה בחזרה. “תביטי בי אני כאן בצד.”
עדנה שמה יד על כתפי.
“את לא חייבת להיות מושלמת,” אמרה. “רק חיה. עולה, נושמת, אומרת את השורה הראשונה. ההמשך יגיע.”
עצמתי עיניים. יבש בפה. נשמתי, כמו שלימדו, למלא את הצלעות, לא להרים כתפיים. זה לא קסם, רק פיזיולוגיה וזה מספיק להחזיק.
הכריזו את שמי. יצאתי. הרצפה קשה, כמעט מחליקה. התקרבתי למיקרופון, שמרתי מרחק כף יד. האור חזק, הקהל מטושטש, וזה היטיב פחות מבטים.
הלסת ננעלה לשנייה, בראש בלאק-אאוט. ראיתי בקהל את רמי, ידיו מונחות ברוגע, פניו שקטות. את מיכאל, בוחן אותי, לא את הסלולרי. הם לא מחכים לשלמות. הם כאן.
“רגילה הייתי לדבר בשקט,” שמעתי את קולי יוצא. רעד, אבל היה.
ומשם המשיך. לא זכרתי כל מילה, אבל זה זרם. בלבלתי סדר, לפעמים נעצרתי, נשמתי, המשכתי מנקודה שהספקתי לזכור. אף אחד לא גיחך, אף לא צחק. בקהל שקט, מאזין, מחבק.
כשהגעתי לשורת ה”לא” עצרתי, כמו שהערתי לעצמי, ולא חייכתי לשכך. פשוט אמרתי.
בסיום נסוגתי צעד אחורה. המיקרופון נשאר. לא הסתרתי ידיים. הן רעדו, החזקתי לא סגרתי.
מחיאות הכפיים לא היו סוערות, אבל אמיתיות. מישהי קראה “תודה”, והרגשתי זה בשבילי.
מאחורי הקלעים נשענתי על הקיר, הברכיים רכות כמו אחרי עלייה במדרגות. דפנה חיבקה לרגע קצר.
“עלית,” אמרה.
הנהנתי. היה רצון לבכות, בלי דמעות. התחושה כאילו סוף סוף העזתי להיכנס איפה שתמיד עקפתי.
אחר-כך אספו חפצים, צילמו, צחקו. ניגשתי לתיק בצד, בדקתי הדף קמוט מעט, פינה חתוכה. עברתי באצבע לא רציתי לזרוק. שי. שהדבר הזה קרה.
רמי ומיכאל הצטרפו במסדרון.
“סבבה היה,” אמר הבן, מנסה שלא להחמיא מדי, אבל עיניו האירו. “אפילו מעניין.”
רמי הנהן.
“הישמעת אחרת לא כמו במטבח.”
צחקתי קצר.
“במטבח אני תמיד ממהרת,” אמרתי. ואז, בלי לחשוב, הוספתי: “אני רוצה להמשיך.”
יצאנו. כפתרתי מעיל, סידרתי צעיף. בפנים רעד לא מפחד, מרעדה של חיים אחרי צעד גדול.
למחרת הגעתי מוקדם לסדנה. מסדרון ריק. פניתי למזכירות, מילאתי טופס הרשמה לרמה הבאה. בשדה “מטרה” לא טרחתי ליפות. כתבתי: “לדבר”.
עדנה לוי יצאה.
“אני ממשיכה,” אמרתי.
“טוב מאד,” ענתה. “אז בחרי לך טקסט חדש.”
לקחתי קלסר, חיבקתי אל הלב. כשהכנסתי את ראשי לחדר, נדהמתי פתאום לא התנצלתי אפילו פעם. שינוי קטן, כמעט ושקט אבל בתוכי, רעש עז ויפה, חזק ממחיאות כפיים.
