עדי שכבה במיטה כבר כמה ימים, בלי יכולת לקום. שום דבר לא כאב לה, אבל הראש הסתובב, לא היו לה כוחות, וגם לא היה לה שום רצון.
“למה בכלל לקום?” חשבה עדי, “בילדים טיפלתי, ההורים הלכו לעולמם וליוויתי אותם בדרכם האחרונה. עכשיו, כאילו אין לי עוד שום משימה. השנים ברחו כמעט בלי לשים לב”.
לא היה לה חשק לכלום. עדי הסתכלה על החדר: פה ושם נפרשו קורי עכביש, מתוך התקרה. עיניה פגשו את החלון, שמעברו הגינה שלה, עכשיו מלאה עשבים שוטים. התחיל להאיר, ועדי עצמה עיניים ונרדמה.
בחלום היא ראתה את אמא שלה. עדי הופתעה אמא הופיעה לה בחלום רק פעם אחת, שלוש שנים קודם, קצת אחרי ההלוויה.
אמא חייכה בחום, הושיטה אליה ידיים, רוצה כנראה לחבק וללטף כמו בחיים, אבל קיר בלתי נראה מנע ממנה.
“ילדה יקרה שלי,” שמעה עדי את קולה של אמא, “מחר היום האחרון שלך…”
היא קפצה מהמיטה, רעדה.
“איך זה היום האחרון? מספיק? למה כל כך מוקדם?!” צעקה עדי אל החדר הריק.
עדי דמיינה את עצמה שכובה על המיטה הזו, הגוף חסר חיים, הילדים והמשפחה והחברים באים…
הבית מבולגן, בגינה הכל הפוך ולא ברור, אוכל אין. עדי התחילה לרוץ בבית, לא יודעת מה להתחיל קודם.
במטבח לשה בצק במהירות: “זה יתפח עד הערב, אכין פיתות. אם אשרוד עד אז”.
מילאה דלי מים, תפסה סמרטוט וניגבה כל פינה. אספה הכל מהפזור, שטפה את הרצפה.
“טוב, עכשיו מסודר,” פלטה עדי באנחה.
הגיע תורה של הגינה. עדי נעה כמו מטורפת, לא חשה רעב ולא עייפות. המחשבה היחידה: “היום האחרון! היום האחרון!”
רק כשסיימה את הערוגה האחרונה, הבחינה כמה הרגליים שלה כואבות.
“צריך לנוח… לא, אחר כך אנוח”.
נזכרה בבצק ורצה חזרה לבית.
פיתות כבר היו מוכנות.
“טוב, מחר הילדים יגיעו, ישתו תה עם פיתות, יזכרו את אמא”, אמרה בדמעות, “אני אטעם אחת. וואו, רכות כמו עננה!”
עדי ישבה ליד החלון והרהרה:
“זה פשוט טוב לחיות בעולם הזה!”
אין מה לעשות, חשבה, אסדר את הדברים לקראת הסוף.
עדי עברה על בגדים, בחרה שמלה חדשה שעדיין לא לבשה.
ניגשה למראה, סידרה שיער ואיפור. לבשה את השמלה והתבוננה בעצמה.
“איזו אישה יפה! לא צריך פה להיקבר, צריך להתחתן שוב!”
אבל הגורל הוא גורל, חשבה, ונשכבה לישון, או בעצם למות.
אבל לא הספיקה. בחוץ נשמע רכב עוצר ליד הבית. צפרו.
“לשכנים, בטח,” חשבה עדי, לרוב באו לשכנים.
דפיקה בדלת, ועוד אחת.
“אולי הילדים הגיעו?” הציצה עדי דרך החלון. לא, רכב לא מוכר.
“וואו, איזו מכונית!” לחשה בשקט, “מי זה, הלך לאיבוד?”
הלכה לפתוח את הדלת. הורידה את הבריח, ופתחה. על הסף עמד גבר, נעים מראה, מטופח. עדי בחנה אותו בעין בוחנת.
“מתלבש כאילו לאירוסין!” חשבה לעצמה.
“את עדי?” שאל הגבר.
“כן…”
“אני כאן בשבילך. סליחה, זאת הייתה נסיעה ארוכה…”
“אתה צריך משהו?” שאלה בתמיהה.
“כן… בעצם…” גמגם הגבר במבוכה.
“אולי טעית בכתובת…”
“לא, ממש לא. זו הייתה הפתעה, אבל באתי במיוחד.”
“קצת מאוחר, לא חושב?”
“את צודקת, התנצלותי, קצת הסתבכתי בדרך.”
כשראה את חוסר ההבנה בעיני עדי, המשיך האיש:
“שמי אלון. רציתי להיפגש ולהכיר אותך.”
“לי בכלל היו תכניות אחרות להיום,” חלפה מחשבה.
“מאיפה אתה מכיר אותי?” שאלה עדי.
“ניסיתי לא מעט לשלוח לך חברות בפייסבוק, אבל את לא הרבה שם, אז חיפשתי אותך, אל תשאלי איך, ואמרתי אגיע.”
“מה אני אמורה לעשות איתך עכשיו…” חשבה עדי.
“אלון, תודה, אבל אני כבר שנים לא פותחת דלתות להיכרויות ולא מחפשת לשנות כלום. לך הביתה.”
“כנראה את צודקת, הייתי צריך להתקשר קודם. להתראות, עדי.”
הוא פנה ללכת, ואז הסתובב פתאום, מושיט לה קופסת שוקולדים מהודרת.
“סליחה, באמת.”
שוב צעד אל הרכב.
עדי הרגישה אי נעימות, פתאום נהיה לה חבל עליו. כל היום נסע, בטח רעב.
“אלון, רגע, תכנס לפחות לשתות תה.”
הוא האיר פנים, ניגש לדלת.
“בהנאה, עדי.”
נכנסו לבית.
“הנה מגבת, תשטוף ידיים.”
עדי מזגה תה, הוציאה את הפיתות והניחה על השולחן.
“רעב אולי?” שאלה.
“אם אפשר…”
“ברור, תאכל לבריאות.”
רק עכשיו שמעה שגם היא רעבה. כיסתה מהר את השולחן, הרי אפתה המון.
“בְּתֵיאבוֹן,” אמרו גם יחד, ופרצו בצחוק.
זו הפעם הראשונה מזה המון זמן, שעדי נהנתה באמת מלאכול. היה לה כל כך טוב, רגוע, עם האיש הזה, שבקושי הכירה. אלון היה שותף לשיחה, אחרי שעה הרגישה כאילו מכירה אותו שנים.
“עדי, את רק תגידי, אני עוזר במה שצריך.”
הסתכלה עדי על הבגדים שלו וחייכה לעצמה.
“לעזור? האמת שיש מה. המחסן מתמוטט, הגדר בחצר נשברת…”
אלון חייך לעצמו:
“אני אסדר הכל.”
כבר התארגן ללכת.
“תודה על הכל… אמנם לא אבקש לישון כאן, זה לא מתאים. להתראות, עדי.”
“להתראות ונסיעה טובה!”
עדי סידרה את הכל, התעכבה עוד רגע, והלכה לישון או, בעצם, למות.
הפעם ההירדמות הגיעה מיד, העייפות הכריעה.
בלילה הופיעה אמא. “ילדתי, למה ברחת אתמול לפני שסיימתי? היום היה היום האחרון של הבדידות שלך. ידענו שקשה, אז שלחנו לך מלאך. אל תרחיקי אותו, הוא ישמור עלייך, תשמרי גם את עליו.”
“על מי לשמור, אמא? המלאך שלך ברח, ראה כמה עבודה יש פה.”
אמא ברכה אותה ונעלמה באור.
בבוקר מוקדם העיר אותה רעש של משאית. עדי ראתה משאית מלאה בחומרי בניין ליד ביתה, ואז עוד אחת. פועלים פרקו לוחות עץ.
“מה זאת ההפקה? לא הזמנתי כלום!”
רצתה לצעוק שיוציאו הכל, אבל ראתה את אלון מסביר איפה לשים כל דבר.
כשהעבודה הסתיימה, כולם הלכו.
עדי יצאה החוצה.
“ווואו! פה אפשר לבנות בית חדש!”
לקראת הצהריים הגיעה עוד משאית, הפועלים פרקו לוחות ברזל ועוד חומרים.
“זה לגדר,” קלטה עדי, כמו אצל השכנה שתמיד קינאה בגדר החדשה שלה.
העבודה התחילה מיד, ואלון בין הפועלים, לא רק מנחה אלא עוזר בעצמו.
עדי יצאה החוצה:
“אלון, למה אתה עושה את זה?” ניסתה להתנגד.
“עדי, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, תיכנסי, קר בחוץ.”
עדי הייתה נבוכה. החיים לא לימדו אותה לסמוך על גברים. היו לה שניים, ואף פעם לא קיבלה דאגה או עזרה. תמיד הכל נשאר עליה לבד. עכשיו לא ידעה איך לקבל את זה.
העבודה התקדמה. אחרי כמה ימים הייתה גדר חדשה, מחסן חדש, רצפה חדשה בבית, תנור מתוקן. ובכל זאת עדי לא בטחה, חשדה באלון.
“אולי הוא רוצה כסף? איך אשלם לו?”
ולא היה לה כזה סכום.
“מה שיש אתן, את השאר בהמשך.”
כשהגיע אלון, עייף אבל מרוצה, לבית, אמרה:
“אלון, תודה ענקית, אני לא מבינה למה אתה עושה כל זה…”
“עדי, נו, על מה את מדברת?”
הושיטה לו שטרות.
“קח, זה מה שיש, אשלים אחר כך.”
“באמת, עדי? למה? באמת? תפסיקי.”
“עבודה משלמים.”
אלון יצא. אחרי דקות שמעה את רכבו נוסע.
ניסתה לרוץ החוצה. אלון לא חזר גם למחרת, לא ליום שאחריו, לא לשבוע…
עדי לא ידעה מה לעשות. כאב ישב לה עמוק בלב. התאהבה בו כמו נערה.
“למה פגעתי באלון? איך אמשיך בלעדיו?” כל הזמן חשבה עליו, כאילו היו שנים יחד.
היא הלכה בשכונה, לא יודעת לאן ולמה. עצרה אותה שכנה שיודעת הכל על כולם.
“עדי, אל תברחי מזה, תראי מה עשה בשבילך! רואים שהוא אדם טוב!”
“הוא נסע מזמן,” ענתה עדי בעצב.
“את מי את משקרת? האוטו שלו עומד במפנה הדרך כל לילה!”
“איפה, איפה?”
“במפנה לפני הכניסה למושב…”
עדי בכלל לא הקשיבה יותר, רצה לראות אולי יפגוש אותו. לא היה שם אף אחד.
“סתם התבדחה על חשבוני,” חשבה, גררה רגליים חזרה.
בלילה לא הצליחה להרדם. התעטפה בשמיכה ויצאה למרפסת. היה די קר, התכסתה וישבה על המדרגות.
“למה אני כל כך מסכנה, ואולי גם טיפשה?” אמרה בקול רם, ובכתה.
מישהו זינק אליה, חיבק, נישק לה בלחיים ובשפתיים הרטובות מדמעות.
“עדי, אל תבכי,” ביקש אלון, “איפה נעלמת?”
“אלון, איפה היית כל הזמן? למה הלכת?”
“מעולם לא עזבתי, פשוט לא הצלחתי. אני אוהב אותך.”
“ואני אותך, אפילו יותר מחיים.”
עדי התחבקה עם המלאך שנשלח אליה מהשמיים.
“תודה, אמא,” לחשה ובכתה שוב אבל הפעם, מתוך אושר.
**
בחיים, לפעמים צריך לומר “כן” לידידות ולטוב המופיע בדרכנו, גם אם נדמה שהוא זר ומפחיד. אסור שהפחדים וההיסטוריה האישית יגבילו את התקווה או ימנעו מאתנו להאמין שמגיע לנו להיות מאושרים. לפעמים, מלאך דופק לנו בדלת צריך רק להעז לקבל אותו.
