יומן אישי 3 באדר תשפ”ד
שמי נירה לוי. אני שוכבת במיטה כבר כמה ימים. שום דבר לא כואב לי, אבל הראש מסוחרר והכוח איננו. גם לקום פשוט לא מתחשק.
למה לי לקום בכלל? חשבתי לעצמי. את כל המשימות שלי בעולם הזה השלמתי גידלתי ילדים, ליוויתי את הורי בדרכם האחרונה, ופתאום אני מרגישה שאין לי יותר צורך. השנים חלפו בלי שהרגשתי ועכשיו אני נשארת כל כך לבד.
המבט שלי נדד על פני החדר – חוטי עכביש נמשכים מהתקרה. מחוץ לחלון שלי, הגינה כבר מלאה בעשבים שוטים ועצי פרי עזובים. השמש רק התחילה לעלות כשעיניי נעצמו.
בחלום הגיעה אלי אמא שלי. זה היה כל כך מוזר, כי מאז העדות שלה עלי בשבעה לא הופיעה לי אף פעם בחלום. היא חייכה והושיטה ידיים, רצתה כנראה ללטף את ראשי כמו פעם, אבל מעין חומה בלתי נראית הפרידה בינינו.
נירה, בתי היקרה, מחר זה היום האחרון שלך…
באותו רגע פשוט נזרקתי מהשינה. רעדתי מה זאת אומרת היום האחרון? הגיעה הסוף? דווקא עכשיו, כשעוד לא הספקתי להרגיש את עצמי מסודרת?
דמיינתי איך הילדים שלי מגיעים, כל הבית מבולגן, הגינה הפוכה, בקושי יש מה להגיש לאורחים. נבהלתי לגמרי וקפצתי מהמיטה. בלי לחשוב מיהרתי למטבח ולשתי בצק שיעלה עד הערב, אולי אספיק להכין בורקסים. אם אשרוד עד אז.
השריתי מטלית בדלי, עברתי על כל הפינות וניקיתי את הבית. אחר כך יצאתי החוצה, לעקור עשבים מהגינה, כאילו כל נשימתי תלויה בזה. “יום אחרון! יום אחרון!” דפק לי בראש.
רק כשסיימתי לנקות את השורה האחרונה של החצילים, שמתי לב כמה כואבות רגליי. מנוחה? לא, אין זמן. הבצק מחכה. רצתי הביתה ותוך זמן קצר היו מגשים של בורקס חמים על השולחן.
מחר יגיעו הילדים, ישבו לשתות תה עם מאפה… חייכתי בבדידות, שרויה בדמעות, איך החיים האלה מתוקים לפעמים. צריך כבר להתארגן.
פתחתי את הארון, בחרתי שמלה חדשה שמעולם לא הזדמן לי ללבוש, סידרתי שיער, שמתי שפתון, מסתכלת בעצמי במראה ואומרת – איזה יופי. חבל לקבור אותי, אפשר להעמיד חופה!
אבל אין מה לעשות, הגורל לא שואל. התמתחתי להמתין למוות, אך לא הספקתי אף להירדם ושמעתי רכב עוצר בחוץ וצופר.
אל הסביבה שלי תמיד מגיעים אורחים, לא התרגשתי. אבל אחרי כמה דקות דפיקה בדלת ועוד אחת. הצצתי מבעד לחלון לא זיהיתי את הרכב.
איזה רכב מרשים, אמרתי לעצמי. ניגשתי לפתוח. בפתח עמד גבר נאה, מטופח בצורה כמעט מוגזמת.
את נירה? שאל.
כן… מי אתה?
אני דביר, רציתי להכיר אותך. סליחה על השעה המאוחרת, התעכבתי בדרך…
עמדתי פעורת פה. בכלל לא רציתי שום היכרות, מספיק לי החיים שלי.
סליחה, דביר, החיים שלי מסודרים לי כמו שהם. הייתי מעדיפה שתחזור לביתך.
דביר רק התבונן בעיניי, לקח קופסת שוקולדים יקרה מהיד ואמר: תסלחי לי בבקשה.
הוא הסתובב ועזב. ליבי נכמר. מישהו עובר דרך שלמה, בטח רעב, ואולי סתם בודד.
דביר, חכה רגע, בוא תשב לשתות תה, לפחות תאכל משהו.
החיוך התפשט על פניו. נכנס, שטף ידיים. פתחתי שולחן יש המון בורקסים, אז למה לא.
בתיאבון, אמרנו בו זמנית ופרצנו בצחוק.
לא זכרתי מתי אכלתי בתיאבון כזה בפעם האחרונה. בלי ששמתי לב, השיחה קלחה, כאילו אנחנו מכירים שנים.
נירה, תגידי מה שאת צריכה ואני כאן לעזור, אמר לי. חייכתי, הסתכלתי עליו בעיניים מעריכות.
האמת… אם תרצה לעזור, הסככה שלי נוטה לקרוס והגדר מתפוררת.
אני אדאג להכל, נירה, אל תדאגי.
התגובה שלו הייתה ברורה, יצא מהר בלי לבקש אפילו לינה.
לילה טוב, דביר.
כיביתי את האור. התכוננתי לשינה האחרונה שלי, ככה לפחות האמנתי.
בלילה שוב אמא חלמה אלי. נירה, נכון דיברנו? זה היה היום האחרון לחיים של בדידות. שלחנו לך שליח מהשמים תשמרי עליו.
אבל אמא, המלאך שלך כבר נעלם, כל העבודה הבריחה אותו!
היא חייכה ונעלמה בקרן אור.
לפנות בוקר העירו אותי רכבים. מהחלון אני רואה משאית עם קרשים וצוות שמתחיל להוריד חומרים. רציתי לצעוק להם שיסעו, לא הזמנתי איש. בין כולם, דביר עומד ומכוון אותם.
לקראת צהריים הגיע עוד רכב גדר חדשה וגג פח נוצצים, בדיוק מה שלשכנה שלי התקינו לא מזמן.
עובדים עבדו במרץ, דביר ביניהם, ושום מילה לא ביקש ממני. תוך ימים, קירו מחדש את הסככה, הסדירו את הגדר, החליפו רצפה, התקינו תנור חדש. בכל הזמן הזה לא הבנתי מה מניע אותו.
כשסיים, ניסיתי להגיש לו מעט שקלים, מה שהיה לי בתקווה שככה ייעלב פחות.
לא, נירה! אני מסרב, את לא משלמת לי!
הוא יצא, טרק את הדלת. חלפו ימים, והוא לא חזר. הלב שלי נשבר. הלכתי ברחוב כצל, יודעת שהתאהבתי. איך גרמתי לו להיעלם? קיויתי לפגוש אותו איפשהו.
פגשתי את השכנה שושנה, כמובן שהיא יודעת הכל:
נירה, את מתנהלת לא נכון. גבר כזה לא תמצאי בכל יום.
עזבי, הוא כבר נעלם.
נעלם?! הלילה הוא חנה עם הרכב מול הפרדס.
רצתי לשם, לא מצאתי כלום. בלילה ישבתי על המדרגות, התכסיתי בפליז, ובכיתי בשקט.
ופתאום, מישהו הגיע מהר, חיבק אותי מאחור. זאת הייתה ידו של דביר, מחממת, מרגיעה.
בבקשה, נירה, אל תבכי יותר.
למה עזבת?
לא רציתי לעזוב, פשוט… אני אוהב אותך.
חבקתי אותו חזק ולחשתי: אני אוהבת אותך יותר מהחיים.
הרגשתי ששוב יש לי סיבה לחיות תודה, אמא, שלחת לי מלאך!
הבנתי שמרגע שאני פותח את הלב, החיים שוב קורים גם כשנדמה שהכול כבר נגמר.
