חנה שכבה במיטה כבר כמה ימים, חסרת כוח אפילו לקום. שום דבר לא כאב לה, פשוט הייתה לה סחרחורת, לא היו לה כוחות, וגם הרצון לצאת מהמיטה פוף! הלך לטייל עם החתול של השכנה.
“נו באמת, למה לי לקום?” חשבה חנה, “עשיתי כבר הכול בחיים האלה: גידלתי ילדים, ליוויתי הורים. מה עכשיו? יושבת כמו מלכה בלי ממלכה.” השנים, מסתבר, רצות הרבה יותר מהר ממה שמסתכלים בשעון.
כלום לא בא לה. חנה בחנה את החדר פה-ושם תלויים חוטי קורים שכנראה עליהם עשה ועד הבית את חג הפסח. עיניה נסעו אל החלון הגינה? מכוסה בעשבים שוטים בגובה כובע טמבל. היום עלה, אבל חנה סגרה עיניים ונרדמה.
בחלום הופיעה אמא שלה. חנה הופתעה מאוד כבר שלוש שנים מאז הלכה, והופיעה לה בחלום רק אחרי השבעה. עכשיו שוב, עם אותו מבט רך, מושיטה ידיים כמו פעם, רוצה לחבק וללטף. אבל מין קיר שקוף לא נתן לה להעביר את היד.
חנלה שלי, אמרה אמא, מחר היום האחרון שלך
חנה כמעט עפה מהמיטה. רעדה, לא הבינה כלום.
מה זאת אומרת אחרון? נגמר הכול?! למה כל־כך מוקדם?! צעקה חנה, לא בדיוק היה ברור על מי.
היא דמיינה את הילדים, קרובים, חברים באים לבית המבולגן, הגינה נראית כמו סוואנה, אפילו לא מה יש להאכיל אותם. חנה התרוצצה בבית, לא יודעת במה להתחיל.
במטבח, ערבבה בצק במהירות: “עד הערב יתפח, נאפה בורקסים. אם אשרוד עד אז…”
הביאה גיגית מים, לקחה מגבת, עברה פינה־פינה וסילקה כל גרגר אבק. סדרה את כל מה שהיה פזור. בקרצוף מרצפות כבר התחילה לשיר לעצמה.
הנה, הכול מסודר! נשפה, כאילו הרגע טיפסה על הר תבור.
נשאר לגינה. היא התרוצצה כאילו עכשיו חותכת קמפיין בחירות לראשות מועצה, לא מרגישה רעב, לא עייפות. רק קול פנימי: “יום אחרון! יום אחרון!”
רק כשנגמר קוטפי העשבים, נזכרו הרגליים שלה להזכיר שהיא לא רובוט.
אפשר לנוח. טוב, עוד מעט.
נזכרה בבצק, רצה למטבח.
הנה הבורקסים מוכנים.
יופי, מחר הילדים יבואו, ישבו על תה Israelis עם בורקסים, יגידו לחיים לזכר אמא. ננסה? וואלה טעים כמו עננים!
חנה התיישבה ליד החלון, חושבת:
וואו, אם כל־כך טוב לחיות, אולי עוד שווה להישאר בזירה הזאת
טוב נו, אין ברירה, זמן להתארגן “נסיעה אחרונה”.
חנה דיפדפה בכל המגירות מה ללבוש לאירוע כזה? בסוף בחרה שמלה חדשה, שכבר שנה מחכה לה הזדמנות.
עמדה מול המראה, עשתה תסרוקת, מרחה קצת סומק כי למה לא? השמלה על הגוף וואלה, נראה סופר!
תקשיבי, כזה יופי לא צריך לקבור, צריך להוציא לחתן!
אבל עם הגורל אי אפשר להתווכח חנה נשכבה במיטה “למות”, אבל עוד לא הספיקה. בחוץ נשמע רעש אוטו שנעצר ממש מול הבית שלה. צפצוף.
בטח לשכנים הם רגילים שמבקרים אותם חשבה.
אחרי דקה דפיקה בדלת ועוד אחת.
אולי הילדים? עשתה סיבוב לחלון לא, רכב זר.
איזה אוטו מפואר! מה, מישהו הלך כאן לאיבוד?
הולכת לדלת, פותחת, עומד שם גבר נראה על הכיפאק, מסודר, מבושם, חולצה גיהוץ קווים.
“בטוח מתכונן לחתונה,” קופץ לה במוח.
את חנה? שואל בחיוך.
כן?
אני בשבילך באתי. תסלחי לי שהתעכבתי בדרך
צריך עזרה במשהו? נשמעת מאוד לא משוכנעת.
האמת, כן הוא מגמגם, לא בטוח איך להמשיך.
אולי טעית בבית?
לא לא, אלייך הגעתי, מצטער על ההפתעה.
קצת מאוחר, לא? נו, מה אתה צריך?
את צודקת. התעכבתי, הגענו ממרכז, הסתבכתי בדרך.
היא מסתכלת עליו, הוא ממשיך:
אני דביר. ורציתי להכיר אותך.
“לי היו תוכניות אחרות להיום” היא חושבת.
מאיפה אתה מכיר אותי? מסתקרנת.
שלחתי לך בקשת חברות בפייסבוק, אבל את אף פעם שם אז קצת חפרתי (אל תשאלי איך), והגעתי לכאן.
“מה אעשה איתך עכשיו?”.
תשמע, דביר, אני לא בעניין לא בא לי להכיר אף אחד, לא רוצה לשנות את החיים שלי. אולי עדיף שתחזור הביתה.
אולי צודקת, יכולתי לפחות להתקשר קודם להתראות, חנה.
הולך מהר לאוטו, בדרך חזרה מושיט לה קופסת שוקולדים.
תסלחי לי.
חנה מביטה אחריו. פתאום נעשה לה לא נעים. בן אדם עשה דרך, בטח רעב.
דביר, רגע, כנס. על כוס תה אתה פשוט חייב.
שותה לגימה, קופץ כמו ילד מאושר.
בכיף, חנה.
נכנס הביתה. לך תשטוף ידיים, מגבת פה.
חנה מוזגת תה, מוציאה בורקסים.
שומע, רוצה גם לאכול?
האמת, זה יהיה מושלם.
קדימה, לבריאות.
חנה בעצמה לא אכלה מיום שישי. מהר סידרה שולחן, מזל שבישלה הרבה.
-בתיאבון! צחקו יחד.
פעם ראשונה מזה הרבה זמן שחנה נהנתה מהאוכל. דביר היה אדיב וחייכן ומצא חן בעיניה. אחרי שעה הייתה בטוחה כאילו הם מכירים שנים.
חנה, כל מה שתרצי אשמח לעזור.
בוחנת אותו. מחייכת.
אה, לעזור? ברור, פרגולה מתנדנדת, הגדר מתפוררת
הוא נהיה רציני:
חנה, אני באמת אשמח. עושה הכול.
ונעמד לצאת.
תודה לך הכול היה טעים. אל תדאגי, לא אשאר לישון פה לילה טוב, חנה.
לילה טוב, דביר, סע בזהירות!
חנה אספה את השולחן, ישבה רגע, הלכה לישון. או ליתר דיוק, להיפרד.
השינה באה מהר, מתיש ככה לשפץ בית שלם ביום אחד
בלילה אמא חזרה לבקר.
חנלה, למה ברחת? לא הקשבת. היום היה היום האחרון של החיים הבודדים שלך. ידענו שכואב לך לחיות לבד. שלחנו לך מלאך שישגיח עלייך. תשמרי עליו הוא ישמור עליך.
את מי, אמא? הוא כבר ברח, פחד מהעבודה
אמא עשתה תנועה של “יאללה, תסתדרי,” ונעלמה.
לפנות בוקר, רעש של משאית העיר את חנה. מהחלון ראתה מובילית עם ערימות של עץ וברזל, עוצרת אצלה בחצר. אחריה עוד משאית, פועלים פורקים שלטים, דלתות
מה זה צריך להיות?! לא הזמנתי כלום.
כמעט יצאה לצעוק, ראתה את דביר מסדר ומורה לפועלים מה איפה.
כשסיימו, כולם נעלמו.
היא הלכה לגינה.
איזה דברים! אפשר לבנות פה בית!
לקראת צהריים באה עוד משאית עכשיו פורקים פחי ברזל, כלים בום! גדר חדשה. בדיוק כמו שעשו לשכנה יפה. חנה תמיד קינאה בגדר שלה.
הפועלים מיד התחילו לעבוד, ודביר לא רק נתן הוראות גם הידק ברגים, הרים קרשים.
דביר, למה אתה עושה את כל זה?
חנלה, תני להכל להסתדר, תיכנסי הביתה, קר בחוץ.
חנה לא ידעה איך לאכול את זה. היא רגילה להסתדר לבד, אף פעם אף אחד לא דאג לה באמת. הייתה לה שני בעלים, אף אחד לא היה מה שצריך. תמיד לבד.
בינתיים, העבודה רצה. אחרי כמה ימים היו לה גדר חדשה, מחסן, רצפה מתוקנת, תנור עובד. אבל חנה עוד מתלבטת מה הוא רוצה? לשלם? מאיפה, גם ככה אין הרבה.
-מה שיש אתן, על השאר נסתדר.
כשהגיע דביר עייף אך מרוצה, חנה אמרה:
דביר, תודה רבה, לא יודעת למה אתה עוזר לי ככה
חנה, עזבי שטויות.
וחנה הביאה לו ממש שטרות.
קח, אמנם לא הרבה, אבל אני אשלים בהמשך.
מה פתאום, חנה?! מה את עושה? לא צריך.
תתעקש שצריך, על עבודה משלמים.
דביר יצא, שעה חלפה ואז שמעה את האוטו נוסע.
היא רצה. דביר הלך. לא חזר גם למחרת, לא בשבוע שאחרי
חנה לא שלטה בעצמה לב נשבר לה. לא הייתה מסוגלת לחשוב על כלום, רק עליו. אהבה בגיל חמישים פלוס. “למה אמרתי לו את זה? איך אפשר בלעדיו בכלל?”
הולכת ברחוב, לא יודעת לאן, עוצרת אותה השכנה, בעלת תואר ברכילות שכונתית.
חנה, אל תעשי שטויות! כזה בחור תראי מה עשה בשבילך!
הוא כבר נסע, מלמלה חנה.
מי נסע? הרכב שלו עומד כל לילה באמצע הפניה בכניסה לישוב.
איפה? קפצה חנה.
מזמן בכניסה.
חנה כבר לא שומעת, רצה לשם. אבל הרכב כבר לא היה.
בטח רצתה להקניט אותי…
בלילה חנה ישבה מתחת לשמיכה ביציאה לבית, לא יכלה להירדם.
למה אני ככה, וכזו טיפשה, דיברה לעצמה, כמו ילדה בכיתה א’.
בכתה ובכתה.
פתאום, מישהו קפץ עליה, הרים אותה לחיבוק, מנשק את הדמעות מהלחיים.
חנה, די, אל תבכי! ביקש דביר.
איפה היית? למה הלכת?
לא באמת נסעתי, לא הצלחתי לעזוב. כי אני אוהב אותך.
ואני אוהבת אותך, יותר מהכול.
חנה חיבקה חזק־חזק את המלאך שלה, שנשלח אליה מהשמיים.
תודה, אמא, לחשה חנה ובכתה שוב, אבל הפעם מדמעות של אושר.
