אמא דבורה
מה זה הרעש הזה? שפכת מים! בחוץ לח, ואת עוד מוסיפה רטיבות פה!
אישה גדולה, רחבה כבית, התיישבה על הספסל ליד שירה.
חמסין היום, ותוסיפי את הגשם שהתחיל הבוקר, עכשיו כמו בסאונה. וחצי יום עוד לא עבר ואני כבר כולי רטובה!
האישה שלפה מהתיק שלה בקבוק מים. אחרי כמה מאמצים, פתחה את הפקק.
רוצה? היא הושיטה לשירה את הבקבוק. פעם אמרו שמים מרגיעים. אותי זה לא מרגיע. גם אם אשתה דלי לא עוזר.
שירה הביטה בעינים גדולות על השכנה המוזרה שלה לספסל. עוד עונש? מה חטאתי הפעם שמלבד כל מה שעבר עלי, נוסף גם זה? כלומר, זו…
ממעולם שירה לא חיבבה שמנים מאוד. הנוכחות שלהם תמיד גרמה לה תחושת דכדוך. איך אפשר ככה להעביר על עצמך, חשבה. האם כל כך קשה לעשות קצת ספורט, להוריד מהאוכל, לזכור שיש אנשים מסביב. זה פשוט לא אסתטי כל הקפלים האלה, בגדים ענקיים, הזעה והריח… איכס. היא נזכרה איך פעם, עם חברות, ראתה מישהי כזו בבריכת שחייה בספא.
אני לא נכנסת לבריכה! זה עושה לי רע! אמרה גילי, חברתה הטובה של שירה, והחליקה את גופה הספורטיבי, פרי שעות בחדר הכושר עם מאמן צמוד.
מה קרה? הרי קבענו כזה יום כיף?
ליד זה? גילי הצביעה בגועל על האישה במים לא, אי אפשר.
המונולוג שגילי פצחה בו המשיך, אבל שירה לא רצתה אפילו לזכור אותו. היא ידעה, אולי התביישה להודות, שגם היא חושבת כמוה. אבל פשוט אי אפשר. מי שלא דואגת לעצמה, שתישאר בבית.
וככה יצא שהיא יושבת עכשיו על ספסל התחנה המרכזית בתל אביב, ליד אישה שגדולה פי שלוש מזו שזכרה מהבריכה. ועוד מדברת כל הזמן! אבל שירה הייתה כבר חסרת כוחות. ישבה כאן כבר שעות, בוכה בהתחלה ואז פשוט מביטה בקיר ממול. לא היה לה לאן ללכת אולי למעט התחנה. ובלית ברירה, החלה להאזין לדבריה של השכנה המוזרה. רק לרגע.
יפה את. אין לך מזוודה, לא תיק. לא נוסעת לשום מקום. מה, מחכה למישהו, או שפשוט אין לך לאן ללכת?
שירה הסיטה את המבט מהקיר והביטה אל האישה.
פנים טובים, לחיים עגולות כמו בובה, חיוך מלא, שנעלם כששירה פרצה בפחיה חדשה ועוצמתית. אחרי כן היא כבר לא יכלה להסביר לעצמה מה היה שם, אבל מצאה עצמה מחובקת היטב בזרועות האישה, והכתפה נרטבת מבכי חרישי. ועוד במפתיע, האישה הזו לא הריחה כלל כפי שציפתה אלא ממנה נדף ריח נעים של פרחים, אולי לבנדר, כזה הזכיר נשכחות. שירה הבינה פתאום שככה בדיוק הריחו הידיים של אמא שלה, זו שהלכה לעולמה מוקדם מדי ושירה הייתה אז רק בת חמש. הזיכרון היחיד שנשאר שדה פרחים ואמא קולעת לה זר.
למה את נרתעת? מי פגע בך?
שירה ניסתה להכחיש, ואז הנהנה.
אלה רשעי העולם! ילד כזה יפה לפגוע בו! האישה הוציאה עטיפת כריך ותפוח אדום. קחי, תאכלי!
הריח היה כל כך חזק עד שקיבלה סחרחורת. היא לא אכלה כמעט יום, ולא היה לה שקל בארנק.
זה נקניק עוף, בריא! בעצמי הכנתי. תאכלי, את רזה כמו מקל!
אני לא אוכלת בשר… שירה ניסתה לסרב.
מה אמרת? האישה דחפה לה את הכריך ליד והתעלמה, חצצה את התפוח.
שירה לא אמרה דבר, ובסוף נגסה בכריך כאילו מעולם לא אכלה דבר כה טעים.
טעים, נכון? כל השאר שטויות!
האישה הסתדרה על הספסל, הבחינה בשירה ממש מסיימת להתנפל בבליסה על האוכל, וחייכה.
אני רואה שאת רעבה. אז עכשיו ספרי לי, איך מצאת את עצמך בתחנה, בלי תיק, וללא כסף?
שירה הנהנה בדממה.
תספרי, אחר כך נבכה יחדיו, ואולי גם נצחק.
שירה היססה. כל הסיפור שלה לא היה מעניין, אבל זו הייתה חייה.
היא עזבה את הבית בליל אמש. ברחבה, אחרי שאביה הודיע לה במילים חריפות שהיא בכלל לא בתו הביולוגית ושיהיה לו ילד אמיתי. מחשבותיה התרסקו. האיש הזה, שגידל אותה ואהבה כאב?! והיא בכלל מאומצת… ואמא איננה.
היחסים עם המומיה החדשה, רונה, מעולם לא הלכו. היא צעירה ממנה רק בארבע שנים, ומתחת לחיוך העלוב במפגש הראשון קיבלה שירה אות אזהרה.
ההתעקשות של רונה להכעיס, הדמעות והכל כמו טלנובלה גרועה. שירה קיוותה שאביה יגן עליה, אבל הדברים השתנו, ואין עוד חזרה.
בשיחתם האחרונה הניח אביה על השולחן דפי אימוץ; הוא כלל לא אביה הביולוגי. ולא היה להשיג תשובה מי כן, ואמא איננה.
היא ישבה כל הלילה בחדר, יצאה מהבית לפנות בוקר ודרכה הובילה לתחנה. לנייד לא היה כוח והיא לא רצתה לדבר עם איש. חברות אמיתיות לא היו, בית לא היה חג, וכל הילדות עברה כשהוריה נודדים.
כשהגיעה האישה, הקשיבה בסבלנות, מבלי להפסיק אותה אפילו. בסוף נתנה לה מגבונים, ואז פשפשה בתיקה הקרוע והוציאה ארנק.
תראי, ילדה. צריך עוד לדבר עם אבא שלך, אבל עכשיו תודיעי לו שאת בסדר. הנייד מת?
כן…
האישה הושיטה לה טלפון ישן, עם כפתורים.
מה מבט נדיר כזה? אין בו אפליקציות? לי זה טוב. תשלחי הודעה, שלא ידאג. הוא לא אבא מושלם, אבל אל תדאגי לו יותר מדי.
היא הסתכלה כשתיקתקה שירה את המסר, ואז הרימה עצמה, עידנה את החולצה שהתקמטה מדמעות.
קוראים לי דבורה. אני גרה במושב מחוץ לעיר. רוצה לבוא אלי? אין לך לאן, ובמושב יש מקום לכולם.
למה? שירה הביטה בה.
למה אני רוצה לעזור? אין דבר כזה “ילדים זרים”. אסור שילד יישאר לבד.
אבל אני כבר לא ילדה…
עוד איך. קומי. צריך לקנות לך כרטיס, שלא נפספס את הרכבת.
וככה הגיעה שירה אל דבורה צדוק.
בדרך כלל, דבורה לא שאלה שאלות, והסבירה בהמשך שצריך לבחור מתי לשאול, ומתי לשתוק ולתת לפתח לבדו.
שירה נרדמה ברכבת, ורק כשהגיעו לנתניה דבורה נגעה בה:
קומי, הגענו!
על הרציף, חיכתה להם אישה גבוהה ודקה, חנה, שדיברה במהירות.
אמא דבורה! איחרתי פעמיים את הרכבת. איך נועה הקטנה?
מסתדרת, עוד מעט אגיע אליה. הרופא אמר שיהיה בסדר, מקווה.
חנה העיפה מבט בשירה.
דרך אגב, מי זו?
שירה תישאר איתי קצת, אין לאן ללכת.
טוב, בואו.
הן נכנסו למכונית, סוברו ישנה, והגיעו למתחם בתים גדול.
המוני ילדים חיכו שם.
כל אלה שלך? שירה התפלאה.
שלי בלב, לא בדם דבורה חייכה זה פשוט המושב, כולם קרובים, אצלי כולם מרגישים בבית.
דבורה הכירה לה את כולם. שירה לא הצליחה להבין איך כל הקשרים עובדים, עד שחנה הסבירה:
כאן גרים שלושת הגדולים, פה השתיים מהרחוב השני, אני ועוד כמה ילדים עירוניים. כל אחד הגיע בזמנו, כל אחד עם סיפור.
שירה ישבה המומה בית קטן, מלא שמחה, כוס תה, עוגות ביתיות. חנה הסבירה איך אמא דבורה אספה כל אחד בלי שאלות, רק הייתה שם.
את רואה? חנה אמרה דבורה לא ילדה אף אחד, אנחנו כולנו ילדים שנאספנו, כל אחד מהפינה שלו.
ולא חסר מקום לאהבה.
בדיוק.
שירה הרגישה שהיא חולמת, כתוצאה של עייפות זה בית, וזו משפחה אמיתית. משהו שהיה חסר לה.
חנה סיפרה על בריחתה מהבית, על דבורה שחיפשה לה מסמכים לעזרה בלימודים, על כל מי שקיבל ממנה דירה בתנאים הכי נוחים, עם עזרה, אוכל, בגדים ותמיכה רגשית.
מאיפה כל הכסף? שירה שאלה פעם.
חלק מהמדינה, וחלק יהושע. הוא גילה אותנו כשגם אותו מצאה ברחוב, אבוד, ואביו מיליארדר עסקי בניין. יהושע חזר אליו, אבל עזר מאחורי הקלעים עורך דין, תרומות, קשרים.
וכך, בתוך כל החום הזה, שירה פרקה סוף סוף את המשא הנפשי. גם כשיואל, אבא החורג, הופיע בליווי דבורה בתחנה וחיפש אותה במושב, היא רק אמרה: “אני מודה לך על כל העזרה, אבל מכאן אני דואגת לעצמי”.
שירה למדה עבודה סוציאלית, הפכה להיות פסיכולוגית מהטובות, והפניות אליה נרשמו חודשים מראש; חייה זרמו במסילות שקטות. עם הזמן, אינסוף ילדים עברו במושבה של דבורה, גדלו, למדו, נישאו, וחזרו אליה לחגים.
כשהגיעה מחלתה של דבורה, שירה עזבה הכל וחזרה לטפל בה באהבה עמוקה. היא שהתה שם כחצי שנה, והתקופה הייתה לה גם הקשה וגם המאושרת שבחייה.
כולם סביב משפחה אמתית, לא בדם; ואחרי ההחלמה, ספסל עץ נבנה על ידי יוסי, הבן המאומץ, שחברו אורי, וכולם באו לפטפט איתה, לצחוק לקרוא לה “מלכת המושב”.
ושירה רק אמרה:
אמא דבורה, תבואי לחתונתי?
תמיד, ילדה שלי, תמיד.
וככה נסגר המעגל. משפחה זה לא רק דם, זה גם נשמה. והאהבה חזקה מהכול.
