אז תקשיב רגע, אני יושב ומדבר איתך כי הלב שלי מלא ומכל המקומות, זה התחיל בכלל בכלביה.
נכנסתי לשם וביקשתי מהבחורה בדלפק שתראה לי את החתול הכי מבוגר שיש פה, זה שכמעט אף אחד לא רוצה. היא הסתכלה עליי כאילו לא בטוחה אם נדפקתי או שאני יודע מה אני עושה.
אולי מתאים לך אחד רגוע, קצת מבוגר אבל לא זקן?, שאלה בעדינות, כאילו מפחדת להלבין אותי. יש לנו חתולים מהממים, בריאים, ממש הולכים לאנשים ליד.
נענעתי ראש. לא. בבקשה, תראי לי את זה שהכי פחות לוקחים.
יש שקט מוזר במקומות כאלה. לא באמת שקט לפעמים יש צלצול של קערה, חתול אחר מגרד בדלת אבל בין כל הצלילים, זהו שקט של ציפייה. שקט של אלו שלא בחרו בהם.
ובשקט הזה, נזכרתי בשקט שעטף אותי מאז שמיכל איננה. אחרי שניים של מאבק. מחלקות וולפסון, לילות נטולי שינה, תרופות, משמרות ליד מתקן האינפוזיה, מנות אוכל שאף פעם לא הספיקה לסיים. צחוקים מאולצים, רק כדי לגרום לה לחייך חצי, שנייה, משהו.
הכל נשאר בבית באותו מקום. הכוס שלה מעל הכיור, הצעיף עדיין על המתלה, פתקי החלוקה של הכדורים. רק היא איננה. כאילו הלב התרוקן יחד עם כל הפינות שלה.
וכשהכל נגמר, כולם הסבירו לי ככה זה, נתת כל מה שיכולת, אף אחד לא באמת יודע מתי זה יקרה. גם היא אמרה לי ללכת להתקלח, לחזור להיראות כמו בנאדם. אבל הלכתי ו פספסתי. לא הייתי שם.
זהו. אף חוכמה לא עוזרת נגד האשמה הזו היא איתי בכל פינה בבית. מתיישבת מולי בלילה, עומדת לידי כשאני שוטף כלים, משתרעת על הכרית ברעש דומם. לוחשת לי בלי להרפות: לא היית. בדקה האחרונה לא היית.
עומר, הבן שלי, התקשה מדי אז להגיע. הוא לא רע, פשוט יש לו חיים, משפחה, ועניינים. התקשר, שאל מה שלומי, אמר שאני צריך להחזיק. פעם בכמה שבועות קפץ עם סלים מהסופר, עמד דקה ליד הדלת ונחפז. לא לקחתי ללב, אבל הדירה נהייתה עוד יותר ריקה.
בשלב מסוים התחוור לי אפשר כל כך להתרגל לריק הזה, שזה נהיה הרגיל שלך. לקום בבוקר בלי מטרה, לאכול סתם, להירדם בלי מחשבה, לא באמת להיות נחוץ לאף אחד.
ופה בדיוק החלטתי די. אני הולך לכלביה.
הפקידת קבלה בדקה עליי שוב: אתה מבין שחתול זקן זה תרופות, טיפולים, רופא, אולי בעיות התנהגות? הסברתי שאני מבין.
למה דווקא חתול זקן? לא אהבתי לחלוק. אבל באותו רגע שחררתי: לא הייתי עם מיכל ברגע האחרון. אולי לפחות לחתול הזה אוכל לתת את מה שלא הצלחתי לה.
היא נאנחה, הרימה מבטה מהדפים, הלכה מאחורי תא לזמן ממושך.
מתברר שמעבר לדלת ההיא היה חתול, כזה שישנה לי את הבית.
בתוך כלוב קטן, קרוב לרדיאטור, שכב לו חתול מפוספס כהה, עם פרווה דהויה ומבט שמיד שבר לי את הלב. הוא הרים ראש איטי, עיניים גדולות, עייפות, לא חתוליות בכלל. מי שמפסיק לצפות לטוב ככה נראה.
זה יונתן, סיפרה לי. כמעט בן 14, הגיע אלינו אחרי שבעליו נפטרה. קרובי המשפחה לא רצו אותו. אחרי תקופה נחלש, אוכל בקושי, בעיות מעיים כרוניות, צריך מזון רפואי ומלא שלווה.
ישבתי בגובה העיניים על יד הכלוב. יונתן הסתכל, לא ברח. אחרי דקה התקרב קצת, נגע עם האף בסורג.
רק אחרי כמה נשימות פתחתי יד. מי שמבוגר ואיבד לא ממהר להושיט צריך זמן. הוא הריח לאט, ואז נגע בכף ידי.
וזהו, ידעתי.
זה לא היה קסם. פשוט ראיתי עייפות דומה לשלי. מישהו שוויתר לשאול את העולם משהו.
אני לוקח אותו, אמרתי.
בזמן שמילאנו טפסים, שמעתי שתי מתנדבות צעירות משוחחות ביניהן: באמת את יונתן? כמה כבד יכול להיות למישהו כזה לא נעלבתי. אני יודע, רובנו בוחרים לגדול עם תקווה לשנים ארוכות. אני רציתי רק לא לחיות יותר לבד.
לקחתי אותו, בשקט.
בבית הוא לא רץ, לא חיפש פינות חדשות, פשוט הנחתי את הסלון שלו והוא יצא רק אחרי דקות, התיישב שוב ליד הרדיאטור, כאילו למד הכי חשוב בגיל הזה זה חום ושקט שלא מביא עוד אובדן.
הנחתי קערת מים, עוד קערה אוכל רפואי. הוא הסתפק בלגימה, חזר ופרש.
באותה לילה כמעט לא עצמתי עין. בדקתי שוב ושוב שהוא נושם, שהוא בסדר. הרגשתי מטופש, מסתובב בדירה בגלל חתול פנסיונר. לא היה בזה מצחיק רק פחד. כי ברגע שאתה יודע להפסיד, אתה מתחיל לפחד על כל זיק של חיים.
למחרת דהרתי איתו לווטרינר. רופא צעיר, מסביר לי על הדיאטה, תרופות, למה חשוב לא לתת כלום מהשולחן, להיזהר משינויים, לבדוק מים. ישבתי ורשמתי הכול פעם, ככה הייתי מקפיד בשביל מיכל. הבנתי פתאום הדאגה הזו היא כל מה שנשאר לי מהעולם ההוא.
עבר שבועות ראשונים לא קלים. יונתן לא סמך, אכל ומעט, היה רוב הזמן תקוע בנקודות שלו. לעיתים דמיינתי שהוא ממשיך לצפות לא לי, לאשתו הראשונה. ואני, לא ניסיתי להחליף.
ישבתי בקרבתו, דיברתי בשקט, קראתי עיתון בקול רם רק כדי שתהיה לו תחושה של בית מלא. לפעמים הרגשתי שזה עובד עליי לא פחות.
יום אחד חיממתי ארוחה, מונע יד להוציא צלחת שנייה הרגל ישן מהתקופה שמיכל הייתה. הרגשתי דקירה. כשסובבתי, ראיתי את יונתן בפתח, בודק כל תנועה.
תשמע, אמרתי לו, אני לומד גם, לא פשוט לי.
לא זז, אבל אכל קצת יותר.
ככה, לאט, התחילה שגרה חדשה. לא מסיפורים על חיות שמיד כובשות ונהיים החברים הכי טובים, אלא פשוט: שנינו הסכמנו בשקט לא להפריע לכאב של השני.
למדתי אותו: בוקר, ליד הרדיאטור, מים רק טריים, רעש גדול מרתיע, אבל הוא דווקא רגוע עם טלוויזיה בשקט, ישן דווקא בינינו בספה. אהב צעצוע בד ישן שמצאתי בלי זנב, תפוס בקצוות דחפתי לו אותו והוא נגע רגוע עם כפה
התחילו נסיעות לוטרינר, בלילה בודק בעיניים שקטות שאין בעיה. לפעמים עם תרופות מוסתרות ברבק, לפעמים דאגות כשהוא בקושי אוכל, לפעמים לילות לבנים. אבל מתוך כל זה, התחיל לצאת חיים.
אחרי חודש קפץ בפעם הראשונה אלי לספה לא ישירות עלי, במרחק צעד. לא רציתי לזוז אפילו, רק נתתי לו. ככה נשמתי קצת שקט, בפעם הראשונה מזה חודשים.
ואז עומר הגיע, בלי להודיע. עמד בכניסה, מביא תפוחים, עם מבט של גברים שלא רגילים לבוא לאבא שלהם סתם ככה.
הוא ראה את יונתן, הוא מבוגר ממש. בגלל זה בחרתי בו.
שאל: אתה לא מפחד שוב להיקשר? שמתי קומקום, עונה: אני יותר מפחד להתרגל לשקט הזה. ומכל מה שעבר עליי, אני הכי פחות רוצה להשאיר מישהו לבד.
עומר נשאר לשתות, שאל על אמא, על אותו יום. לא עניתי מיד. המחשבות באו. בטח, כל יום. במיוחד על זה שלא הייתי שם, גם אם היא ביקשה ממני ללכת, זה לא משנה.
הוא חשב קצת, אחר כך אמר: אני גם. אבל אתה יודע, אם אמא היום הייתה כאן, כבר הייתה כועסת על זה שאתה אוכל את עצמך על השעה הזאת
החיוך שלי היה מריר. אולי. בטוח, אבא.
היה לנו רגע קטן של הבנה כזאת, שמורידה קצת מהמשקל.
עומר התחיל לבקר קצת יותר לא מסודר, לא תמיד במילים, אבל היה פה, עוזר לקנות אוכל ליונתן, בא איתנו פעם לוטרינר, מביא פוך חדש לכיף. אנחנו במשפחה כזו, רגשות עוברים בדרכים עקומות.
ויונתן הוא קיבל צבע. לא בחוץ הוא נשאר רזה ואפור, אבל העיניים שלו קיבלו עניין. התחיל להסתובב בבית, חקר את המסדרון, איבד פחד מלגעת גם בעולם שמחוץ לפינה של הרדיאטור. פתאום רדף אחרי העכבר הישן והצחק אותי.
ואז, ערב אחד, קלטתי שלימים שלמים לא שמעתי בלב את המשפט ההוא: לא היית שם.
זה לא כי שכחתי. פשוט עכשיו יש מישהו שצריך אותי. למען העכשיו לא אתמול, לא כשהיה כבר מאוחר, אלא היום, כאן, ליד הרדיאטור, בין העיתון והעכבר הקטן.
בבוקר אחד, כשהכול עדיין חשוך, התעוררתי מזה שיונתן נגע ברגל שלי עם כף עדינה. לא דרש אוכל, לא מיאו. פשוט היה שם.
שלחתי יד, ליטפתי אותו, ובלחש לחשתי: לא הצלחתי אז, אבל אני כאן עכשיו. למדתי לפחות את זה. בפעם הראשונה זה לא כאב כמו אז.
מאז לאט לאט התחיל להשתחרר בי משהו. לא חזק, בשקט. הפסקתי לחשוב שאני צריך להעניש את עצמי לנצח על שעה אחת. לא מחזיר לי את מיכל, אבל לפחות לא לקח לי יכולת לאהוב ולהיות שם למישהו אחר.
לי וליונתן נהיו לנו הרגלים קטנים: בבוקר הוא לא זז עד שאני עושה קפה, בצהרים הוא משתזף בשמש על הרצפה, בערב יושב על הספה ומקשיב לטלוויזיה. אני לא באמת יודע למה אולי כי הקול בבית אומר שהוא לא לבד.
ואני מסתכל עליו ויודע גם: לא הייתי הבעלים הראשון שלו, לא זה שחרוט בזכרונות שלו. לו היו חיים לפניי, הפסדים, ריחות אחרים. אבל אני זה שזכה ללוות אותו בשקט, לא ברחמים אלא בכבוד.
יותר מהכול, זה מה שחיפשתי: לא לשכוח, לא לקבל סליחה, אלא לוודא שאף אחד לא נשאר לבד, כשאני כן יכול לעשות משהו.
אני נזכר באישה ההיא בכלביה, איך הסתכלה עליי כשהסברתי למה אני בוחר בזקן שלא לוקחים. אולי זה נשמע לה מוזר, אבל בשבילי זה לא גבורה ולא הקרבה. רק צורך אנושי פשוט: אם לא הצלחת להציל רגע אחד, זה לא אומר שכל שאר הרגעים הלכו לאיבוד.
הבית כבר לא ריק.
מישהו מחכה פה, זוחל לאט למטבח, נושם בלילה, דוחף עכבר אבוד בלי זנב, מתכרבל שוב ליד הרדיאטור. ביחד עם כל אלו נכנס משהו שלא הרשיתי לעצמי הרבה זמן.
שלום אמיתי, שקט, אפילו אם מאוחר שבאמת מרגיש שלי.
והאמת? לא הצלחתי להציל אף אחד. גם לא את עצמי. פשוט, ברגע הנכון, נפגשנו. ובאותה שנייה, שנינו חדלנו להיות לבד.
