בת שלי, לחכות לך ביום ראשון? שאלתי את בתי בבוקר רחוק אחד, כשהצללים כבר התארכו על המרפסת הישנה. בוודאי, אמא, השיבה בקולה הרך, שנתמזג עם רשרוש האיקליפטוס שמחוץ לחלון.
באותו סופ”ש עתיק, המתנתי לילדים, טרחתי וסידרתי את הדירה הקטנה ברחוב בזל בתל אביב. רציתי לפנק אותם במטעמים, בדיוק כפי שסבתות נהגו לעשות בזמנם. הברקתי את הרצפה, הכנתי שולחן חגיגי, ואפיתי בורקס גבינה שנמס בפה. רק נותר לי להמתין, ללחוץ ידיי זו לזו, ולחלום איך כולנו מתכנסים סביב השולחן.
השעון נעצר על השעה היעודה אך הדלת נותרה חתומה, הדממה רעדה בכל הבית. ליבי התהפך בקרבי, מחשבות רעות זמזמו. הרי רציתי להעניק להם מתנה חבילה של שטרות חדשים, עשרת אלפים שקל שאגרתי לאורך שנים, בתקווה שיוכלו לקנות רכב חדש כמו שייחלו.
לבסוף הרמתי טלפון לבתי, נטע. מעבר לקו נשמע קולה מנומנם: אמא… שכחתי לגמרי שהייתי צריכה לבוא. את מתכוונת להגיד שביליתי יומיים בהכנות לחינם, ובמיוחד שהיום יום הולדתי? אמא, נבוא מחר, באמת. כל כך היינו עסוקים השבוע, נשבעת לך. זה לא משנה?
טרקתי את השפופרת. בתוך ליבי נפער חלל. השלכתי את התבשילים שהכנתי, אספתי מזוודה קטנה, לקחתי איתי גם את הכסף ונסעתי לנפוש בים המלח, מקום בו הזמן עומד מלכת. זו הייתה חופשה של חלומות: הנוף, רחש הגלים המלוחים, והאוויר הנקי.
ביום אחד, טיילתי בפארק, וגבר ניגש אליי. שאת רוצה לשבת איתי לקפה קטן? שאל בחיוך. שמו היה דן, ולמדתי במהרה שהוא שופט בדימוס. היה קל לדבר איתו; שיחותינו כמו גלשו בין מכתבים ישנים לסיפורי העדה. סיפר לי על משפטים מרתקים ואני סיפרתי על חיי שחלפו בעיר.
אהבנו ככה, בלי הודעות גדולות. לפני שנפרדנו, דן ביקש שאעבור לגור איתו. יש לי דירה ברמת גן, ואני מקבל קצבת זקנה. נוכל לבקר בקולנוע יס פלאנט, לטייל בגנים, לנוח סוף-סוף. לא ידעתי מה לומר; הרי יש לי ילדים, נכדים. מה איתם? שאלתי. לכל אחד חיים משלו. הם יגיעו לבקר אותנו, חייך דן והניח ידו על ידי.
נזכרתי כיצד בתי שכחה אותי באותו סוף שבוע, והסכמתי בחצי לב.
שבוע אחרי ששבתי הביתה, הבחנתי בפתק גדול בכניסה לבניין: עזרה בהיעדרות: אמא יקרה נעדרת! מיד שאל דן, מחפשים אותך, לא? הנהנתי זו בטח נטע, בתי. היא לא ידעה שנסעת? לא, לא סיפרתי לה.
פתאום הופיעה נטע במדרגות, לחייה סמוקות: אמא, איפה היית? חיפשנו אותך בכל תל אביב! הייתי בחופשה, מותר לי גם קצת שקט לעצמי, לא? דן, תכירי את בתי. נגור יחד.” אני לא מבינה… אל תדאגי. שום דבר רע לא קרה לי. את לא רוצה שאהיה מאושרת? ברור שכן, אמא.
חייכתי והוצאתי מהשקית מגנטים מירושלים ועין גדי, כבשויתי לה בידיה. בואי, אתן לך מזכרות מהנופש.”
האם הייתה לך האומץ לשנות מסלול כך? כך קרה לי, ועכשיו אני חיה באור שונה, אולי שלם יותר.
