לפני כמה שנים, חבר שלי נועם התחתן. צריך לומר שהוא באמת החזיק מעמד הרבה זמן כרווק – נועם כבר בן שלושים ושלוש. תמיד חי לעצמו, ואף פעם לא הבין למה צריך להתחתן. הביקורים אצל ההורים בשבת, הקניות לחג, ארוחות ערב משפחתיות כל זה היה נראה לו כמו חלום עכור ורחוק. כשהחברים והמשפחה לעגו לו, נועם תמיד ענה באותה תשובה:
“יש לי דירה משלי, ויש לי עבודה טובה, למה לי להסתבך עם משפחה? אני מסתדר יופי לבד. חוץ מזה, יש לי חבר נאמן הכלב שלי, ברק. אנחנו שניים פה, ואין לנו שום תלונה על העולם. נשים? היום כאן, מחר הלכה.
אבל בסופו של דבר, הכל משתנה, אפילו בחלומות. הגלגל הסתובב גם אליו. מישהי תפסה אותו, והייתה זאת אישה שהייתה, כך הרגיש, כמעט דמות מסיפור אחר. היתה לה ערמומיות שמושכת כמו רקיע חולמני; תמיד נראתה בלתי מושגת והפכה אותו לצייד ביער מוזר. קראו לה אלמוג, והם נפגשו בבית קפה מלא באור ניאון ירקרק. היא הייתה בת 29, גרושה בלי ילדים.
אחר כך נפגשו פעם שנייה, ואז אלמוג נשארה לישון אצלו. זמן קצר אחרי זה, הבגדים שלה הופיעו פתאום בארון שלו. הכול קרה מהר ובשקט פתאום היא גרה איתו. ערב אחד ישבו יחד במטבח הקטן, שותים תה נענע, כשהיא שומעת מנגינה חסרת פשר ברקע. ואז אמרה פתאום:
“נועם, אתה יודע, ירמוזת לי כמה פעמים על חתונה. אולי, אולי באמת הגיע הזמן.”
נועם לא זכר שרמז בכלל, אבל לא הצליח להכחיש. הוא ניסה להתחמק, אבל אלמוג כבר עברה לדבר על חגיגות ועוגות.
נועם הרגיש כאילו הכול מחליק מתוך ידיו, כמו חול בים המלח. יהיה עליו להתחתן, כך או כך הרי אלמוג לא בחורה רעה. והשורה התחתונה עוד חירות אחת אבדה.
החודשים הראשונים היו כמו חלום בהקיץ מושלמים כמעט, מלאים בדברים קטנים המרכיבים זוג. מלבד ריבים קטנים שהיו עולים מדי פעם, תלויים באוויר כמו עלי זית יבשים. אלמוג לא אהבה את העובדה שנועם לעיתים חוזר מאוחר, ובמיוחד שותף לאלכוהול. geleg – occasional.
מצדה, היא עדיין שמרה על קשר מדי פעם עם הגרוש, מספרת לו על קשיי החיים המשותפים. נועם לא שמח בכלל לזה.
אלמוג טענה שזה נימוס בסיסי “צריך להיות טובים לאנשים.” יום אחד, במסיבת יום הולדת של הבוס, פסע נועם הביתה אחרי שהרים כמה כוסיות, דש בגדי משוך, ריח של ערק תלוי עליו. שכב לו בחדר, ודרך הדלת שמע שיחה מוזרה בין אלמוג לכלב:
“אתה, ברק, כזה ערמומי. כל היום רק אוכל וישֵן, לא יודע לעשות כלום חוץ מלנמנם. כמו הבעלים שלך. בעצם, אתה יותר חכם ממנו. אתה לא מדבר אבל מבין הכול. הבעלים? הוא לא מבין כלום. איך אפשר לחיות כך?”
נועם שמע ורצה להגיב, אבל בזמן שחשב לקום הכול השתנה, קלע לחלום בתוך חלום.
חזרת שיכור שוב, היא לחשה לכלב. אתה גם לא סובל את הריח? כל פעם נדמה שהוא שוקע עוד יותר. אני לא יכולה לראות אותו ככה. חבל שהתחתנתי איתו בכלל. בהתחלה הוא היה נראה נורמלי, התברר שהוא אדם קטן. הגרוש שלי הרבה יותר טוב לא שותה, עובד כמו שצריך. למה בכלל עזבתי אותו? בסך הכול בגד פעם-פעמיים, למי זה לא קורה? והוא תמיד מפנק אותי, יודע לבקש סליחה. הוא עוד משכנע אותי לחזור. מה לעשות, ברק? הכל עכשיו תלוי בך. רק תן לי סימן קטן.”
פתאום נועם נכנס לחדר, עיניים מתערפלות, קורא לכלב. הוא מביט באלמוג, אומר בקול רגוע:
“אם את באמת חושבת שחיכיתי למשפחה את טועה. אני לא צריך אישה. בטח לא אחת כמוך. את זו שנכנסת אלי לסלון, לדירה, אל החיים שלי. זה מגעיל אותי. יש לך שעה לאסוף את החפצים הגרוש שלך בטח מחכה. או לכי למישהו אחר, מה שתרצי. ועוד משהו… מחר תלכי לרבנות.”
אלמוג פרצה בבכי, התנצלה, נזפה בנועם באכזריות חצי-חלומית, ואחר כך יצאה, בכתה לאורך המסדרון, תפסה מונית ברחוב, נבלעה בליל תל אביב, כאילו מתפזרת בענני חלום, לאן שהוא, בלי להגיד שלום.
