יום שישי, 15 למרץ
התיישבתי מול המראה, מורח קרם לחות על הפנים, ונזכר בליפסטיק של טעם ריבת דובדבנים, זה שבחיים לא הייתי קונה, אם תמר לא הייתה אומרת שזה מתאים לי. בגילי כבר לא מחכים להפתעות, אבל הנה דווקא הייתה הפתעה. פגשתי אותה, תמר, בתחנת אוטובוס במרכז תל אביב, סתם כך. היא חייכה, הציעה לי לשבת לידה, ודיברנו כמעט כל הדרך עד שדרות רוטשילד. שלושה חודשים עברו מאז, נדמה שחיינו שלמים השתנו.
טוב, נמרוד, מה דעתך? שאלתי את החתול שלי, שישב על אדן החלון והביט בי בצהוב עיניו, תוך שהוא מנפנף בזנבו לעבר היונים שבחוץ. נראה שאני נראה בסדר?
נמרוד השמיע מיאו מרוצה ובטוח בעצמו. הוא איתי כבר מעל חמש שנים, מאז ששבתי בבדידותי אחרי שאיבדתי את ענת, אשתי המנוחה. הבאתי את החתלתול הקטן ואמרתי לו: “בוא, נחיה יחד, אולי נמצא פתח לאושר”. ובשקט בשקט, הפכנו למשפחה.
הוא חכם, נמרוד שלי. יודע בדיוק מתי אני צריך חיבוק, מתי אפשר להשתובב, ותמיד, אבל תמיד, מעיר אותי בבוקר בנגיעה עדינה עם כף הרגל על הלחי.
הטלפון צלצל.
רפי, אני כבר בדרך! קולה של תמר היה שמח ומלא ציפייה. היום נסגור הכול אחת ולתמיד.
מחכה, עניתי בחיוך.
היום היה מיוחד. היא הייתה אמורה להביא לי את מפתחות הדירה שלה, זאת שברמת אביב, ונסגור מעבר משותף. אצל תמר הדירה מרווחת יותר, מלאה אור וסמוכה לים. כבר ראיתי בעיני רוחי ארוחת בוקר במרפסת, ריח גלי הים ותמר קוראת עיתון.
אתה שומע, נמרוד, פניתי אליו, עוברים דירה! יופי של מקום. חלונות גדולים, מבטיח שיהיו שם הרבה יונים בשבילך.
הוא קפץ מהחלון, התקרב אלי, התפנק סביב הרגל.
ברור שאתה בא. איך אפשר בלעדיך?
דפיקה בדלת.
תמר עמדה שם, חיוך גדול, זר פרחים ביד, אלגנטית ונעימה למראה. לבושה יפה, משדרת הצלחה בטוחה מנהלת בתחום הייטק, לא סתם בחורה.
גבר שלי! היא נישקה אותי על הלחי. מוכן להתחלה חדשה?
מוכן, צחקתי. בואי, אכין לך תה.
ישבנו במטבח, ותמר שלפה צרור מפתחות, הניחה אותו על השולחן.
הנה. מפתחות לקן המשפחתי החדש שלנו.
בדיוק אז הופיע נמרוד. ניגש אליה, הריח אותה, הביט לרגע.
שוב החתול הזה, תמר גנחה מעט. רפי, רציתי לדבר איתך.
על מה? נדרכתי. היה בקולה משהו קר.
תשמע, הדירה שלי חדשה, רק שופצה. לחתולים יש נטייה להשאיר שיער, ריח חוץ מזה, אני אלרגית לחתולים, באמת.
הקפאתי באמצע שתיית התה.
את מתכוונת?
כן. אני לא יכולה לגור עם חתול. תחליט מה אתה עושה איתו.
המשפטים נפלו עליי כמו מים קפואים. נמרוד הסתכל בי, ואחר כך עליה בעיניים מלאות הבנה.
כעבור רבע שעה תמר עזבה את המפתחות על השולחן ויצאה. נשארתי לבד, בוהה בצרור המיותר. נמרוד קפץ אליי, התפנק. ליטפתי אותו בעדינות.
מה עושים, נמרוד? מה עושים?
האיום של תמר “תחליט” התרוצץ לי בראש. חמש שנים הוא איתי, המשפחה שלי, המזור שלי. אחרי שאיבדתי את ענת, החתול הזה הציל לי שפיות. גידלתי אותו, הבאתי ממנו נחמה, לימדתי אותו להאמין באנשים. הוא היה איתי בוקר וערב, בבריאות ובמחלה, כשהייתי עצוב היה מביא לי צעצוע קטן להתעודד.
נעמדתי על הרגליים, לקחתי את הנייד, עמדתי להתקשר ליהודית השכנה, אחר כך ויתרתי מה היא תגיד? “רפי, בשביל אהבה צריך לפנות מקום, גם לחתול”?
יצאתי החוצה. דצמבר, חורף בירושלים, גשם מתחיל לטפטף. חלמתי על ראש השנה ביחד.
טוב, מחר אשאל את הווטרינר אם יש מי שרוצה, אולי יימצא לו בית טוב
אבל משהו בתוכי התקומם, התנגד.
יום למחרת, עליתי לבית של טובה, שכנה שבדיוק האכילה את החתולים בכניסה.
טובה, את מכירה מישהו שיכול לאמץ חתול? חכם, טוב לב.
את נמרוד?! היא התפלאה. מה קרה?
כך זה, עוברים דירה. שם אסור חיות מחמד.
היא הביטה בי טוב טוב.
רפי, השתגעת? נמרוד הרי כמו בן שלך. כל השכונה יודעת איך טיפלת בו.
הנסיבות נאנחתי.
אין נסיבות חשובות מחבר אמת, היא אמרה. אני לא עוזרת בזה. זה בגידה.
המילה ‘בגידה’ כאבה. נפרדתי במהירות וחזרתי הביתה.
נמרוד חיכה לי ליד הדלת, מגרגר במבט מלא דאגה. חיבקתי אותו.
בערב תמר התקשרה.
יש פתרון עם החתול?
עדיין לא. בודק.
רפי, אני לא רוצה סנטימנטים. אתה איתי, או שאתה נשאר לבד עם החתול?
צריך עוד זמן.
זמן נגמר. אני רוצה שתעבור לפני הסילבסטר, שנה חדשה, התחלה חדשה.
נשארתי לשבת, מתבונן בנמרוד.
תראה, אתה רק חתול. היא אישה, אהבת חיי. האם אגלה עוד מישהי כמוה?…
היו אלה שקרים לעצמי.
ביום שלישי התקשרה ליהודית, הבינה מה קורה.
אז היא אמרה לך לבחור ביניכם?
כן.
אתה מבין עם מי אתה מסתבך? בהתחלה זה יהיה החתול, אחר-כך תתלבש לא כמו שצריך, או תפסיק לפגוש חברים. ככה זה מתחיל, רפי.
ואם אשאר לבד?
לבד?! צחקה. ונמרוד, מה הוא?
סיימנו את השיחה, ישבתי ליד החתול, ליטפתי אותו.
תגיד, אם אתן אותך תתגעגע? ואני, אוכל לסלוח לעצמי?
הוא הסתכל בי מתוך אמונה שלמה.
הטלפון שוב צלצל. תמר.
רפי, בשבת אני באה. סגרת את הנושא?
עדיין חושב
מה יש לחשוב? בשביל חתול תוותר על הזדמנות?
אולי תנסי? החתול נקי, לא מפריע.
יש לי אלרגיה. חבל שאתה מוותר עלינו ברגע האמת.
ניתקה. נמרוד השמיע גרגור רך. ולי היה ברור הוויתור הזה, זה לא אני. לא אוכל לחיות בשלום עם עצמי אם אמסור את החבר הכי נאמן שהיה לי.
שבת קפואה, קשה לישון. חלמתי במסדרון אינסופי עומדים תמר ונמרוד ולי מותר לבחור רק באחד.
נמרוד הערני העיר אותי, מגרגר, כמו אומר הכל בסדר.
הכנתי תה, מילאתי קערת אוכל לחתול, הידיים רעדו.
ב-11:00 שוב צלצלה ליהודית.
מה הלב שלך אומר?
שאני לא מסוגל להפקיר אותו.
אז זו התשובה, היא עודדה. גבר שמציב אולטימטום כזה הוא לא באמת אוהב.
ישבתי על הספה, מחבק את נמרוד.
אולי תמר פשוט לא עבורי. אולי מישהי אחרת באמת תאהב את שנינו.
בעד שתיים נשמעה דפיקה. תמר נכנסה.
נו, גמרנו עם הסיפור?
היא נכנסה, פגשה את נמרוד, עיקמה את האף.
סגרנו?
כן. החלטתי.
ומה?
אני לא עוזב אותו.
רפי, אני מציעה לך אהבה, עתיד. אתה מעדיף חתול?!
אני בוחר בחבר שלא מציב תנאים.
לא תמצא עוד מישהי כמוני, אמרה, וטרקה את הדלת.
נותרתי עם השקט, עם נמרוד המגרגר. אך פעם ראשונה מזה זמן רב הרגשתי הקלה. שחררתי מעצמי עול שלא היה חייב להיות שלי.
היום אביב. החלונות פתוחים, הסיגלית פורחת. בבית ביקרו תלמידים מיכל, ילדה בכיתה ג’, ועדן, נער עם גיטרה. חזרתי ללמד, הבית שוב התמלא מוזיקה וצחוק.
של מי החתול הזה? שאלה מיכל. אפשר ללטף?
ברור, חייכתי. הוא החבר שלי.
לא מזמן גם פגשתי את חיים, שכן אלמן מהקומה החמישית, חובב חיות בעצמו. שוחחנו ארוכות, נמרוד הסכים מיד מבחן אופי עבר.
בשעות אחר הצהריים, כשנמרוד מתפנק עלי והשמש חודרת לסלון, אני שם לב טוב לי. באמת.
היום למדתי אהבה אמיתית לא שואלת תמורת מה, לא דורשת נטישה. לפעמים צריך לדעת להיות אמיץ, לוותר על חלום כדי לא לאבד את עצמך.
המפתח לאושר, בסוף, הוא לבחור באלה שאוהבים אותך כמו שאתה. ונמרוד לימד אותי, שאין באמת דבר כזה “לבד”, כל עוד מישהו בבית מחכה רק לך.
