“תתרחקי ממני!” צורחת תמר אל יעל, שממררת בבכי. “תעשי לך חיים משלך בלעדיו!”
“אבל גבריאל הוא בעלי. אנחנו מגדלות יחד בת. את לא יכולה לבנות את העתיד שלך על כאב של מישהי אחרת.”
“אל תתחילי איתי! זה לא נורמלי לחיות בלי רגשות. זו לא את שזונחת את הילדה זה גבריאל. אין לי בעיה שיתראה עם הבת שלו.”
תמר מסתובבת, עוזבת אותה והולכת. באותו ערב, גבריאל מחליט לשים לכל זה סוף. הוא אורז את הדברים שלו ונוטש את יעל. יעל מתחננת בפניו שלא יעשה טעות. היא מחליטה לבדוק במה בדיוק היריבה שלה טובה ממנה.
“אני כבר לא יכול לחיות איתך. לא אכפת לי ממך. זה פשוט לא כמו עם תמר. איתה התחלתי לחיות באמת.”
חודשים עוברים. בהתחלה, יעל לא מצליחה להירגע. אבל אז היא מבינה שהיא חייבת להמשיך הלאה, גם אם זה כואב. בתה גודלת. יעל עובדת כמנהלת חשבונות.
היא מחליטה לנסות להתקבל לעבודה חדשה כרואת חשבון. בראיון העבודה, המנכ”ל מגלה אמפתיה כלפיה. התרשם מאחריותה ומהרצון שלה להתפתח מקצועית. למזלה, אמא של יעל הסכימה לשמור על הנכדה בזמן שיעל בעבודה.
יעל מתמקדת עכשיו בקריירה שלה ומניחה את חייה האישיים בצד. אחרי כמה שנות עבודה קשה, היא מוכיחה את עצמה כעובדת מסורה ובהמשך מתקדמת להיות סגנית מנהל.
הגבר היחיד שאיתו יש לה אינטראקציה משמעותית הוא הבוס שלה, עמוס. הוא נעים הליכות ומתחשב מאוד. גם יעל מפתחת אליו חיבה מסוימת. באותה תקופה, לעמוס יש אישה וילדים, ולכן יעל לא רוצה בכלל לחשוב שאולי מתפתח ביניהם משהו.
אבל עמוס לא רואה זאת כך. יום אחד הוא פונה אל יעל בגלוי ואומר לה שהוא מוכן לעזוב את אשתו שהוא מאוהב בה כבר זמן רב. הוא מבטיח לה שלא יזנח את ילדיו.
הטראומה של מערכת היחסים הקודמת מלווה את יעל עד היום. היא פשוט לא יודעת מה לעשות.
היא נזכרת במילים שאמרה פעם לאהובת בעלה: “אי אפשר לבנות אושר על כאב של אחרת.”
אבל עמוס לא מרפה. וכך, עם הזמן, היחסים ביניהם בעבודה מתקרבים והופכים למשהו עמוק יותר. הוא חוזר ומדגיש באוזניה: “אני כבר לא אוהב את אשתי. החתונה איתה הייתה טעות. אנחנו רק סובלים שנינו.” יעל שומעת את שיחותיו עם אשתו ומבינה היטב מה עובר על האישה הזאת. יעל לא מעיזה להפריד בין גבר למשפחתו. היא יודעת שבעתיד תיאלץ לפגוש את אשתו של עמוס והפגישה הזאת מפחידה אותה. ואכן, יום אחד כשיוצאת מהעבודה, היא מבחינה באישה זרה שניגשת אליה. מיד ברור לה מי זו.
כשהיא מתקרבת, האישה עומדת מולה, נבוכה. פניה נטולות הבעה.
“זו את?” היא שואלת.
“כן, זו אני,” לוחשת יעל. מתברר שזו תמר.
תמר מתחילה לשכנע את יעל שצדקה כל השנים: “אי אפשר לבנות חיים על כאב של מישהי אחרת.”
“תזכרי מה אמרת לי לפני כמה שנים!” משיבה יעל בקרירות.
“נכון, טעיתי. לא היה לי שום זכות לקחת לך את בעלך. בסוף הכול חוזר, כמו בומרנג. אבל בבקשה, אל תקחי אותו ממני. לא אהבתי אף אחד כמו שאני אוהבת את עמוס. בגלל זה עזבתי את גבריאל. אני לא יכולה בלעדיו. היית פעם במקומי, את יודעת כמה זה שורף. את חייבת להבין אותי. וחוץ מזה, החיים הכול חוזר. יש לך ילדה.”
“שתקי!” צועקת יעל.
יעל לא מחפשת נקמה באקסית היריבה שלה, אפילו אם מדובר בתמר. אבל עמוס מצליח לשכנע אותה שמגיע לה גם ליהנות מהחיים.
“אם אשאר איתה, שלושה אנשים יהיו אומללים: אני, את ותמר. שום דבר לא ישתנה. אני לא אוהב אותה, ואם להיות כנה מעולם לא אהבתי. פשוט נכנעתי ללחץ שלה. במוקדם או במאוחר, אני אעזוב את תמר.”
יעל מהרהרת ומבינה שאם עמוס יישאר עם תמר, הוא באמת יסבול. וגם אם יישאר עם אשתו, היא תרגיש רע. אז היא נותנת לעצמה הזדמנות לאושר.
