יומן אישי 14 בסיוון
עברו כבר כמעט שלושים שנה מאז אותו יום משנה חיים. לידה קשה כל כך, ולבסוף אמרו לי בבית החולים איכילוב שכל הסיכום יהיה ילדה אחת. אליאור היה בהתחלה תומך, אבל ככל שחלפו השבועות הלב שלו הלך ונסגר. זה פשוט כאב. שישה חודשים אחרי, גיליתי שהוא לא רק התרחק ממני, אלא גם מצא לעצמו אהבה חדשה. גילה נכנסה להריון ממנו, תאומים. הוא לא היסס פשוט עזב אותי עם נטע הקטנה. נשארתי לבד, מטפלת בה, מנסה להחזיק את הבית ולהתחיל מחדש.
אבל נטע, האור שלי. כבר מילדות היא היתה סקרנית, מלאת שמחת חיים, מוקפת בחברים. אהבה להושיב את הבובות במעגל, ולהעמיד פנים שהיא מורה. אני חושבת שגם אני גדלתי בזכותה. תמיד מצאה לעצמה מסגרות ואירועים להשתתף בהם, חברות שלה תמיד סמכו עליה והביטו בה בהערצה. בלב היא היתה המובילה של הכתה.
עם השנים הכירה את עומר. בחור שונה, קצת מוזר, אבל היה משהו טוב ביניהם. אהבו ללכת ביחד לפסטיבלים במיוחד כאלה בנמל תל אביב או פארק הירקון. נטע ניגנה בתופים, עומר ניגן בגיטרה. לאט לאט הפכו ללהקה מצליחה, ואפילו הופיעו בכמה במות ידועות. חיים קלילים, הרבה מוזיקה והרפתקאות.
הזמן עבר ואני, כמו כל אמא, ביקשתי לראות אותה מתבגרת, מסיימת פרק, נפתחת לשלב הבא. רציתי נכדים. שנים חיכיתי. כשהיתה בת 29, העליתי את הנושא ברגישות:
נטעי, אולי הגיע הזמן שתחשבי גם על ילדים?
היא הרימה גבה וצחקה בקלות:
אמא, את באמת רוצה שאני אהפוך להיות כמו דודה יערה? ארבעה ילדים, וכל עולמה רק סביבם. זה לא בשבילי, אני רוצה לחיות, לצאת, ליצור. למה להיכנס לשבלונה הזאת?
לא חייבים ארבעה ילדים. אפילו אחד משלך, את תאהבי אותו מכל הלב.
אמא, פשוט תקבלי אני ועומר לא רוצים ילדים. ואם בכל זאת יעלה הרצון, נאמץ. יש כל כך הרבה ילדים בבתים, במוסדות, שמחפשים משפחה.
אבל זה כל כך מיוחד להיות אמא לתינוק משלך. תחשבי על זה.
מספיק, אמא. לא רוצה לדבר על זה.
היום לקחה אותי לשיחה. הרגשתי בלב שמשהו מתבשל. אולי יום אחד היא עוד תשנה את דעתה אולי. בינתיים אני פשוט צריכה ללמוד להכניס אור אחר ללב.
