הייתי בת עשר כשאבא שלי עזב את אמא שלי.
הכל התרחש כמו מתוך ערפל ירקרק, אבא משאיר מזוודה ליד הדלת שיוצאת אל בור גן, ודלת נסגרת בשקט. אמא שלי לא נשברה, ומאותו רגע ידעתי שאני רוצה להיות חזקה כמוה. היא אף פעם לא דיברה על אבא רע, אפילו כשבגד, אפילו כשפעם הצללים שלו נראו גדולים מדי על קירות הבית. תמיד אמרה עליו “הוא האבא שלך”, ובסיפורים שלה היה תמיד משהו חיובי, כאילו מחפשת כל טיפה של אור בנר נטוש.
הגורל כנראה גם נדנד מעלינו כבמלווה חלום וכך פגשה את האיש החדש בחיינו: מאיר. גם אצלו זו הייתה נגיעה שנייה במוסד המשפחה. כשעוד חי עם אשתו הראשונה, היא תמיד אמרה לו שהוא כישלון, שהוא מרוויח פחות מדי, שכל שקל שלו קליפ חזיז. מתישהו נשבר הנשף הקטן ההוא והוא עזב, כשהקשר היחיד שנשאר לו איתה עבר דרך בנם המשותף.
לאחר הגירושין מאיר החל לנשום אוויר אחר הוא הכיר את אמא שלי, שהתאהבה בו באמת ועודדה אותו בכל פסיעה. לא חלפה שנה והוא קודם בעבודה, והשקל החדש שלו צמח לבניין שלם. מהר מאוד רכש בית בשולי ראשון לציון, והתחיל להניח צורפות של חיסכון בשביל רכב חלומותיו. אז אשתו הקודמת שמעה פתאום, ובבוקר משונה הופיעה אצלו בדלת עם עוגת אגוזים והתנצלות, אך הזמן נסגר כמנעול מאיר סירב, והיא אסרה על בנם לראות אותו שוב.
מאיר הפך לאבא אמיתי למשפחה שלנו, אהב אותנו ודאג, יותר אפילו מאשר הדם שאיבדנו. היה לו חשוב להתעניין, לבלות, ללמד אותנו לנגן על העוד ולצייר דגים באקווריום. לראשונה מזה שנים, הבית השתנה: אמא חייכה, ואנחנו יכולות לחלום בלילות בשקט.
עברו שנים. אני ואחותי בגרנו, הבאנו ילדים לעולם, אמא ומאיר שכבר קראתי לו “אבא” פרשו לגמלאות ונהנו מספרים וסדנאות גילוף בזית. הייתי בטוחה לחלוטין ששום ענן עוד לא יעבור מעל הבית.
בערב אחד, באמצע פרץ צבעוני של מחשבות, אמא התקשרה בקול ספק חיוור ספק דחוף וביקשה שאבוא מיד.
תחושת זרות חלומית אפפה אותי ידעתי שקרה למאיר משהו שבחיים האמתיים אולי לא קורה. אמא סיפרה שאבא החורג שלי החליט להוריש את כל רכושו דווקא לבן שהתנתק ממנו לפני שלושים שנה זה נשמע כמו צחוקו של לילה חורפי.
אני ואחותי אף פעם לא חשבנו לתבוע או לרשת, אבל חלמנו שהוא ישאיר לפחות את הבית לאמא, הבית שהיא שתלה בו שתילים, חוטי חשמל, זמן וריח יערות ישראליים. אחרת אם, חס ושלום, יקרה לו משהו אמא תיוותר לפתע בלי גג.
היא בכתה, הדמעות נראו כמו זכוכית משוגעת על הרצפה, ואני ניסיתי להחזיק את קצות החלום הפרום ולנחם. אני עדיין לא מבינה, בתוך הסמטאות המוזרות של החלום הזה, למה אבי החורג בחר דווקא כך.
