היום אני מסתכלת אחורה על תחילת החברות שלי עם נועה. הכרנו כבר ביום הראשון של בית הספר, ובסוף השנה הצטרף אלינו עידו. היה לי ברור מהרגע הראשון שעידו נמשך לנועה, ובערב ראש השנה הוא אפילו הציע לה נישואין. נועה דחתה אותו בעדינות, וטענה שהיא מרוכזת בלימודים ושעדיין לא רוצה זוגיות.
עידו לא ויתר, ונשאר חבר נאמן לנועה. בסוף הסמסטר השני הוא ניסה שוב, אך נועה אמרה לו בטון רך שהם צריכים להישאר ידידים בלבד. אחר כך היא סיפרה לי שהיא מעדיפה בחורים שמטפחים את עצמם ושיש להם ביטחון כלכלי.
דווקא אני תמיד ידעתי שעידו הוא בחור טוב ומיוחד, גם אם לא עשיר. כעבור זמן מה, חברה שלי נועה התחתנה עם גבר שמתאים למה שהיא חיפשה, והזמינה אותנו לחתונה שלהם. לצערי, לא יכולתי להגיע כי הייתי חולה, ועידו גם הוא סירב להגיע הוא הרגיש פגוע מהסיטואציה.
באותו יום, עידו פנה אלי ופתח בפניי את הלב, סיפר כמה כואב לו שנועה הבחורה שהוא אוהב מתחתנת עם אחר. אחרי החתונה של נועה, נהיינו קרובים מאוד והחברות בינינו רק התחזקה. באותם ימים קשיים עברו עלי סבתא שלי חלתה ואמא נאלצה לטפל בה כל הזמן. עידו שיתף אותי כמה הוא מתגעגע אלי בתקופה הזו, ועם הזמן, הקשר בינינו הפך למשהו עמוק יותר.
שנה לאחר מכן התחתנו והתחלנו לבנות את חיינו יחד. אבל האושר שלנו נקטע כשלפתע פנתה אלינו נועה, שילדה ילדים שלוש שנים אחרי שהתחתנה. היא הפכה לאלמנה בעלה, שהיה ראש העיר, נפטר באופן פתאומי. נועה שאלה אם תוכל להתארח אצלנו עד שתמצא מקום משלה.
בעודי כותבת לעצמי את המחשבות האלה, אני תוהה על הדרך המסובכת של החיים, על הבחירות, החברות, האהבה והיכולת לגלות חמלה גם כשפונים אליך ברגעי משבר.
