“הילד הזה איננו שלי, הוא דומה בדיוק לחבר שלך, אבל לא לי!” קרא פיליפ.
“אבל כבר עשינו בדיקת DNA, זה אמור להספיק!” התחננה רבקה.
“אולי זייפת את הבדיקה, איך אני אמור לדעת?” התעקש פיליפ.
“איך בכלל יכולתי להשיג מספיק כסף בשביל זייפות כזו?” השיבה רבקה.
“האקס שלך נתן לך את הכסף כדי שתאשימי אותי בילד שלו!”
ההאשמה המעליבה של פיליפ פגעה ברבקה עמוקות. היא ניסתה להסביר לו שכל התינוקות נראים דומים בתחילת חייהם, אך הוא לא הסכים להקשיב. הוא דרש ממנה ללכת ולא לחזור באותו ערב, וסגר את הדלת בעוצמה.
רבקה ישבה על הרצפה עם התינוק הבוכה בזרועותיה, מרגישה אבודה וחסרת אונים. היא ניסתה להרגיע אותו בכל כוחה, ורק לאחר זמן רב נרדם סוף סוף. בתחושת בדידות וחוסר תקווה, פנתה רבקה לסבתהּ, שייעצה לה להזמין את מרדכי, בנו של חברתה, לעזור לה במעבר.
מרדכי הגיע וסייע לרבקה לארוז את חפציה, לפרק את העריסה ולהתכונן ליציאה מהדירה. רבקה הציעה לו קפה, אך הוא סירב בנימוס, ואמר שיעדיף לשתות אצל סבתהּ. בימים הבאים המשיך מרדכי לתמוך ברבקה, הסיע אותה ואת בנה לסידורים, והיה לצידה בתקופות לא פשוטות.
עם הזמן רבקה הבינה שצמחה בלבה אהבה עמוקה כלפי מרדכי. הקשר ביניהם הלך והתחזק, ובסופו של דבר נישאו. מאוחר יותר ילדה רבקה בת, ובנה התבגר והיה דומה באופן מבהיל לאביו הביולוגי.
כשפיליפ ראה את בנו לאחר שנים, לא יכול היה להסתיר את הצער והחרטה על שנטש אותו ושבר את משפחתו. ההבנה הכואבת על בחירותיו, וההחמצה על מה שאיבד, ליוו אותו עוד זמן רב.
