ההורים של בעלי הם אנשים מעט מיוחדים. אני יכולה להתגאות בפני אחרים בכך שהם מעולם לא התערבו בענייני המשפחה שלנו ותמיד התייחסו אליי בכבוד ובדאגה אמיתית, וזה משהו שאני באמת מעריכה. ובכל זאת, יש בי משהו שמכעיס אותי הם משוכנעים שכל אחד צריך להסתדר לבד, למרות שהם חיים ברווחה וקיבלו ירושה גדולה מקרוביהם. אני מבינה את הערך של עצמאות, אבל לא יכולה שלא לחשוב שהם היו יכולים להושיט יד ולעזור, במיוחד כי אנחנו משפחה.
יש להם שני דירות נוספות בתל אביב שהם לא משתמשים בהן כרגע בגלל שיפוץ, וכשנתנו רמזים שהיינו שמחים לגור שם, הם התעלמו מאיתנו לגמרי. בגלל זה אנחנו נאלצים לעבור מדירה שכורה אחת לאחרת כל הזמן. המשפחה שלי לא יכולה לעזור לנו כלכלית ההורים שלי גרים בקיבוץ בצפון עם הכנסה נמוכה. כמעט בלתי אפשרי עבורנו לחסוך לרכישת דירה משלנו, בהתחשב במצב הפיננסי שלנו. ההכנסות שלנו מספיקות רק לשלם את שכר הדירה ולכיסוי צרכי הבסיס שלנו, וכמעט שאין לנו איך לשים כסף בצד או זמן לחוויות משפחתיות.
בניסיון לשתף את חמותי במצב שלנו, רמזתי לה ושיתפתי אותה בקשיים שהילדים שלנו חווים בגלל חוסר היציבות בדירה ובבעיות הכלכליות. התגובה שלה הייתה מאכזבת מאוד היא האשימה אותנו בכך שאנחנו מביאים ילדים לפני שיש לנו בית משלנו ואמרה שאנשים אחראיים שמים לטובה את הרכוש והדירה. היה לי מאוד קשה לשמוע אותה מתנערת מדאגותינו ומאשימה אותנו באשמה על המצב הקשה שלנו.
אני מרגישה קרועה בין הרצון לא לפגוע ביחסים ובין ההבנה שהם מעריכים את הרכוש שלהם יותר מרווחת הנכדים שלהם. הם עוזרים לנו פה ושם עם הילדים, אבל אני לא יודעת כיצד לשמור על יחסים טובים ובריאים איתם להמשך. התחושה היא שהם מעדיפים את הנוחות שלהם על פני טובת המשפחה של בנם.
אני יודעת שהם כבר מבוגרים, ואולי בעתיד יזדקקו לעזרתנו. אולי אז הם יבינו מה אנחנו עוברים ויבקשו את הסיוע שלנו. עד אז, אני לא באמת יודעת איך להתנהל מול הסיטואציה המורכבת הזאת, בין הרצון לשמור על קשר טוב ובין האכזבה מהאדישות שלהם לרווחת הנכדים.
בסופו של דבר הבנתי: לפעמים אנשים שקרובים אלינו לא רואים את המצוקה שלנו כפי שאנחנו חווים אותה. עלינו להיות חזקים ולא להפסיק לפעול למען המשפחה שלנו, לא משנה מה. כשאנחנו שומרים על היכולת לתת ולסלוח גם כשקשה, אנחנו בונים לעצמנו חיים מלאי משמעות זאת המורשת האמיתית שנשארת לאורך זמן.
