כן, כלבים נאמנים עד הסוף! אבל הם נאמנים רק למי שאוהב אותם – לבוגדים הם לא סולחים… אלזה רצה אחרי האוטו, מסרבת להישאר לבד במקום זר, מסרבת להיות ננטשת ונשכחת. היא רצה אחרי זה שאהבה, למי שנתנה אמון עד הסוף – אחרי האדם שלא יכלה לבגוד בו, כי לא הכירה בגידה… – אירה, תכירי – זו אלזה! – חייך ודים והציג את הכלבה שלו בפני צעירה נאה בנעלי עקב נוצצות שהגביהו אותה כמעט לראש מעליו. – היא טובה ומאוד ממושמעת, אני בטוח שתסתדרו. בעצם… לא חושב – יודע! אלזה שמחה והסתובבה סביב רגלי בעליה, אבל הביטה באירנה בחשדנות. זה טבעי שכלבים קצת חוששים מזרים. אבל כאן היה משהו אחר… אלזה הרגישה בבירור שהבחורה מריחה לא טוב, דוחה אפילו. זה לא קשור לבושם הדביק וחזק שלה, שלגמרי צריך להיות אסור לפי מוסר. לכלבים יש יכולת מופלאה לזהות אנשים רעים! היכולת הזו אצל אלזה הייתה מפותחת עד הסוף. האינטואיציה שלה אף פעם לא אכזבה. בפגישות ברחוב, אלזה ניסתה תמיד להרחיק את עצמה ואת בעלה מאותם אנשים, אפילו בניגוד לרצונו – כי אהבה אותו ודאגה לאושרו. אבל איפה כבר אפשר להתחבא בדירת שני חדרים? והבעל התייחס לאירנה באדיבות וחום. חיבוקים, נשיקות… כשאירנה שמה לב למבט של אלזה, לקחה את ודים הצידה, נכנסה איתו למטבח ואמרה בלחש מאיים: – למה לא אמרת שיש לך כלב? – לא היה סיבה – ענה ודים בשקט. – יש לך בעיה עם זה? – כן! אני לא אוהבת כלבים ולא רוצה שחיה כזו תגור אצלנו… איך קראת לה? – אלזה… – אלזה. – מה לעשות? אגרש אותה לרחוב? אנחנו כבר שנים יחד – ארבע או חמש… לא זוכר, אבל הרבה! – ודים… – אירנה העבירה לו מבט חד וחתכה: – כל עוד הכלבה אצלך, אני לא עוברת לגור כאן, ולא יהיה חתונה. – אני שונאת כלבים, הבנת? תחליט: אני או הכלבה. …הגשם ירד בלי רחמים. המגבים נלחמו בטיפות, וודים נסע מהר, פניו כהים. בפנים הרגיש כאילו שפכו על נשמתו דלי לכלוך. הוא עשה משהו מתועב, משהו שלא רצה. אבל הוא אהב את אירנה, ורצה להתחתן איתה. או שאולי לא… זה כבר לא היה חשוב. מה שהיה חשוב – אביה של אירנה הבטיח לעזור עם העסק הקורס שלו. והוא היה איש חזק. זו הייתה הזדמנות לא רק לשרוד, אלא להרים ראש ולהצליח… טיפשי לוותר על זה. ביציאה מהעיר, לחץ על הגז. הגשם התגבר, הרוח השתוללה. הטיפות דפקו על כל הכיוונים, כאילו מזהירות אותו – “תפסיק!” אלזה שכבה במושב האחורי, בוהה בטיפות. ההרגשה – הבעל השתנה מאז הופיעה הזרה. הוא התקרר, כמו הגשם. הפסיק לדבר איתה או לגעת בה. התרחק. הוא עצר בצד, הדליק סיגריה, שם קפוצ’ון ויצא. אלזה חיכתה בדריכות. ואז, הכל קרה מהר: הדלת האחורית נפתחה, ענן עשן ודלת נטרקה בכוח. ודים תפס אותה בצווארון, זרק לכביש. אלזה יללה. צמד טריקות: דלת אחורית, דלת קדמית. המכונית האיצה, נעלמה לתוך הלילה, והגשם המשיך להכות. אלזה עמדה לבד באמצע הדרך, מבולבלת. הגשם הציף אותה עד שהפרווה כולה נרטבה. והיא פרצה לריצה. אלזה רצה אחרי האוטו, לא רוצה להישאר לבד. רצה אחרי זה שאהבה, שנותר לה נאמנה. כי לא ידעה לבגוד. אבל איך תתחרה במכונית שנוסעת מהר? היא לא ברדלס… רק כלבה עייפה ורטובה. הפנסים האדומים נעלמו אבל אלזה לא הצליחה לעצור. לפעמים, כשרוצים לעצור ולא מצליחים – הגורל מתערב. לא כי אכזרי – כי אין טעם לרוץ אחרי העבר. צעקת בלמים. מכה עמומה. נהג קפץ החוצה, קפא, מחזיק בראש. על הכביש הרטוב שכבה כלבה. הוא התקרב בשקט, הביט בעיניה. עיניים שעדיין האמינו, אם כי התקווה נמהלה בעצב. – ברוך השם, חיה! – חשב אולג. הוא פתח דלת, פרס ג’קט על המושב והרגיע את הכלבה. מאוחר בלילה – רק מרפאת חיות אחת פתוחה. לשם נסע. הווטרינר קיבל את אלזה בלי תשלום. כששאל מה קרה, אולג סיפר, מבלבל במילים. היה ברור: מישהו זרק את הכלבה, זה לא היה מקרה ראשון – וגם לא האחרון. למזלה, בלי פציעות קשות – רק חבלות. רופא נתן משחה, המליץ קומפרסים. אולג הביא את הכלבה לביתו, השכיב עליה את הג’קט. – זה זמני, – התבייש אולג. אחרי עשרה ימים כבר השתפרה. צליעה קלה, אבל הולכת. – זרקו אותך? – אמר בקול. הוא לא אהב כלבים וגם לא היו חברים עם כלבים – בעצם, גם לא חברים בכלל. פעם היו – עכשיו לא. התאכזב. אחד “לקח” לו את החברה, אחר דפק אותו בעסק, שלישי הסתבך וגרר אותו למשטרה. בסוף עבר לעיר אחרת. את כל השאלות על כלבים – הפנה לווטרינר, שקיבל אותו כמו חבר. בזכות ההדרכה, הצליח לרחוץ אותה בלי בעיות. גם על אוכל התייעץ, ובדק פעמיים שאין לה שום פחדים. היא בקושי אכלה, שכבה ולא התייחסה לאולג. – זה יעבור, – אמר הווטרינר. סריי פדורוביץ’ המליץ: תוציא אותה הרבה, תן לה שקט ותקבל סבלנות. עם הזמן – היא תתרגל, אולי תהיו חברים. כך היה. הפצעים נרפאו, ואחרי חודש וחצי הם הפכו לחברים. אולי לא החברים הכי טובים, אבל הייתה אמון, ואפילו אכלה יותר טוב. ובכלל – כעת קראו לה ליזי. לחיים חדשים עם שם חדש. היתה דומה לשם הישן. אבל החיים השתנו. הם טיילו ביחד גם כשגשם ירד. במהלך הגשם, העיניים של ליזי היו עצובות ורטובות – לא מהגשם, מהזיכרונות. קשה לשכוח כזה דבר. כלב הוא לא בן אדם – אבל יודע להרגיש רגשות כמו בני אדם. מי שחושב אחרת, כנראה לא גידל כלב. פעם, בצהריים בפארק, ליזי רצה לרדוף אחרי חתולה. אולג קנה קפה, הסתובב ולא מצא אותה. הוא רץ לחפש, לא בטוח לאן – רק יודע שצריך. ליזי צעקה אל החתולה שעל העץ, קוראת לה לרדת. לצידה עצר ג’יפ שחור – ודים יצא. הוא עמד קפוא. מולו… אלזה! היא לא הבינה שקוראים לה. אבל פעם שנייה – כשהבינה שיש בקול משהו מוכר – הסתובבה ובחנה אותו. – אלזה, אליי! – ודים כרע, חייך וקרא. רצתה לקפוץ אליו, אבל משהו עיכב אותה. על מה כלבים חושבים אז? הם חושבים – זה בטוח. – הוא בגד… נטשת אותה! או אולי לא? אולי כל הזמן הזה חיפש אותה וסוף סוף מצא? הזנב שלה רעד קלות – שמחה? מתח? משהו. כשראה אותה מהססת, ודים קפץ מעל הגדר, התקרב, שלח יד. – אלזה! אלז’קה! כמה אני שמח שמצאתי אותך! בואי אליי כבר! הוא ליטף אותה, חיבק. היא לא התנגדה. אבל שמחת המפגש לא הייתה בה. לא קיפצה, לא ויבבה בזנב. משהו הפריע לה לשמוח כמו פעם. משהו עצר אותה. אולג ראה מרחוק מישהו מנסה לגרור את ליזי בכוח אל האוטו. – מה אתה עושה? זו שלי! רץ, אחז בכתפו של ודים והפך אותו אליו: – מה אתה עושה?! זו שלי! – באמת? – מה באמת? ליזי, אליי! היא ניסתה לבוא, אבל ודים אחז חזק בקולר. – ליזי? זו אלזה! אני גידלתי אותה מאז שהייתה גורה ואז… – מה אז?– אולג הבין כבר. – לא עניינך! זו שלי – אני לוקח אותה, ברור? – לא, לא ברור! כלבה שלי, תישאר איתי! ואל תרגיז אותי. – מה?! עיני ודים התכווצו, פניו נצבעו אדום. הרים יד כאילו להכות – אבל אז, הכלבה, שצפתה בשקט, לפתע נהמה בפראות, השתחררה, נעמדה מולו, שיניים חשופות. ודים קפא על מקומו. יותר מהפתעה מאשר פחד. מעולם לא התנהגה אליו כך. מעולם לא איימה, לא הביטה בו במבט של “אל תנסה אותי”. הוריד את היד, נסוג שני צעדים. – ליזי, מספיק. בואי! – לחש אולג. היא התקרבה אליו, נגעה באפה בידו, הרכינה ראש, והוא חיבר לה רצועה. הם הלכו בשדרה מלאה בעלים כתומים, לא הביטו לאחור פעם אחת. ודים הביט בהם, קימץ אגרופים בזעם וחוסר אונים. עם אירנה זה לא עבד – לא הייתה חתונה, אבא שלה לא עזר, והוא מכר את העסק כדי לשלם חובות. הוא לא סלח לעצמו על מה שעשה באותו לילה. ואי אפשר להחזיר את השעון אחורה. כן, כלבים נאמנים עד הסוף! אבל הם נשארים נאמנים רק למי שאוהב אותם – לבוגדים לא סולחים… כתבו בתגובות מה דעתכם? שמנו לייק!

כך, כלבים הם נאמנים מאוד! אבל הנאמנות שלהם שמורה למי שאוהב אותם ובוגדים הם לא סולחים…

ליזית רצה אחרי המכונית, לא רצתה להישאר לבד במקום זר. לא רצתה להינטש ולהישכח.

היא רצה אחרי מי שאהבה, למי שאמונה בו לא פסקה עד הסוף. אחרי אדם שמעולם לא יכלה לבגוד בו. כי לבגוד היא לא ידעה

נועה, תכירי זו ליזית! אמר נדב בחיוך רחב, כשפתח את הדלת בפני הצעירה הגבוהה בנעלי עקב נוצצות, גבוהה ממנו בראש כמעט.

היא כלבה טובה וצייתנית, אין לי ספק שתסתדרו היטב. בעצם, בטוח!

ליזית חגגה במעגלים סביב רגלי בעליה, אך אל נועה הביטה בחשש מסוים.

כלב שמביט בזהירות בזרים זה טבעי. אבל פה היה משהו אחר.
ליזית הרגישה שהגברת הזאת מריחה רע, לא כמו פרחים, אלא ממש דוחה.

זה לא היה קשור לבושם שהעלים שובל מתוק עמוס מדי. לכלבים יש חוש מיוחד הם מזהים אנשים רעים!

אצל ליזית, היכולת הזו היתה חדה מאי-פעם, אף פעם לא טעתה בתחושותיה.

כשראתה אנשים כאלה ברחוב, התרחקה ככל שיכלה, מושכת גם את נדב אחריה. לפעמים בניגוד לרצונו. כי את נדב היא אהבה, ורצתה בטובתו.

אבל לאן תברח בדירת שני חדרים? ונדב, הוא התייחס לנועה בעדינות נדירה.

חיבק אותה, נישק…

כשראתה ליזית את עיני נועה הקשות, זו משכה את נדב ביד, לקחה אותו למטבח, וסגרה את הדלת בחצי לחש:

למה לא סיפרת לי שיש לך כלבה?

לא ידעתי שצריך, לחש נדב. זה מפריע לך?

בהחלט! אני לא אוהבת כלבים ולא מוכנה לגור איתה כאן, הבנת? איך קראת לה?

ליזית…

ליזית.

לאן אשלח אותה? לרחוב? אנחנו ביחד כבר חמש שנים, בערך…

נדב… נועה קבעה, עיניה מושפלים. כל עוד הכלבה הזאת בבית, אני לא באה, ואין חתונה.

אני לא אוהבת כלבים, בסדר? אז תבחר אני או היא.

הגשם השתולל כאילו השמיים נקרעו; המגבים עבדו בטירוף, נדב נסע במהירות ברחובות תל אביב החשוכה, עם פנים אפלות משל ענני הסערה שמעליו.

בתוך הלב שלו תחושת לכלוך, כאילו שפכו על נשמתו דלי של מים אפורים, אילצו אותו לעשות משהו שלא רצה.

אבל הוא אהב את נועה או לפחות חשב כך. עכשיו זה לא היה משנה.

העיקר אבא של נועה, איש חשוב ומקושר, הבטיח “לעזור” עם העסק המדשדש שלו. יש סיכוי ששוב יעמוד על רגליו. להזדמנות כזו, אי אפשר היה לוותר.

כשהגיע אל מחוץ לעיר, לחץ חזק על הדוושה. זעם הגשם והרוחות הרעידו את הפח.

“טפח על עצמך, התעורר!” אמרו טיפות המים שדפקו חזק על השמשה.

ליזית שכבה מאחור, הביטה בגשם וחשה שמשהו בבריות השתנה. מאז שנועה הגיעה, נדב הפך קר כמו הסתיו. לא ליטף, לא דיבר הלב שלו התרחק.

נדב עצר בשולי הכביש, הדליק סיגריה, העשן התמזג באוויר הקר.

הוא עטה קפוצ’ון, יצא החוצה; ליזית התבוננה בו בדאגה.

הכול התנהל כמו בסרט: הדלת האחורית נפתחה, ענן עשן נפלט החוצה. נדב משך אותה החוצה באחיזה תקיפה. ליזית ייבבה חרישית.

טריקה חזקה לדלת האחורית אחר כך לקדמית.

המנוע התעורר, המכונית התרחקה מהכביש, טיפות הגשם החלו מזמרות על הפח כשהוא דוהר בחזרה לעיר.

ליזית, שנשארה לבדה על הכביש, הביטה במכונית שמתרחקת. הגשם חדר לה לפרווה, סופג כל קמצוץ חום שנשאר.

היא לא ויתרה. ליזית רצה אחרי. לא רצתה להישאר לבד. רצה אחרי זה שאהבה, אחרי מי שלא יכלה לבגוד בו.

אבל כלבה לא ברדלס. לא יכולה להתחרות במכונית הדוהרת. לפרווה הכבידה עליה, האטה אותה.

אורות הבלם של הרכב נעלמו מזמן באפלה. ועדיין ליזית רצה, בלי לעצור.

כשצריך להפסיק לרוץ אל העבר, הגורל יודע לעצור אותנו. לא מרוע, אלא כי אין טעם לרוץ אחרי אתמול.

חריקת בלמים, חבטה. הנהג יצא מהרכב, אחז בראשו באימה.

היא שכבה על האספלט הרטוב. הוא התקרב מביט בעיניה.

עיניים שמאוד רוצות להאמין, אבל הדמעות מכוסות בשקט חיוור.

תודה לאל, היא חיה! חשב ירון.

הוא פתח בזהירות את הדלת, שם מעילו על המושב, לקח את ליזית בזהירות והניח אותה על השמיכה.

שעת לילה מאוחרת. בירושלים אין הרבה מרפאות וטרינריות פתוחות מסביב לשעון, מלבד אחת. לשם נסע.

ירון הביט בדאגה בכלבה שהתאמצה להזיז את רגליה האחוריות, כאילו ממשיכה לרוץ…

הווטרינר קיבל אותם ללא עלות ביקור. ירון גמגם כשניסה להסביר מה קרה.

הווטרינר זיהה, מיד זרקו אותה. לא הפעם הראשונה בארץ, ולא האחרונה.

למרבה המזל, לא היו שברים. רק חבלות. נאמר לו למרוח משחה וקרח תוך 24 שעות.

ירון הכניס אותה לדירתו הצנועה, פרש עליה את מעילו על הרצפה.

זה זמני, אמר בלחש לליזית. אחרי עשרה ימים, התאוששה. נכון, עדיין צלעה קצת, אבל השתפרה.

זרקו אותך, הא? שאל, יושב לצידה על המיטה הקצרה.

מעולם לא היו לו כלבים. גם לא חברים בעלי כלבים. האמת לאחרונה לא היו לו חברים בכלל. פעם כן. היום כבר לא. התאכזב מכולם.

אחד חטף לו את החברה, השני דפק אותו בעסקים עד שבקושי נשאר כלום, השלישי סיבך אותו בפרשיה מפוקפקת עם המשטרה.

אחרי הכל, עזב את גוש דן, התחיל חיים חדשים בירושלים.

בכל שאלה כלבית פנה לווטרינר, קיבל כרטיס ביקור.

ליזית קיבלה מקלחת טובה ירון ציפה להיאבק, אך היא לא התנגדה.

התייעץ איתו על אוכל, לקח אותה פעמיים לבדיקה, שלל בעיות נפשיות.

הכי דאג שאכלה מעט, שכבה עצובה, לא התייחסה אליו כמעט.

קורה, הסביר הרופא בעדינות.

דר עמרי המליץ להרבות טיולים בחוץ.

פשוט תצאו לטייל. תן לה זמן. היא תתרגל, אולי אפילו תאהב בסוף.

כך היה. הפצעים גם בנפש הגלידו. חודש וחצי אחרי שנפגשו, ליזית כבר בטחה בו.

כבר לא היתה ליזית אלא רננה. חיים חדשים שם חדש. הכלבה התרגלה אליו במהירות, אולי כי דמה לישן, אולי כי הישן נשכח.

כל יום, בגשם או שמש, ירון ורננה טיילו יחד. היה להם טוב.

רק בגשם עיניה של רננה היו נעשות עצובות, כאילו הדמעות שלה שוטפות יותר מהטיפות. לא מהגשם מהזיכרון.

קשה לשכוח מה שהיה. כלב איננו אדם, אך רגשות כן יש לו. מי שאומר אחרת, פשוט לא גידל כלבים.

באחת הפעמים, כשהלכו בפארק, רננה ברחה אחרי חתול בעוד ירון קנה קפה בסניף “ארומה”.

נובמבר היה קריר, הקפה חימם מעט את הידיים. כשהסתובב הכלבה נעלמה.

הוא השאיר את הקפה, רץ לחפש אותה, לא יודע לאן רק יודע שהוא חייב לרוץ.

בינתיים, רננה נבחה על חתול שהתיישב על עץ.

ג’יפ שחור עצר לידה. מתוכו ירד נדב.

הוא עמד ללכת, אך פתאום קפא מביט בה.

ליזית!

הכלבה עדיין לא הבינה שמדובר בה. כשהשם חזר ונשמע באוזנה, עם קמצוץ מוכר של כאב, היא הסתובבה אליו בהבעה מהוססת.

ליזית, בואי אליי! קרא בכריעה, מחייך חיוך רחב.

היה לה דחף לקפוץ אליו. אבל משהו עצר.

על מה חושבת כלבה? איש לא יודע. אבל היא ודאי חשבה.

הוא הרי נטש אותה, לא? אולי לא. אולי חיפש אחרי כל הזמן…

הזנב שלה התחיל להתנועע מעט. לא ברור אם שמחה או מתח.

כשהיא היססה, נדב קפץ מעבר לגדר, התקרב, הושיט יד.

ליזית! ליזית’לה! חיפשתי אותך כל כך! בואי כבר!

הוא החל מלטף אותה ולחבק בחוזקה, אך היא לא התאמצה לחמוק, לא שמחה כבעבר. לא חגה סביבו, לא נעה בזנב.

משהו בליבה עצר אותה.

ירון רץ, ראה גבר מושך את רננה לכיוון הג’יפ.

מה אתה עושה? זו שלי!

הוא תפס את נדב בכתפו, סובב אותו אליו.

מה אתה עושה? שאל בתקיפות. זו הכלבה שלי!

באמת?

מה באמת? רננה, בואי!

היא ניסתה לזוז אליו, אך נדב אחז בה היטב.

איזו רננה? זו ליזית! אני גידלתי אותה מאז גורה, ו

ואז? התקרב ירון. מבין כבר למה מדובר.

לא עניינך! זו הכלבה שלי. אני לוקח אותה.

לא, לא לוקח! היא שלי ותישאר איתי! תנסה להפעיל כוח, ואז תראה.

מה?!

עיני נדב התלהטו, פניו האדימו. הרים יד אבל ברגע ההוא, הכלבה זעמה, נבחה ונשכה זנבה באיום.

נדב קפא במקום. אף פעם ליזית לא התפרצה עליו ככה, לא נבחה בזעם כזה. לא הביטה בו במבט הזה, מוכן לקרוע בשבילה.

הוא נסוג, שתי פסיעות.

רננה, לא צריך. בואי, אמר ירון חרישית.

הכלבה נצמדה אליו, הטתה את ראשה לרצועה.

הם הלכו יחד בשביל המכוסה עלים, לא הביטו לאחור. נדב עמד, אגרופיו קמוצים בכעס חסר אונים.

עם נועה זה נגמר מזמן, לא היה חתונה, אביה לא עזר, ונדב נאלץ למכור את כל העסק לסגור חובות. הוא מעולם לא סלח לעצמו על ליל הגשם ההוא.
ולא היה יכול לשנות דבר.

כך, כלבים נותנים אמון למי שאוהב אותם ואת הבוגדים הם לא סולחים.

ספרו בתגובות מה דעתכם. שימו לייק!