– מיכל, תישארי כבר בבית. מה, אני צריך לגרור אותך לכל מקום רק בגלל שהתחתנו? – נהם אלעד, מתיישר מול המראה, חולצתו הלבנה מגוהצת למשעי. מיכל בכלל לא שמעה אותו, שקועה בתכנוני הנסיעה למושב של החברים בצפון. כמו עקרת בית מהדור הישן, הקפידה לארוז הכול: טפי חומוס, קציצות ירק, פילה עוף, עוגה וסלטים. אבל הפעם, משהו באוויר היה שונה.
בכניסה לדירה, ראתה את בעלה לבוש חגיגי מהרגיל.
– אלעד, מה הקטע? ככה אתה הולך לדפוק על האש? אני לא עומדת לקרצף כתמים מהחולצה הלבנה. – גלגלה עיניים וחייכה. – קח בבקשה את השקיות, אני רק מחליפה שמלה ואפשר לצאת.
אלעד הביט בשתי השקיות שהגישה לו, מבולבל,
– מה זה כל זה?
– מה זאת אומרת? אנחנו בדרך למושב. ולמרות שליאת חברה שלי, בישול זה לא הצד החזק שלה. אז הכנתי הכול מהבית: תפוחי אדמה חדשים, סלטים, קובה, פילה עוף… אם עידו אוהב את הבישולים של ליאת, שיבושם לו. אני אותך לא רוצה לשלוח למיון בגלל קיבה הפוכה, סליחה על התזכורת.
אלעד העווה פניו ביתר שאת.
– מיכל, יש לי רעיון. למה שלא תישארי היום בבית, תכיני משהו קל או תצאי לריצה בפארק, זה יעזור לך קצת עם הכרס. אני רק קופץ לעידו לעשר דקות וחוזר.
– רגע, מה אתה נוסע לבד? – שאלה מיכל בתמהון.
– לא רציתי לספר, אבל מגיע לך לדעת… עידו וליאת נפרדו, והוא מצא מישהי חדשה. יש לו עכשיו מישהי אחרת. אני בכלל לא רציתי ללכת, אבל עידו ביקש ממני ממש יפה שאעזור עם המנגל. אין עליי במנגל, את יודעת.
אלעד חייך, הדף את השקיות הצידה בהחלטיות.
הבשורה תפסה את מיכל לגמרי לא מוכנה. עם ליאת הייתה מיודדת מאוד, אבל לאחרונה העניינים הסתבכו עם הדירה הישנה שלה בתל אביב – השוכרים התפוגגו והשאירו אותה מבולגנת. מיכל שקלה למכור את הנכס. היא הייתה עמוסה בעבודה ובבית, ולא הספיקה לעקוב אחרי חיי החברות, ואילו ליאת לא התקשרה אליה כבר שבועות. לא האמינה שמשפחת עידו-ליאת מתפרקת כך פתאום.
– מדהים… בטח מישהי שמתאמנת בחדר כושר לוקחת שם פיקוד ועכשיו אתה לא רוצה שאהיה ליד, נכון?
– מיכל, נו באמת… סתם אישה. לא מישהי מיוחדת. עדיף שתישארי פה, נשמה. תוכלי לרכל כשתיפגשי עם ליאת.
אבל בפנים, משהו דחף את מיכל להתעקש להגיע, אולי מתוך סולידריות נשית, סקרנות פשוטה, או כדי לכבד את ליאת. לבסוף, אילצה את אלעד לקחת אותה יחד.
****
את רוב הדרך לצפון נהג אלעד בשקט, מתמרמר על הפקקים ועל הנהגים הכושלים. מיכל, בינתיים, התנהלה בהתכתבויות מול המתווך על הדירה.
– ואיך הולך? מסתדרת לבד, אה? – עיקצץ אלעד מבלי להסיר עין מהוואטסאפ שלה.
– מה? אתה מתכוון לדירה… שום דבר לא מתקדם, כל צד עם דרישות אחרות. חלק רוצים להכנס מיד, אחרים מבקשים ריהוט חדש, ומבחינת מצב הדירה, יודע לבד
– כסף לשיפוץ זה לא בעיה, – קטע אותה אלעד.
– אבל אני רוצה לנסוע עם הילדים לים. ממילא לא היינו בתאילנד כמו כולם… אולי השנה?
– תבחרי: ים או שיפוץ. ואגב, יש לי עבודה, אי אפשר לברוח לחופשות כל שני וחמישי! – חבט בידו על ההגה.
מיכל סיפרה ששכנה מהבניין הציעה להשכיר לבתה ולבעלה את הדירה, וכבר mentally הייתה מוכנה להשכיר. אלעד כמעט קפץ מהמושב – רעיון כזה בעיניו היה סתם בזבוז זמן.
– למי את הולכת להשכיר? הם לא ישלמו! עדיף שנשפץ, נמכור, ואני אחליט מה עושים עם הכסף, – הרצה לה.
– ‘מה עושים עם הכסף?’ מי בדיוק יחליט?
– מיכל, אנחנו זוג, לא? הכול ביחד!
במושב כבר המתין עידו, לבוש בגדים אופנתיים, רחוק ממה שליאת הייתה מרשה לו ללבוש.
– שלום, באתם סוף סוף! איזה פקקים! – חיבק בספונטניות את מיכל.
הניח את האוכל בצד: – עזבי, מיכל, אל תתחילי איתי בקטע של האירוח. הזמנו מהסושי של הקיבוץ. הכירי את שירן, החברה החדשה, ואת עדי החברה שלה.
כשהתקרבו, צחקוקי בנות נשמעו מכוון הבריכה. מיכל זיהתה מיד – עידו החליף את ליאת במישהי צעירה, מטופחת, עם שיער מוארך, עיניים נוצצות, עדי־ברהיטים. אלעד מיהר האשים עצמו כדי למצוא חן בעיני החדשות, והזניח קלות את אשתו.
המגש עם הפיתות והשניצלים נשאר מאחור.
– מיכל היא פרילנסרית, או במילים אחרות לא עובדת, – צחק עידו בגסות.
– עבדת פעם קוסמטיקאית, נכון? – פנתה שירן והציעה הנחה.
מיכל הרגישה קטנה לידן, במיוחד לבושה בצניעות לעומת בגדי החוף והגוונים הצעירים של שירן ועדי.
– עדי יכולה לסדר לאלעד תספורת טובה, – זרקה שירן, מושכת עיניו של אלעד.
– אכפת לך לחזור איתי הביתה? – פנתה מיכל בשקט לאלעד.
– באנו ליהנות, אנרגיה טובה, – סינן אלעד.
– אנרגיה טובה זה היה עם ליאת. עכשיו מזעזע!
עידו, ששמע אותה, הפסיק להתעניין במה שקורה אצלו,
– מיכל, למה את עוקצת? הכול באהבה. שירן ועדי סבבה לגמרי איתך, – התעצב מעט.
– לא באמת. שירן עקצה אותי! ועדי דוחפת ידיים לאלעד. שידעו אלעד מתספורת חינם לא ייוותר. השכנה שלנו מסתפרת מצוין ומגיעה עד הבית!
מיכל זיהתה את עצמה מתעצבנת באמת בעלה בוחן את עדי, כל הסיטואציה בוערת לה מבפנים.
היא קמה ופנתה חזרה לרכב.
– אלעד, עכשיו. אני רוצה הביתה, – הביטה בגאווה.
– את מגזימה…
**
בתל אביב, הגיעו אל אמא של מיכל, רותי, שבנה פינת תה ועוגיות לקראת שבת.
– מה קרה? – שאלה רותי בלב דואג.
– די, אישה צריכה חופשה. הקיץ כבר נגמר, והילדים אפילו לא ראו ים השנה.
– אבל אלעד עובד, אי אפשר לטוס סתם…
– הוא נופש בלעדיי, אז גם לי מותר!
רותי תמכה, ביקשה לא להחמיר בשביל הילדים.
אחרי הצהריים חזרו הבנים מהכדורגל במגרש.
– אמא! איך הגעת לפה? – קפץ נועם.
– באתי לאסוף אתכם.
– לנסוע הביתה? לא רוצים!
– ניסע לים, לדודה דנה באשקלון, – חיבקה אותם מיליצה.
במושב של עידו יצא לכולם לחשוב.
הוא כבר כנראה לא סתם מתרחק משהו ביניהם נשבר.
בסוף השבוע על חוף הים, התחזקה אצל מיכל התחושה שעליה לחשוב קודם לעצמה.
כשחזרה, גילתה שהשכנה העבירה את הדירה לביתה עם הבעל, וקיבלה ישר את התשלום בשקלים.
היא עשתה את זה דווקא לאלעד ולא הצטערה.
**
את הערב במושב סיים אלעד במיטת נעוריו בבית אמא שלו ברמת גן, אוכל קובה מהמקרר ומתלונן על כתמי רוטב על החולצה שלו.
– מיכל הרסה לי, הכול היה יכול להיות ערב משוגע, – רטן שלוש פעמים לתוך השפופרת, לשווא.
כעבור שבוע, חזרה מיכל עם הבנים הביתה, ולדירה נכנסו אוטומטית שתיקות וניכור.
– תסבירי לי, איפה הכסף לדירה? מה עשית אחר כך? – עמד אלעד בעקשנות.
מיכל הסבירה השכירה את הדירה בלי חרטות, כל הכסף שנצבר שימש לנסיעה “זכותי!”, טענה.
– תעשי מה שאת רוצה… ואותי על תערבי, – רעם אלעד “זה הכל משותף! נעשה חלוקה”.
– רק אחרי הגירושים, – ענתה והביטה בו ישירות “ואז, דירה שלי לגמרי”.
– את מתכוונת להתגרש?! אין סיבה! יש לנו שני ילדים!
– בוא לא נדבר עכשיו, – התחמקה, עסוקה במטבח.
מיכל שלחה את הבנים חזרה לרותי וחדלה לבשל לאלעד. נשאר עם הגבינות והחומוס בפינה, לא מסוגל לבשל בעצמו.
בלילות ישן אלעד במרפסת בשק שינה, מתכרבל בקור, עד שבסוף ברח לבית אמא שוב, מתלונן שהכול אשמת מיכל.
עברו שבועיים, התחיל לחזר אחרי עדי אבל נתקל בקור,
-זה היה חד פעמי, אין לי כוונה להמשיך.
– אבל… חשבתי שאולי…
– לא, אלעד. אין לי זמן, וגם אתה אוהב להסתפר אצל השכנה, לא?
ואז הבין אלעד שכלום כבר לא כמו שהיה. מיכל כבר לא רוצה אותו, הילדודס שלה רק איתה, והיא חיה סוף סוף בשביל עצמה.
סוף.
