גרושתי… זה קרה לפני שנתיים. תקופת השליחות שלי התקרבה לסיום, ועמדתי לשוב הביתה, לאלעד. רכשתי כרטיס, והחלטתי לשוטט קצת ברחובות תל אביב, כי היו לי עוד שלוש שעות פנויות. ברחוב פנתה אליי אישה שמייד זיהיתי — זו הייתה אשתי הראשונה, ממנה התגרשתי לפני 12 שנה. זינה (שם בדוי) כמעט לא השתנתה, רק פניה נראו חיוורות מהרגיל. כנראה המפגש ריגש אותה לא פחות ממני. אהבתי אותה עד כאב, ולכן נפרדנו. קנאה כירסמה בליבי לכל גבר, אפילו לאמה. כל איחור קטן שלה שהה ליבי בחזה וחשבתי שאני עומד למות. בסוף, זינה עזבה. לא יכלה לעמוד יותר בחקירות היומיומיות: איפה היית, עם מי, ולמה. יום אחד חזרתי מהעבודה עם גור כלבים קטן בכיס, כדי לשמח אותה, ומצאתי את הדירה ריקה ועל שולחן פתק. בפתק כתבה שהיא הולכת למרות שאוהבת אותי מאוד. הקנאה שלי שברה אותה, והיא החליטה לעזוב. היא ביקשה סליחה והתחננה שלא אחפש אחריה… ועכשיו, אחרי 12 שנות נתק, פגשתי אותה במקרה בעיר בה הייתי בשליחות. שוחחנו זמן רב, ולפתע נזכרתי שאסור לי לאחר לאוטובוס הבינעירוני שלי. סוף סוף אמרתי: – סליחה, אני חייב לרוץ, אני כבר מאחר לאוטובוס. ואז זינה ביקשה: – סשה, תעשה לי טובה, אני יודעת שאתה ממהר, אבל למען כל מה שהיה בינינו, אל תסרב לי. תלווה אותי רגע לאיזו לשכה, זה מאוד חשוב לי, אני לא מסוגלת להיכנס לבד. ברור שהסכמתי, אבל אמרתי: “רק מהר!” נכנסנו לבניין גדול, עברנו מקומה לקומה, עלינו וירדנו מדרגות, לי זה הרגיש כמו רבע שעה. עברו על פנינו אנשים — ילדים ועד קשישים — ולא חשבתי מה עושים כאן כל הגילאים. כל כולי הייתי עם זינה. פתאום נכנסה לחדר וסגרה אחריה את הדלת. רגע לפני שסגרה הסתכלה עליי במבט פרידה, ואמרה: – זה מוזר, לא יכולתי להיות איתך, אבל גם לא בלעדיך. עמדתי בדלת, מחכה שתצא. רציתי לשאול למה התכוונה, אבל היא לא חזרה. פתאום כאילו התעוררתי; אני מאחר וכרטיסי ביד! הסתכלתי סביבי בבהלה: הבניין היה נטוש, במקום חלונות היו רק חורים, לא היו מדרגות, רק קורות שהצלחתי בקושי רב לרדת בהן. לאוטובוס איחרתי בשעה שלמה, נאלצתי לקנות כרטיס חדש. כשקניתי את הכרטיס שמעת שהאוטובוס שאיחרתי אליו התהפך ונפל לנחל — לא נותרו ניצולים. שבועיים אחר כך עמדתי בפתח הדלת של גרושתי לשעבר, שמצאתי בעזרת מאגר מידע. אם זינה מתה שנה אחרי הגירושים, כך סיפרה לי, לא האמנתי. ביקשתי לראות את הקבר, ולהפתעתי הסכימה. שעתיים אחר כך עמדתי ליד מצבה, שעליה חייכה אליי האישה שאהבתי כל חיי — ושהצילה אותי בדרך לא מובנת…

Life Lessons

גרושה לשעבר…
זה קרה לפני שנתיים. התקופה שלי בשליחות מטעם העבודה כמעט נגמרה, והייתי אמור לחזור הביתה, לנתיבות.
קניתי כרטיס אוטובוס, וחשבתי לטייל קצת בעיר, כי נשארו לי עוד שלוש שעות. ברחוב, ניגשה אליי אישה, ומיד זיהיתי אותה.
זו הייתה אשתי הראשונה, שממנה התגרשתי לפני 12 שנה. נעמה כמעט לא השתנתה, רק שהפנים שלה נראו חיוורות מהרגיל. כנראה שגם היא הייתה נבוכה, כמוני, מהמפגש הזה.
אהבתי אותה בצורה מייסרת, אובססיבית, ולפיכך גם נפרדנו. הייתי מקנא בה לכל העולם, אפילו לאמא שלה. אם איחרה רק דקה, הדופק שלי השתולל והייתי בטוח שאני עומד להתעלף.
בסוף, נעמה כבר לא יכלה לשאת את החקירות היומיומיות: איפה היית, עם מי, ולמה. יום אחד חזרתי מהעבודה עם כלבלב קטן מתחת למעיל חשבתי להפתיע אותה במתנה מצחיקה אבל הדירה הייתה ריקה ועל השולחן חיכתה לי פתק.
בפתק היא כתבה שהיא עוזבת, למרות שהיא עדיין אוהבת. שהחשדות שלי גמרו אותה, והיא החליטה להיפרד. נעמה ביקשה סליחה והתחננה שלא אחפש אותה
והנה, אחרי 12 שנות נתק, פגשתי אותה במקרה בעיר שבה עבדתי. דיברנו הרבה זמן, ופתאום הבנתי שאולי אני בכלל מאחר לאוטובוס שלי לנתיבות. בסוף אזרתי אומץ ואמרתי:
מצטער, אבל אני חייב לזוז, אני כבר מאחר לנסיעה.
ואז נעמה אמרה:
עידו, תקשיב, אני יודעת שאתה ממהר, אבל אני חייבת אותך לטובה קטנה למען הימים הטובים אל תסרב. בוא ניכנס איתי למשרד אחד, זה ממש חשוב לי, ואני לבד לא מסוגלת.
כמובן שהסכמתי, אבל הוספתי, רק מהר כן? נכנסנו לאיזה בניין ענק, והסתובבנו בו די הרבה זמן, מחדר לחדר. עלינו וירדנו במדרגות, ולי זה נראה כמו רבע שעה, לא יותר. אנשים חלפו על פנינו ילדים, זקנים, צעירים וזה אפילו לא נראה לי מוזר שהם כאן. ראש שלי היה עסוק רק בנעמה.
באיזשהו שלב היא נכנסה דרך דלת וטרקה אותה מאחוריה. רגע לפני שסגרה, הביטה בי והפנים שלה כאילו נפרדות ממני ואמרה:
כמה מוזר, פשוט לא הצלחתי להיות לא איתך ולא בלעדיך.
עמדתי מול הדלת והמתנתי שתצא.
רציתי לשאול למה התכוונה במשפט הזה. אבל היא לא חזרה. פתאום קלטתי איפה אני. הייתי חייב להזדרז לאוטובוס, וכאן אני עומד ומאחר! הסתכלתי סביבי וקפאתי. הבניין שבו עמדתי היה הרוס ומוזנח. חלונות לא היו, רק חורים אפלים.
מדרגות כבר לא היו, רק כמה קורות עץ, שאיכשהו הצלחתי להתגנב עליהן החוצה. על האוטובוס שלי איחרתי בשעה, והייתי צריך לקנות כרטיס נוסף הפעם ב-58 שקלים. בקופה סיפרו לי האוטובוס שפספסתי התהפך ונפל לנהר. אף אחד מהנוסעים לא שרד.
שבועיים אחרי זה כבר עמדתי מול דלת של חמותי לשעבר, שמצאתי דרך שירותי מידע. רותי אמנוון סיפרה לי שנעמה הלכה לעולמה לפני 11 שנה, שנה אחרי הגירושין. לא האמנתי לה; הייתי בטוח שהיא סתם מפחדת שאחזור להיות קנאי.
אבל כשביקשתי שתיקח אותי לקבר של נעמה, רותי דווקא אפילו לא היססה. עברו כמה שעות, ואני מוצא את עצמי עומד מול מצבה, שעליה מחייכת אליי אותה אישה שאהבתי כל חיי ושהצילה אותי, בכוחות שאין לתאר, בדיוק בזמן…

Rate article
Add a comment

16 + six =