Меня нет
את שוב קנית את השטות הזו? גדי הניח את השקית על השולחן, ומשהו בפנים צלצל. אמרתי: שום “ולור”. יקר ומיותר.
נעה שושן עמדה ליד החלון והביטה לחצר. שם השכנה הקטנה, בערך בת שבע, רדפה אחרי יונים, והן פרחו בבת אחת, התפזרו לצדדים, ושוב נחתו על האספלט כאילו לא קרה דבר. נעה התבוננה בהן וחשבה שאינה זוכרת מתי לאחרונה קנתה לעצמה משהו סתם ככה. רק כי רצתה.
זה קרם לידיים, גדי. שלוש מאות שמונים שקל.
שלוש מאות שמונים זה שלוש מאות שמונים. שכחת לספור?
היא לא ענתה. הסתובבה, לקחה את השקית, הוציאה קופסה קטנה עם מכסה זהוב, והניחה אותה על אדן החלון ליד הגרניום. הגרניום לא פרח כבר מזמן. נעה כל הזמן חשבה לבדוק למה, אבל זה אף פעם לא קרה.
נעה. את שומעת אותי?
אני שומעת, גדי.
היא יצאה למטבח, פתחה את המקרר, החלה לחשוב על ארוחת ערב. מאחוריה שמעה את צעדיו כבדים, סדירים ואחריהם דלת החדר נטרקת. נשמה לרווחה.
היא הייתה בת חמישים ושמונה. גרה בתל אביב, בדירת שלושה חדרים ברחוב הנרייטה סולד, נשואה לגדי שושן כמעט שלושים שנה. היה להם בן, איתן, שגר בחיפה והתקשר בימי ראשון, לפעמים שכח. הייתה להם דירה, רכב שרק גדי נהג בו, עבודה בספרייה העירונית נעה הייתה שם אחראית שמונה עשרה שנה.
הייתה חיים. אף אחד לא לקח לה את זה.
היא הוציאה חזה עוף, הניחה על הקרש, תפסה סכין. הילדה כבר לא הייתה בחוץ, היונים התפזרו. החצר הייתה ריקה, אפרפרה, דשא יבש צץ מבין הסדקים.
נעה שמה לב שהיא עומדת עם סכין ביד ולא חותכת. פשוט עומדת.
הניחה את הסכין, ניגשה לאדן החלון, פתחה את קופסת הקרם. הריח שלה היה עדין, עם משהו פרחוני. מרחה טיפה על גב היד, שפשפה. עור היד ספג מיד, נשארה תחושה כאילו מישהו אוחז לה ביד.
סגרה את הקופסה וחזרה לעוף.
הלילה עבר כרגיל. גדי אכל בדממה, צפה בחדשות, שכב לישון. נעה עוד ישבה במטבח עם תה שהתקרר ממזמן, עלעלת במגזין ישן לגינות. לא באמת קראה. רק ישבה.
בבוקר, בעודה נכנסת לספרייה, ראתה את ליתית אסולין בבכי מאחורי מדף העיתונות.
ליתית, מה קרה?
ליתית הייתה מבוגרת ממנה בשלוש, עמדה בספרייה מאז ומתמיד, ידעה כל ספר בע”פ, ונעה אף פעם לא ראתה אותה בוכה.
כלום, כלום, ליתית ניגבה עיניים. סליחה. אישי.
אם תרצי, דברי.
אין בעצם מה. ניגבה אף, החזירה את המטפחת. הבת התקשרה אתמול. אמרה לי, “אמא, את מיושנת”. ככה ממש, מיושנת.
למה?
יעצתי לה איך לדבר עם בעלה. בדרך שלי, של פעם. והיא אמרה, “אמא, העצות שלך מהדור הקודם, את לא מבינה איך חיים היום”. סידרה עיתונים. אולי צודקת.
לא צודקת, אמרה נעה.
איך את יודעת?
נעה לא מצאה מה להשיב. הן עמדו יחד בשקט של נייר וריח עץ ישן, והתפזרו כל אחת לענייניה.
בהפסקה, נעה יצאה החוצה. אפריל קריר ואור שמש. היא הלכה לגינה, ישבה על ספסל, עצמה עיניים. דרך העפעפיים זרם כתום. היא חשבה על ליתית, על הבת שלה, על המילה “מיושנת”.
ואז חשבה על עצמה.
נעה שושן, לבית ברגר, נולדה ברחובות ב-1966. סיימה סמינר למורים, חינוך ולשון. התחתנה בגיל עשרים ותשע, מאוחר יחסית. גדי היה מהנדס, תמיד נראה רציני ואחראי. אחרי שנה נולד איתן. נעה לקחה חופשה, חזרה לחצי משרה, הביאה את אמא אליהם עד שמתה, וחזרה שוב לעבוד. החיים התנהלו. בשקט, בלי דרמות.
בזמן הזה משהו נעלם, משהו שנעה לא ידעה לקרוא לו שם. ידעה שהיה, ועכשיו אין.
פתחה עיניים. מול הספסל פרחה שזיף קטן, פרחים לבנים, עדינים מדי. נעה חשבה שלא ציירה כבר שלושים שנה. בסמינר ציירה, לעצמה. בפסטל. אחר כך לא היה זמן, אחר כך שכחה.
הוציאה נייד, התקשרה לאיתן. ענה אחרי שלוש צלצולים, נשמע עסוק.
אמא, מה נשמע?
בסדר. סתם.
תקשיבי, עוד רגע ישיבה, אפשר להתקשר בערב?
בטח. תחזור מתי שתרצה.
הוא לא חזר. גם זה היה רגיל.
בערב חזרה מהספרייה, קנתה לחם בדרך. חשבה שהיא הולכת פה שמונה עשרה שנה, כל יום, מכירה כל שקע וכל סימטא.
בבית גדי היה קודם. ישב במחשב. היא נכנסה למטבח.
תרצה לאכול?
אחר כך.
העמידה מים, מצאה מרק במקרר. בזמן שחיממה, הביטה בקרם שעכשיו עמד על החלון. הצנצנת הייתה יפה, קטנה. נעה חשבה שגדי צדק. שלוש מאות שמונים שקל. למה.
אבל אז חייכה. הריח היה טוב.
והשאירה את הקופסה.
עברו שבועיים. שום דבר מיוחד לא אירע, החיים המשיכו על מי מנוחות. ואז הגיעה לספרייה שלומית.
נעה שמה לב אליה מיד. אישה בת ארבעים וחמש בערך, מעיל דובדבן, שיער קצר, הולכת ישר. ביקשה להירשם ורצתה ספרים בפסיכולוגיה, ואם אפשר, גם על ציור באקוורל.
אקוורל? שאלה נעה.
כן. בילדותי ציירתי מעט, רוצה לנסות שוב.
נעה נתנה לה כרטיס, הראתה איפה הספרים. שלומית הלכה בין המדפים בביטחון, לוקחת ספר, מדפדפת, מחזירה, בוחרת. נעה ראתה אותה מזווית עין והרגישה שיש בה משהו לא מוגדר, משהו עצמאי, שלם.
אחרי חצי שעה שלומית באה עם שני ספרים ושאלה:
את קוראת דברים כאלה?
הראתה על הפסיכולוגיה.
לפעמים.
את כאן הרבה שנים?
שמונה עשרה.
שלומית הסתכלה עליה בעיון. לא שופט, רק מסתכל.
המון זמן, אמרה.
כן.
את אוהבת?
נעה שתקה רגע. השאלה פשוטה, התשובה לא.
אוהבת, אמרה. ספרים. אנשים. המקום כבר בית.
בית, חזרה שלומית כמו בודקת את המילה. מובן.
לקחה את הספרים והלכה.
שבוע אחר כך חזרה, החזירה סכֶם וביקשה עוד על אקוורל. נעה הוציאה לה אלבום דק של הדפסות, הציעה. שלומית הסכימה, ושאלה פתאום:
את לא רוצה לנסות?
לנסות מה?
לצייר. אני במפגש אקוורל כל שבת בבוקר. קבוצה קטנה, פשוטה. בואי.
נעה הייתה בטוחה שהיא תסרב. אפילו פתחה פה. אבל במקום “לא”, שאלה:
איפה?
שלומית כתבה לה בפתק. סטודיו “אור לבן”, רחוב קפלן 22, שבת, 11:00.
כל ערב נעה הביטה בפתק ששמה בכיס הסינר, העבירה לאדן החלון לצד הקרם. גדי לא שאל. בכלל לא שאל אותה כמעט על כלום רק כסף או בית.
בליל שישי אמרה לו בארוחה:
מחר בבוקר אני הולכת לסדנת ציור.
גדי הרים עיניים מהצלחת.
לאן?
לקפלן. אקוורל. מכרה מהספריה.
איזה מכרה?
קורה.
הוא לעס, הניח מזלג.
כמה זה עולה?
עוד לא שאלתי.
מובן. לקח לחם. לכי, אם אין לך מה לעשות.
נעה הביטה בו. הוא כבר לא הסתכל. היא חשבה על עשרים ותשע שנה של “את שוב”, “למה”, “כמה זה”. “אין מה לעשות”.
טוב, אמרה. אלך.
בבוקר קמה בשמונה, התארגנה, לבשה סוודר אפור, מכנסיים כחולים כהים. הביטה בראי. מזמן לא הביטה ככה. לרוב עוברת. עכשיו הסתכלה. פנים לא צעירות, לא רע; עיניים אפורות, חיות. שיער עם קצת לבן, מלא. אספה לאחור. שמה מהקרם על ידיים, קצת גם בצוואר.
יצאה בתשע. לא רצתה למהר.
הסטודיו היה בקומה שנייה של בית ישן, מתוקן יפה: קירות לבנים, רצפה עץ, תאורה רכה, חלונות ענקיים. נעה עלתה, דחפה דלת.
שלומית כבר שם. ועוד ארבע נשים, וגבר בן חמישים בערך, שמן, חולצה משובצת. כולם סביב שולחן ארוך, כוסות מים, דפים.
נעה! שלומית קראה. באת!
התיישבה לידה. המורה, זוהר, צעירה, הסבירה: היום מציירים ענף סיגליות. נעה אחזה מכחול, ידה רעדה טיפה. לא מהתרגשות, אלא כי פשוט לא התרגלה.
אל תחשבו שצריך לצאת יפה, אמרה זוהר. תחשבו רק על מים וצבע.
נעה משכה פס ראשון. צבע סרגול נמס במים, התערבב בכחול. ועוד אחד. ראתה את הדרך של הצבע לא בדיוק כמו שציפתה, ודווקא מסקרן. שלומית לידה מרוכזת, הגבר עם מכחול דק מאוד ולא מרוצה מהציור.
אחרי שעה נעה הסתכלה על הדף. לא דמה לסיגליות. יותר כתם מטושטש, סגול-כחול, כתמים. אבל היה בזה משהו חי. משהו משלה.
יפה, אמרה גלי, אישה מבוגרת ממול.
לא חושבת, אמרה נעה.
אני חושבת. יש בזה רגש.
נעה בחנה שוב. אולי. אולי כן.
אחרי הסדנה שלומית הזמינה קפה בבית הקפה ליד. נעה הסכימה. ישבו בחלון, השיחה זרמה. שלומית שאלה מיד:
נהנית?
כן. הופתעתי.
ידעתי. שלומית החזיקה את הספל בשתי ידיים. יש לך מבט כזה לפעמים. כאילו את רואה משהו, אבל לא רוצה להסתכל עד הסוף.
נעה שתקה. אחר כך ענתה:
את הרבה זמן בתל אביב?
שלוש שנים. עברתי מערד אחרי הגירושין.
הבנתי.
לא נורא, אמרה שלומית, לא בוכה, שלווה. בהתחלה קשה. אחר כך נהיה מעניין.
מעניין?
לגלות את עצמך. פתאום הבנתי כמה אני לא מכירה את עצמי. חייכה. את נשואה?
עשרים ותשע שנה.
טוב?
נעה בחשה קפה שלא צריך.
תלוי, אמרה.
שלומית הנהנה ולא חפרה. בזה הייתה טובה.
ביתה נעה חזרה בשתיים. גדי צפה בכדורגל, לא שאל עליה. היא חיממה מרק, אכלה לבד. הוציאה את הדף עם ענף הסיגליות המצולע, תלתה לצד הגרניום.
הגרניום נראה פתאום קצת יותר רענן. על גבעול צץ ניצן אדום קטן.
בשבת הבאה שוב הלכה. ועוד פעם. שלומית תמיד באה. לאט דיברו יותר, שיחה ארוכה יותר. נעה סיפרה על הספריה, על הקוראים, על ספרים אהובים. שלומית סיפרה על עבודתה חשבת בחברת בניה קטנה על ערד, על הבת שנשארה שם עם האב ולומדת אנגלית.
פעם נעה שאלה:
את לא מרגישה לבד פה?
לפעמים. זה בדידות אחרת.
איך אחרת?
שלומית חשבה, שלבה ידיים על שולחן.
פעם גרתי עם מישהו והרגשתי לבד. זו הכי קשה. עכשיו אני לבד, אבל לא בודדה. מבינה?
נעה הבינה. לא אמרה, אבל בפנים משהו זז. כמו קרח מפשיר באביב לאט, אבל זז.
במאי הספריה הכריזה על תחרות. העירייה רצתה ערב מיוחד לתושבים. מנהלת הספריה, מרי בן-יהודה, כינסה ישיבה:
צריכים רעיונות.
כולם שתקו. גם נעה, אבל בראש כבר נרקם משהו.
אולי ערב על נשים? אמרה.
כולם הביטו.
באיזה מובן? שאלה מרי.
נשים מהשכונה, בגילאים שונים, מספרות סיפורים אמיתיים. חיים, שינוי, עשיות. בלי הצגה, פשוט לספר. מי שרוצה מציגה את היצירה שלה.
חדר הישיבות שתק.
необычно, אמרה מרי.
אבל אמיתי.
מי תנהל את זה?
אני, נעה שמעה את עצמה.
מרי הביטה בה ארוכות.
בסדר, נעה שושן. ננסה.
נעה יצאה מהישיבה, מיד התקשרה לשלומית. היא שמחה.
את? צחקה. מדהים. אני בפנים. גם גלי תסכים, היא עושה קרמיקה.
גלי הייתה בת שישים ושתיים, גמלאית, עשתה דמויות מחמר בעיקר ציפורים ומכרה לפעמים בירידים. הסכימה מיד.
נעה החלה לבנות תוכנית. כל ערב, כשהגדי בחדר, ישבה במטבח עם מחברת, כותבת, מוחקת, שוב כותבת. זה היה חדש ליצור משהו שלא היה.
ערב אחד גדי ראה אותה עם המחברת.
מה את רושמת?
עבודה. מכינה ערב.
שוב ספריה.
כן.
הוא עמד.
ארוחת ערב הייתה קרה היום.
סליחה. אחמם להבא.
הוא עזב. נעה הביטה אחריו. חשבה שהוא מדבר על הארוחה הקרה, לא על זה שהיא חיה יותר. לא על עניין. על אוכל.
חזרה למחברת.
הערב בספריה נקבע לשבת שלישית ביוני. ארבע נשים כבר סגרו, שלומית, גלי, ועוד שתיים. חמישית הייתה רותי, מורה בגמלאות, כותבת שירים. שישית הייתה זוהר מהמוזיאון.
נעה הכינה פוסטרים, תלתה ברחוב, פרסמה בעיתון שכונתי. דאגה שאף אחד לא יבוא. אבל הגיעו שלושים נשים צעירות, מבוגרות, אף זקנה מאוד שבאה עם בתה.
נעה ניהלה את הערב. לא קראה נאום; רק אמרה: באנו להקשיב אחת לשנייה, זה הכי חשוב. אחר כך גלי דיברה.
גלי סיפרה איך אחרי הפנסיה הסתובבה בבית, הרגישה מיותרת, עד שמצאה את החמר. “פתאום קלטתי שיש לי ידיים”, צחקה. אנשים צחקו בחום.
שלומית דיברה על מעבר, להתחיל בגיל ארבעים ושש, הפחד ממה שמוכר. “פחדתי מהישן, לא מהחדש”, אמרה. את זה נעה רצתה לזכור.
רותי קראה שני שירים. רעדה בהתחלה, התייצבה. מחאו כפיים.
אחרי, נעה עזרה לליתית לסדר. ליתית אמרה:
יצא טוב, נעה.
מפתיע.
ממש לא מפתיע. תמיד היית טובה עם אנשים. פשוט לא נתת לעצמך.
את חושבת?
יודעת. שמונה עשרה שנה אני רואה.
נעה תלתה צעיף שנשכח. חשבה שליתית צודקת, וזה טוב, וקצת כואב למה רק עכשיו?
גדי כבר ישן כשחזרה. היא התפשטה בשקט, שתתה מים במטבח. על החלון עמדו הקרם והציור. הגרניום פרח בפאר ארבעה פרחים אדומים.
מרחה קרם, באיטיות, הביטו בגרניום, נזכרה: “פחדתי לא מהחדש, אלא מההרגל”.
בבוקר גדי שאל:
איך היה הערב?
טוב. הרבה אנשים.
אכלת שם?
היה תה.
תה זה לא אוכל. חזר לטלפון.
נעה מזגה קפה, יצאה למרפסת. הבוקר היה ריק, ריח פטלנים. חשבה שגדי שאל אם אכלה צורת דאגה. זו הצורה שלו. עשרים ותשע שנה היא קבלה את הצורה כתוכן, לא שמה לב שהתוכן כבר איננו.
היא רק התחילה לראות ישר.
ביולי איתן התקשר. לא בראשון, ברביעי, לא רגיל.
אמא, מה שלומך?
טוב, מתוק. הכל בסדר?
כן, כן. פשוט. שלומית כתבה לי.
נעה נעמדה ליד המקרר.
איזו שלומית?
החברה שלך מהספריה.
לא ידעתי.
לא שאלת.
שתיקה.
סליחה, אמא. תספרי לי.
ונעה סיפרה. על הסדנה, על גלי והציפורים, על רותי והשירים, על הקהל. איתן הקשיב, לא הפסיק. בסוף אמר:
כל הכבוד, אמא.
תודה.
את עושה את זה מזמן?
לא. פעם ראשונה.
חבל שלא קודם.
חבל הסכימה.
היה שקט. אחר כך איתן שאל:
אמא, איתך ואבא הכל בסדר?
נעה ניגשה לחלון. החצר שטופת שמש, שני ילדים רצים אחרי כדור.
שגרתי, אמרה.
טוב או רע?
עוד לא יודעת.
הוא לא לחץ. אמר שיבוא באוגוסט, וסגרו עניינים. נעה עמדה מול החלון דקות ארוכות.
באוגוסט איתן הגיע לארבעה ימים. הזכיר פיזית את אבא, אבל היה בו קורטוב ממנה, רגישות. הביא גבינה ואגוזים, הקשיב באמת.
בוקר אחד, שגדי נסע לדירה השנייה, איתן ואמא ישבו במטבח. איתן אמר:
אמא, את השתנית.
איך?
לא יודעת להסביר. כאילו נהיית יותר את. חייך. נשמע מוזר.
לא. ברור.
את שמחה?
נעה החזיקה את הכוס בין הידיים, הקפה רותח.
כן, אמרה. קצת מפחיד.
למה?
כשאתה מתחיל לראות את עצמך ברור, אתה רואה גם אחרים ברור. זה לא תמיד נעים.
איתן הנהן. שתק.
אבא קולט?
אבא קולט אוכל קר, חייכה. ומיד הרגישה שחרגה. סליחה.
אל תתנצלי. הביט בה. דיברת איתו?
על מה?
על עצמך.
נעה הביטה החוצה. סתיו מוקדם, קצוות עשב מצהיבים.
לא רגילה לזה, אמרה בשקט.
תנסי.
איתן נסע. נעה סידרה, חשבה על השיחה “תנסי”. עשרים ותשע שנים לא ניסתה עד הסוף. דיברה, אבל לא באמת. התרגלות, ביטחון. לגדי היה מבט שלא נתן לשיחה להתחיל.
בספטמבר מרי קראה לה: העירייה רוצה שוב ערב, גדול יותר, כל הספריות. ושתהיה נעה אחראית.
זה כבר גדול באמת, נעה. עבודה רבה. שכר גבוה יותר.
אני מסכימה.
מרי חייכה.
השתנית הקיץ. אל תיפגעי.
לא פוגעת.
השתפרת. חיית.
נעה יצאה לעמדת ההשאלה. בירכה את הקורא. נתנה ספר, רשמה ביומן. עמדה והביטה באולם שורות, שולחנות, מנורות, חלון ענק שדרכו נכנס אור ספטמבר.
שמונה עשרה שנה. ורק עכשיו מרגישה שזה המקום שלה באמת. לא במקרה.
בסוף הסתיו, משהו השתנה בבית. לא משהו אחד הכל יחד.
גדי שם לב שבאה מאוחר. שבשבתות אינה בבית. שמדברת עם נשים לא מוכרות.
מי זו שלומית הזאת?
חברה.
מתי הספקת חברה?
מכירה מהספריה.
ולמה כל שבת איתה?
כמעט.
מביט. מבולבל. נעה הבינה רואה אצלו מבוכה.
אני לא אוסר עלייך, אמר. פשוט לא רגיל.
למה?
לזה שיש לך חיים.
נעה התיישבה מולו. לראשונה הביטה בו באמת, כמו בזר אחרי שלושה עשורים.
גדי, אתה שמח שיש לי משהו מחוץ לבית?
הוא שתק.
לא בטוח. לא רגיל. קם, הלך לחלון. פעם היית פשוט פה. ועכשיו…
אני כאן.
אחרת.
נעה הסתכלה על גבו רחב, כפוף כבר, בן שישים ואחת. גם הוא הזדקן מבלי ששמה לב.
גדי, מתי דיברנו לאחרונה? לא על אוכל, לא על רכב. סתם דיברנו.
אנחנו מדברים.
על מה?
הוא שתק.
בדיוק, לחשה.
נובמבר בא עם קור וערב גדול בספריה. נעה ארגנה שלושה שבועות, שמונה משתתפות, תערוכה קטנה. שלומית עזרה מאוד. נפגשו כמעט כל יום קפה, ספריה, לפעמים הליכות לאורך הירקון.
אחת הפעמים, נעה לחשה:
לא מבינה איך חייתי קודם.
חיית, אמרה שלומית.
כן, אבל בפנים. סגורה. למה?
זה לא “למה”. זה פשוט קרה.
יכולתי אחרת.
אחרת בא כשבא. לא לפני.
אני חמישים ושמונה.
ומה?
הרבה.
נעה. שלומית הביטה לה בעיניים. באמת?
באמת.
אז הנה תשובה. בנות שלושים וחמש סוגרות עניין, חיות תחת זכוכית. את מתחילה בחמישים ושמונה. זה ממש לא הרבה. זה בדיוק הזמן.
נעה הביטה בנחל. סירה קטנה עברה בשקט.
אני מציירת כל שבוע. כבר תשעה חודשים.
אני יודעת.
והיום כתבתי לבד טקסט לערב. לא לפי דוגמה.
הקראת לי.
והוא טוב.
הוא חי. זה הכי טוב.
הערב בנובמבר, שישי. שבעים איש הגיעו. אולמות מלאים. נעה פתחה, הקריאה את הטקסט. קולה יציב, כמעט לא רעדה. דיברה על זה שלכל אישה יש משהו משלה, שמחכה שיגלו. שגיל מביא הזדמנויות. לא בתור עצה, בתור אמת שחיה.
אחרי הערב באה אליה אותה זקנה, שהבת הביאה. קראו לה עדינה בת שבעים ושמונה.
יקרה, אמרה, זה היה עליי?
על כולנו.
לא, לא, ממש עליי. הרגשתי. עדינה החזיקה בידה שלה, חמה ויבשה. פעם רקמתי. הפסקתי. חשבתי שטות. היום חשבתי, אולי עוד אנסה. שבעים ושמונה, מצחיק?
בכלל לא.
באמת?
אמת.
עדינה הלכה. נעה הביטה בה. צעדו לאט, אבל לקחו איתן משהו.
דצמבר בא שקט. נעה ניהלה לבד חוג כתיבה קטן, כל רביעי. שש-שבע נשים, קוראות, דנות, לפעמים מתווכחות בלהט.
בבית היה מתוח. לא צעקות, רק מתוח. גדי הפך לשתקן. נעה הרגישה שהוא עסוק במחשבות. היא לא חיכתה שיפתח לבד.
באמצע דצמבר, ערב ראשון, נכנסה לחדר העבודה.
גדי, חייבת לדבר.
דברי.
לא ככה. סגרה דלת, שמה כיסא לידו, התיישבה. באמת.
הוא סגר ספר, הביט בה.
מה קרה?
כלום. שיכלה ידיים. רק רוצה לומר לך משהו שלא אמרתי.
הוא חיכה.
הרבה זמן חייתי כאילו אני לא פה. כן, אני כאן מרק, עבודה, דירה אבל בפנים, לא הייתי. זה באשמתי, ברור, אבל זה גם בינינו. איך שחיינו.
הוא הביט בשולחן.
את רוצה גט?
לא יודעת. את יודעת רק דבר אחד אני צריכה שידברו איתי באמת. שיראו אותי, נעה, לא אוכל, לא כביסה.
היה שקט ארוך. בחוץ ירד גשם.
אני לא יודע, נעה, לחש. לא לימדו אותי.
יודעת. הביטה בידיו. לא מאשימה. פשוט רוצה לנסות אחרת. ואתה?
הוא הביט בחוץ. שתק. הסתכל שוב עליה, ושוב אותו משהו בעיניים, מבוכה אמיתית.
ממש השתנית השנה, אמר.
נכון.
לא תמיד מבין אותך.
יודעת.
אבל לא רוצה… חיפש מילה, שלא תהיי פה. לא בבית. לא בכלל.
נעה הביטה בו. בן שישים ואחת, כתפיים כפופות, פנים מבולבלות של מי שרגיל למה שהיה.
ננסה, אמרה. לא קל. ננסה.
ינואר הגיע עם קור ואור נקי. נעה עבדה בספרייה, ניהלה חוג, ציירה בשבתות. ציירה המון חלק שלומית לקחה, חלק הדביקה במטבח, ליד הגרניום. הגרניום פרח שוב; נעה סוף סוף העבירה אותו לעציץ גדול.
שלומית הגיעה פחות עבודה קשה, אבל שמרו קשר.
פעם שלומית אמרה:
חשבת על המשך הדברים באביב?
כן. אני רוצה משהו גדול. פסטיבל קטן, כמה ימים.
זו המון עבודה.
נכון. נעה חייכה. אני אוהבת.
שלומית צחקה.
לא היו מאמינים לפני שנה.
נכון.
עם גדי לא תמיד היה קל. דיברו יותר. לפעמים קל, לפעמים גדי שתק, נעה לא דחקה. עסקה בעצמה.
בפברואר, ערב רגיל, גדי אמר:
הייתי אצל רופא השבוע. בדיקות.
דאגת?
שגרתי. לפעמים לחץ דם. ערבב. אמרו שטויות. נתנו כדורים.
טוב שעשית.
את לא שואלת למה לא סיפרתי?
למה לא?
לא רציתי להדאיג. הביט בה. הרגל.
הרגל לא להדאיג אותי?
כן. את עסוקה תמיד.
נעה הביטה בו. הרגישה שיש בזה משהו שורשי אך עוד לא קלטה מה.
גדי, אני רוצה לדעת כשרע לך. רוצה לדעת על רופא, על כל דבר.
אני מבין. הנהן. אגיד.
וגם אני.
שוב שקט. בפברואר בחוץ שלג ורוח, במטבח חמים, ריח אוכל. אגן החלון: קרם וציור חדש, ענף שקד לבן.
ציור יפה, אמר גדי. שלך?
שלי.
יפה.
אני לומדת.
בסוף פברואר ליתית התקשרה, כבר תשע בלילה.
נעה, סליחה על השעה. הבת שלי באה.
טוב?
טוב. השלמנו. צוחקת. היא אמרה שטעתה. שלא הייתי מיושנת.
שמחה בשבילך.
רציתי לשאול. אפשר לבוא לסדנה שלך? אקוורל?
בטח. שבת ב-11.
פוחדת שלא אצליח.
ליתית, איש לא מצליח בפעם הראשונה. בזה כל היופי.
בשבת ליתית באה. אחזה במכחול מגושם. הפס הראשון כהה מדי, השני כמעט רק מים. ליתית התאכזבה.
נעה, תראי קטסטרופה.
אני רואה. אוהבת.
זה לא ענף, זו כתם.
פעם ראשונה.
אין לך בושה לעודד?
אומרת אמת. בפעם הבאה תצאי מדהים.
ליתית הביטה בדף וצחקה.
בסדר. אני באה שוב.
מרץהתחממות ראשונה. נעה שלחה בקשה לפסטיבל אביב, הספריה אישרה. איתן כתב שיבוא באפריל, רוצה לבוא לאירוע.
ערב אחד, אחרי שגדי הלך לישון, נעה ישבה במטבח עם מחברת. בחוץ מטפטף, שלוליות, אביב בפתח. על החלון גרניום ירוק עבות, שלושה פרחים, ניצן אחד שיפרח בקרוב.
הביטה בצנצנת הקרם. נגמר מזמן, אבל השאירה אותה. קנתה חדשה, אותו “ולור”, שלוש מאות שמונים שקל. גדי לא העיר.
פתחה מחברת, כתבה למעלה: “מה אני יודעת היום שלא ידעתי לפני שנה”. הביטה בכותרת. חשבה. סגרה מחברת. לא צריך לכתוב. זה כבר בפנים.
הטלפון צלצל. מאוחר, כמעט אחת עשרה. שלומית.
הכל בסדר? שאלה מיד.
כן. יותר טוב אפילו. הקול של שלומית היה אחר, מלא חיים. נעה, רציתי להגיד לך הציעו לי עבודה בערד. משרה טובה, שכר טוב, הבת שם. אני חושבת.
נעה שתקה רגע.
את רוצה לעבור?
לא יודעת. חושבת. לכן מתקשרת. תגידי משהו.
מה להגיד?
מה את חושבת.
נעה הביטה החוצה. אפריל בחוץ חשוך, רטוב, חי.
אני חושבת, אמרה לאט, שאת כבר יודעת. את רק עוד לא אמרת לעצמך בקול.
השתיקה מעבר לקו לא ארכה.
נכון, אמרה שלומית. כן.
אז ממה את פוחדת?
ממה שישאר פה. החוג. את. גלי והציפורים. רותי עם השירים.
אנחנו לא הולכות לשום מקום.
תל אביב רחוקה מערד, נעה.
שלומית, נעה אוכזת עט. זוכרת מה אמרת לי בטיילת, בנובמבר?
מה?
“אחרת מתחיל כשמגיע”.
שלומית צוחקת, בשקט.
הייתי חכמה אז.
היית.
נעה, שאלה. תעני אמת.
טוב.
את מאושרת?
נעה הביטה בגרניום, בקרם, בציורים, במחברת הסגורה.
נהייתי אני, אמרה. אולי זה מה שחשוב.
זו התשובה?
כנראה.
שלומית שתקה.
אז אני שמחה בשבילך.
ואני בשבילך.
נעה…
כן?
מה תעשי אם אעבור?
נעה הביטה על הדף הריק.
אמשיך, ענתה.
