אל תשפוט ספר לפי הכריכה שלו, ואל תשפוט בן אדם לפי קטם על החולצה שלו. תקשיב, אני חייבת לספר לך משהו שקרה, סיפור שבאמת מזכיר לכולנו איך לפעמים אנחנו מתבלבלים בבחירות שלנו רק כדי להרגיש טוב יותר על חשבון אחרים.
**תמונה ראשונה: נצנוץ קר של משרד הייטק**
בלובי המרוהט והמהודר של מגדל משרדים בתל אביב, עמדה אישה צעירה עם הבן הקטן שלה. הילד היה קצת מבולגן, ברך אחת בג’ינס מלאה בבוץ, והחולצה שלו מקומטת אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס. מאחורי הדלפק עמדה קולטת אורחים עם ציפורניים מטופחות ומבט קר, הביטה בהם כאילו הם עלו לה על העצבים.
“זה משרד פרטי, לא עמותה לחלוקת צדקה,” היא זרקה להם בלי להסתכל אפילו על המסמכים. “צאו מפה עכשיו לפני שאני מזמינה מאבטח.”
**תמונה שנייה: הלב של הילד**
הילד החזיק בידיו דף נייר מקומט, ממש בחוזקה. דמעות עמדו לו בעיניים והשפתיים רעדו.
“אבל הבאתי מתנה לאבא…” הוא לחש בשקט, מושיט את הציור שלו.
**תמונה שלישית: אכזריות בלי גבול**
במקום טיפה של חמלה, נשמע צחוק ציני. הקולטת מצביעה על דלתות הזכוכית.
“אני בטוחה שאבא שלך כאן מנקה את הרצפה,” אמרה בזלזול. “יאללה, תתחפף מכאן!”
**תמונה רביעית: הרגע של האמת**
באותו רגע נשמעה צפירת מעלית, ודלתותיה נפתחו. יצא גבר גבוה, בחליפה מחויטת ויוקרתית, שגם התרבות שלנו הייתה גאה בה. פניו היו מרוכזות במשהו, ואז ראה אותםושינה פאזה.
“אבא!” הילד צעק, ושכח את כל העצב, פשוט רץ אליו.
האיש הרים את בנו, חיבק אותו ודחף נשיקה רכה לראשו. אבל כשקלט את הדמעות על הלחיים והלחץ על פני אשתו, אפשר היה ממש לראות את הכעס השקט גואה בו.
**תמונה חמישית: הסיום**
הוא הסתובב לאט לעבר הדלפק. הבחורה שעד לפני שנייה הייתה חצופה מאוד הפכה פתאום לחיוורת. היא זיהתה אותו מידאלון לוי, המנכ”ל והבעלים של כל הקומה (ואולי של עוד כמה מגדלים).
אלון ניגש לדלפק, הבן בידיו. העיניים שלו הפכו לקרח.
“כלומר, הבן שלי הגיע כאן ‘למנקה’?” הוא שאל בקור מרוסן. “מורן, נדמה לי שהתבלבלת בתפקיד שלך. התפקיד שלך הוא לקבל כל אורח, לא לשפוט אף אחד לפי הבגדים שלו או כמה כסף יש לו בבנק.”
“אלון, אני… לא ידעתי…” היא גמגמה.
“וזו הבעיה,” הוא חתך אותה מייד. “את נותנת יחס רק למי שאת חושבת שיש לו מה לתת לך. אין לנו מקום לזה פה יותר. תיגשי למשאבי אנוש, תקבלי את תשלום הסיום שלך. עכשיו.”
הוא הסתובב והלך חזרה למעלית, מחזיק את הציור הילדותי של בנו, שמבחינתו היה שווה יותר מכל העסקאות שיחתום בשנה הזו.
**המסר ברור:** כסף ותפקידים הם דברים זמניים. אבל אנושיותאו שיש לך אותה, או שאין. שלא תתני לעצמך אף פעם להסתכל על מישהו מלמעלה, אלא אם כן את מושיטה לו יד לעלות.
מה אתן הייתן עושות במקומו? ספרי לי, אמתין לשמוע!
