היא קברה את בעלה, החזיקה מעמד בעצמה, נשאה את המשק… ואז השכנה פתחה את הפה.
הודעות ודוא”ל מתערבלים, נמרחים כמו צבעי מים בחלום
ועכשיו, תגידי לי, תמרה רות, הסתובבתי אליה והד חורש עובר בקירות תגידי לפני כולם, למה השמצת אותי? מה עשיתי לך רע? למה התנהגת כך? מה ששמעתי אחרי זה שינה הכול.
היא קברה את בעלה, החזיקה לבד, החזיקה את המשק ואז השכנה פתחה את הפה.
רק רכילות אחת, רוק דביק שט, ומיד הרוקחת מביטה בי ברחמים, האחות מהמוקד לוחצת לי יד: “תחזיקי מעמד”. כולם מסביב בטוחים שהם יודעים משהו שאין לי שמץ.
נועה יכלה לשתוק. אבל חלמה שהיא יוצאת מול כל המושב ופונה:
למה עשית לי כך?
מה ששמעה נשאר מהדהד.
***
האדמה בבוקר הריחה חריף, עירום, כמו רגע לפני אסון או שינוי אדיר.
יצאתי מחלוני לפני עלות השמש, כי הפרות לא מחכות לא מעניין אותן מה כבד עלייך: לב אבן או חג. החלב יגיע כקבוע, נסי לאחר ותראי.
הטל עוד נצץ בכסף על הדשא, חשבתי, האדמה מתעוררת מחדש כל בוקר, מתחילה מחדש, כאילו אתמול לא היה. לאדם זה לא אפשרי.
בן אדם נגרר עם עול חייו, כמו סוס עם עגלה כושלת. וחבל, רוב הזמן נגררים הלא טובים, העלבונות, המילים שתקעו, המבטים העקומים.
שנה רביעית שאני גרה יחידה ביישוב, אם לא לספור את החיות.
בעלי, איתן, נפל בפתאומיות התקף לב בשדה, כשהפך חציר. מצאו אותו רק בערב, כשהשמש צללה, פניו שלווים, כאילו נרדם מהעייפות.
אולי טוב שכך לא סבל, לא ראה את הדעיכה.
נשארתי לבד עם הרפת עשרים פרות חולבות, עגלים, שדה קטן. כולם אז לחשו: תוותרי, נועה, תמכרי, תיסעי לתל-אביב אל הבת. מה את מחפשת כאן? אבל לא יכולתי.
לא מפני שאני עקשנית, לא רק זה כאן איתן בכל קרש, כל ערוגה. כאן החיים שלנו, שנים של ביחד, איך אוותר, למי אשאיר? אז סוחבת.
קמה בארבע, נרדמת בעשר, הגב צורח, הידיים קפואות במים, ועדיין חיה. שמחה בעגל חדש, כל דלי חלב, כל זריחה מעל נחל איילון.
על תמרה רות, שכנה שלי, לא רציתי לחשוב.
היא גרה שלושה בתים ממני, בבית עץ צהבהב עתיק עוד מהמדינה, אלמנה ותיקה, גידלה את בנה מתן. הוא כבר עבר את השלושים, כולם קראו לו “מתן של תמרה”.
בחור נאה, עובד קשה כמו סוס אבל עצוב. התחתן, אך אחרי שנתיים אשתו עברה לירושלים “לא יכולה כאן, אחטף שיגעון”. הוא לא עצר אותה.
ותמרה פשוט לא יכלה בלי שמועות.
תטחן את כולם עד שעה חצות, רק אז רגועה, רק אז מרגישה נוכחת. פעם התעלמתי, מי שם לב, ויש לי די שדות. אבל לאחרונה השתנה משהו.
התחיל בקטן. נכנסתי למכולת, שירה המוכרת מביטה בי מוזר מסכנה, כאילו כבר מתתי.
שאלתי אותה:
שירה, מה הסיפור?
התחמקה, עיניים מוצלות:
שום דבר, נועה לאה, שום דבר.
אחר כך, יעל האחות לוחצת לי יד:
תחזיקי מעמד, נועה, כולנו איתך.
לא הבנתי, מה זה המעמד הזה? מה קרה בדיוק?
ומה קרה באמת? תמרה רות הזרימה שמועה כמו נהר, שאני מקלקלת את החלב מוסיפה מים, אפילו גיר טחון, ועוד שטויות, כדי להעלות אחוזי שומן.
וגם, שעל הגבינה שלי, שאני נוסעת למכור בשוק בלוד, יש קומבינה מחליפה מדבקות, הבגבינה ישנה, לא טרייה.
חשבתי, נשים מדברות, מה בכלל. אבל כאן לסמן אותי ככה? זה לא רק רכילות, זו סטירה לכל מה שבניתי בעשר אצבעות.
שבוע הסתובבתי בעולם אחר. לא ישנתי, חשבתי למה? מה עשיתי לתמרה הזאת? אף פעם לא רבנו, שלום-שלום.
בהלוויה של איתן היא עמדה, חיבקה, אפילו בכתה.
ואז כעס. כעס נכון, כעס שמגביה כוח מתפרץ בי. קמתי בבוקר והבנתי זה לא ילך! אני לא אתרסק בגלל שטויות של מישהי. לא על זה עבדתי.
בשבת ישיבת מושב, דנים בכביש בין היישוב לראש העין. חמישים איש, כמעט כולם. ותמרה רות ראשונה, פנקסנית, עיניים נוצצות.
דיברו, דיברו ואז קמתי. רגליים רועדות, הגרון יבש, עדיין עמדתי.
אנשים יקרים כולם הסתובבו. אני מבקשת מילה.
יוסי קרמר, ראש הוועד, הנהן.
דיברתי גמגום ואז נפתח לי הדיבור. סיפרתי מה אני שומעת:
כל מה שמדברים עלי שקר! החלב שלי נבדק כל שבוע במעבדה. תבקשו, תראו בעצמכם.
גבינות שלי לוקחים לשלוש חנויות, אף פעם לא התלוננו!
ועכשיו, תמרה רות, הסתובבתי אליה, תגידי, כולם שומעים, למה השמצת? מה עשיתי לך רע? למה את עושה לי את זה?
פניה נעו סגול ללבן, ללבן עם כתמים אפורים.
אני… סתם אמרתי… שמועה ששמעתי… מילמלה.
ממי שמעת? לא עזבתי. תגידי שם!
היה שקט שמעו אפילו זבוב מזמזם.
ככה… אנשים אומרים…
היא התפרקה, ואז צרחה:
מה כולם עליי מסתכלים? אני אשמה שאין לה בעל, והיא גרים עם מאהב?
פה כבר נשמט לי הלב.
איזה מאהב? מה את סחה? אני לבד בבית!
זה מתן שלך, המאהב? קול מאחור, חיה סבתא.
מתן רק עוזר לה במשק זה אומר עכשיו מאהב?
ואז מתן קם, גבוה כעמוד, אדום פנים לקח נשימה כבדה.
אמא, אמר בקול נחנק, מה את עושה?
היא שלחה ידיים:
מתן, בן שלי, עשיתי בשבילך, היא תסובב אותך, זו…
תשתקי! צעק, הקפיא את כולם, מספיק! את יודעת מה עשית? ביישת בן-אדם ישר! האישה מתה מאמץ, והנה כך?
הביט בי, ובינינו נפתח מרחב חדש.
נועה לאה, לחש, נועה לאה, תסלחי לה. זה לא מרוע קינאה, טיפשות. היא פוחדת שתאבדי לי. ואני…
ידו מכסה פניו.
ואני… באמת אוהב אותך. שנים. מאז שבאת עם איתן, זכרו לברכה. הייתי נער, ארבע עשרה, את עשרים וחמש.
חלמתי עלייך אז. אחר כך התחתנתי עם מרב, רציתי לשכוח, לא עבד. מרב הרגישה לכן עזבה.
היה דממה עמוקה. תמרה רות נכנסה בכיסאה, סמוקה, עשר שנים הזדקנה.
ואחרי שאיתן איננו, התחלתי לבוא לעזור. לא מרחמים, כי לא יכולתי בלי. לידך אני שלם.
שוב שקט. לא ידעתי מה לומר. דם הלם ברקות, עיניים צובטות.
מתן, אני גדולה ממך באחת-עשרה שנים.
יודע, הוא ענה בפשטות. אז מה?
אז כלום, התפרצה חיה. שום דבר, נועה. סבא שלך היה צעיר ממני בשמונה, חיים יפה של ארבעים ושלוש שנה. שנים מי סופר? שיהיה בןאדם טוב, זה הכול.
המון רחש. צחוק, ראש מתנדנד, כף נוחתת על כתף מתן. תמרה רות שותקת, אפורה, איש לא פונה אליה, לא מביט.
פתאום ריחמתי עליה.
לא מיד, ברגע אחר כך. הבנתי הכל. זו הבדידות שלה, הפחד לאבד ילד, עוגן אחרון.
עשׂתה רע, אבל לא מרשעות, אלא מערפל, חוסר אהבה בריא, גבולות.
התקרבתי, התיישבתי לידה.
תמרה רות, לחשתי, אל תפחדי. אף אחד לא לוקח ממך את מתן. את אמא שלו. רק…
רק אל תעשי שוב, טוב? אל תפיצי שקרים על אנשים. ככה מרעילים אדמה זורעים שקר, קוצרים צרה.
עיניה עלו, רטובות, אדומות, עצובות.
תסלחי לי, נועה, גמגמה. אני טיפשה.
הנהנתי. סלחתי או לא, עוד לא ידעתי. הזמן יברר, כשפצע יגליד או לא.
יצאנו ביחד מהמתנ”ס, מתן ואני. הלכנו בשקט. השמש מחליקה לפתחי, שמיים של ורוד, רך כעלי ורד.
מתן, אמרתי, רציני? פה, מול כולם?
רציני, ענה. לא הייתי משקר לפני כולם.
נעצרתי, הבטתי בו. לב טוב. כמו אח בוער בליל חורף.
אז בוא, חייכתי, פרות מחכות. תעזור?
חייך כולו רחב, ילד של שמש.
בטח שאעזור.
הלכנו. האדמה הדהדה, מרירה, ניחוח עשב, לענה, טיפה מתיקות מהדהדת בתוכי אולי תקווה.
או סתם החיים חזק יותר משקר, מרעל, מחשיכה של לב אנושי.
מתן אחז בידי. כף ידו גסה וחמה. לא הרפיתי אולי זה הגורל.
ומה אתם הייתם עושים? השאירו תגובה, שימו לייק!
