בעלת הבית.
דניאלה, שוב שכחת לכסות את החמאה, אמרה נעמי, חמותה, באנחה, כשהיא מושכת אליה את הכיסא בקול. עכשיו כל הלילה היא ספגה ריחות מהמקרר. יונתן, חמודי, תיקח קצת גבינה לבנה במקום, קניתי טרייה אתמול.
דניאלה הרגישה את האצבעות שלה מתהדקות על ידית הסכין. בשקט המשיכה לפרוס את הלחם, משתדלת שהפרוסות יהיו שטוחות, גם כאשר היד מעט רעדה. בחוץ גשם סוף אוקטובר טפטף והמסילות הלא-סימטריות שירדו על הזגוגית דווקא העצימו את הצפיפות במטבח הצר מדי לשלושה מבוגרים.
אמא, הכל בסדר עם החמאה, יונתן לא הרים עיניים מהסמארטפון, לעס במחי שגרה את הלחם המרוח.
בטח, בטח. כולה מדאגה אני אומרת. אתם צעירים, לא חושבים בכלל איך אוכל מתקלקל מאחסון לא נכון. אחר כך בטן כואבת, ואז מי יסבול?
דניאלה הניחה את פרוסות הלחם על מגש והתיישבה. כל הבוקר הרגישה חולשה, בפה טעם לוואי דוחה, היא מזגה תה משקית בוקר טוב מתוך תקווה שהחום ירגיע את הבחילה המזדחלת.
דניאלה, את בכלל לא אוכלת, המשיכה נעמי, מבטה חודר מעל המשקפיים. תראי איזו רזה נהיית. יונתן, איך אתה בכלל חושב להביא ילדים עם אישה כזאת? ילד צריך אם בריאה.
משהו פנימי התכווץ. דניאלה לגמה מהתה הרותח וחייכה בכוח.
נעמי, אני פשוט לא רעבה על הבוקר. תמיד הייתי ככה.
תמיד, תמיד… בזמני הייתי הולכת לעבודה גם עם חום, ואף אחד לא התלונן! והיום? מה, כל שיעול חופשת מחלה. אני בגיל שלך כבר גידלתי את יונתן לבד על שתי עבודות והכל היה מתוקתק בבית.
יונתן סוף סוף הניח את הטלפון.
אמא, מה הקשר… דניאלה אתמול הייתה עד שמונה במשרד, סיימה דוחות.
לא מתווכחת. רק דואגת. זוג צעיר, צריך לחשוב כבר על ילדים – ואיפה הבריאות…
דניאלה קמה, סחבה את התה למטבח, והסתכלה במראה שעל החלון נעמי מוסיפה עוד גבינה ליונתן, לוטפת לו את הכתף. מאחוריה נשמע קולה המרגיע, פונה ליונתן:
בן, אל תשכח שיש לך היום פגישה חשובה. גיהצתי לך את החולצה הכחולה, היא על הכיסא.
דניאלה עמדה ליד הכיור, לופתת את הספל הקריר, ומרגישה משהו כבד, עמוק ותהומי. זה לא עייפות. זו לא פגיעה. זה יותר גרוע.
לפני שלושה חודשים, באמת שמחה לראות את נעמי בדלת.
***
נעמי הופיעה בסוף יולי. התקשרה מאוחר, כמעט דומעת. השכנים בקומה שמטה הציפו את הדירה, הפרקט נהרס, חלק מהריהוט הכול לתיקון יסודי. הקבלן הבטיח שלא ייקח יותר משבוע, מקסימום עשרה ימים.
יונתן, אפשר שאני אבוא אליכם לשבוע? מלון זה הוצאה, וגם אהיה לבד שם, התחננה בטלפון, ויונתן כמובן הסכים בלי לחשוב.
דניאלה אפילו שמחה. החמות גרה בחיפה, נפגשו לרוב רק בחגים, היחסים היו סבירים. נעמי הייתה נמרצת, לרוב לבבית, קצת חופרת אבל טובת-לב. מאז שמת בעלה לפני חמש שנים חיה לבד, עבדה בארכיון ואהבה לשתול סיגליות.
הכל יחלוף מהר, הרגיעה את יונתן, מתכננת לפנות חדר אורחים. כמעט לא דיברנו באמת הרבה זמן.
יונתן חיבק אותה. את זהב, לחש לה. זה לא נח, אבל לפחות אמא לא לבד עם כל הבלאגן הזה.
נעמי באה עם שני מזוודות ענק וארגז קשור בחבל. דניאלה באה איתם לתחנת הרכבת, עזרה לסחוב חפצים. נעמי נראתה עייפה, עיניים אדומות, פה קפוץ.
תודה שאת מאכסנת זקנה, אמרה, חובקת אותה על הסף. מייד אלך אחרי שיסיימו שם, לא אפריע.
ימים ראשונים היו כמעט אידיליה. נעמי בישלה, ניקתה, כשדניאלה ויונתן בעבודה. בערב שתו תה עם עוגיות פצפוצי שהביאה ארגז שלם. יונתן היה פורח, מלא בדיחות, רואים איך השהות של אמא עושה לו טוב.
שבועיים חלפו והכול השתנה.
קודם קטנות. נעמי סידרה אחרת את התבלינים, טוענת שככה נכון. אחר כך קיפלה מחדש את הבגדים בארון הרבה יותר מסודר. דניאלה מצאה את בגדיה במקומות חדשים, מתלבטת אם להעיר הרי אלה שטויות, לא?
דניאלה, שמתי לב שיש אבק על הקרניזים, זרקה כבדרך אגב ומזגה מרק. מזמן לא ניקית? לא בריא, עושה אלרגיות. אני כבר עברתי עם סמרטוט – עכשיו נקי.
תודה, נעמי, מלמלה, לחייה נצבעות. באמת לא הספיקה לנקות כל שבוע. העבודה הכריעה, בערב רצתה רק לשכב מול ספר או סדרה.
חס וחלילה מעירתי, מותק, נעמי חייכה. סתם עוזרת.
שלושה שבועות לאחר מכן התקשרו מהקבלן בעיות חשמל, לוקח עשרה ימים נוספים. נעמי התאכזבה, אך לא טרחה להחצין.
נו, יונתן, אני לא מפריעה? רק עוד קצת.
אמא, את בכלל לא מפריעה! חיבק אותה חזק.
דניאלה צפתה מהצד, בפנים מתחילה לבעבע אי-נחת שהדחיקה מה זה כבר עוד שבוע?
אלא שאז חלף חודש. אחר כך עוד שבועיים. נעמי נטעה שורשים בדירת שני החדרים, ישנה בחדר עבודה פעם של דניאלה, על ספה מתקפלת ליד שולחן המחשב. דניאלה עברה לעבוד במטבח על לפטופ, או בחדר השינה לא נוח, אך לא העזה לבקש את החדר שלה.
כל ערב נעמי בישלה טעים, אך תמיד מה שיונתן אוהב: תפוחי אדמה, מרק עוף, קציצות. דניאלה העדיפה אוכל קל, ירקות, דגים נבוכה להזכיר זאת.
דניאלה, שוב לא אוכלת, נעמי הנידה בראשה. יונתן, תראה כמה רזה אשתך. אולי שווה בדיקה אצל הרופא?
באמת את אוכלת פחות, יונתן הביט בה בדאגה קלה.
פשוט אין לי תיאבון, הגיבה, ולרוב כך היה. בחילות כל בוקר, חולשה באמצע היום. אך לרופא לא הסכימה ללכת. לא רצתה לשמוע שזה סטרס. להודות בסטרס, פירושו להודות שנוכחות החמות חונקת אותה. מה, זה בכלל אפשרי להגיד?
***
באמצע ספטמבר, בעבודה, הוחמר הלחץ. רואת החשבון שלתה דוחות מיידיים, כל המחלקה ישבה עד הלילה. דניאלה חזרה הריונית מהעייפות, אחרי תשע, כעשור ערב, המוח פקק.
הדירה קידמה אותה בתאורה רכה, ריח אוכל, וקולה של נעמי.
דניאלה, סוף סוף. אנחנו עם יונתן כבר אכלנו, שמרתי לך סיר. אל תיגעי בכלים, ככה יותר נוח.
הנהנה, הלכה לחמם, בקושי בולעת. יונתן נכנס, נשק לה בלחי, שיתף יום. נעמי ישבה לצד, סורגת או מדפדפת במגזין, נוכחותה מרחפת כל הזמן, כמו אוויר סמיך מדיי.
יונתן, לא מרגיש לך שאמא שלך נשארת להרבה זמן? שאלה בלילה, בחדר החשוך.
עוד לא סיימו, גנח בעייפות. תני לה קצת. אי אפשר לגור שם עכשיו.
אבל עברו כבר חודשיים…
דני, זו אמא שלי. בודדה. תנסי להבין.
משהו כאב בתוכה. השתתקה, התכרבלה לקיר. יונתן נרדם תוך דקה, אבל היא נשארה ערה, מאזינה לקולות הקטנים של נעמי בחוץ.
יום למחרת, נעמי ארבה לה עם הצעה חדשה.
דניאלה, חשבתי בואי נעשה ניקיונות בשבת ביחד? ככה תסיימי מהר.
רצתה לסרב. אך נעמי כבר הביאה דלי, סמרטוט, הכל. וסקרנית כל הערה.
הוי, מאחורי הרדיאטור אבק… צריך לשאוב. והווילונות כבר דהויים. והמקרר צריך לנקות לעיתים, אחרת חיידקים…
דניאלה הקשיבה, הנהנה, מקרצפת, כל הערה נוגסת בעצביה. אך אי אפשר להתרעם. היא רק עוזרת. איך אפשר להתלונן?
סוף ספטמבר, תחושת נוכרה חלחלה יותר. נעמי שולטת במטבח, בחדרי הרחצה, בכביסה. את בגדי יונתן הכביסה בעצמה, גיהצה עם מגהץ קיטור אהוב.
יונתן אוהב חולצות עם קפלים, חייכה. מאז שהיה קטן.
את בגדיה דניאלה כיבסה בנפרד, בשעות חטופות. לעיתים חשה שהיא משוטטת בהתגנבות, לא להפריע, לא לבלוט.
הלילות שלה התמלאו חלומות מוזרים מתהלכת במסדרונות אינסופיים, מחפשת את החדר שלה, כל הדלתות נעולות. או עומדת לבשל, אבל כל הסירים והמצרכים נעלמים מידיה.
התעוררה בתחושת מחנק, ליבה דוהר, מאזינה לנשימות של יונתן, משותקת. איך להגיד שקשה לה? שתשומת הלב מדכאת?
***
באחד באוקטובר התחילו דברים מוזרים באמת.
בוקר אחד התעוררה מבחילה חדה, בקושי הגיעה לאמבטיה. בעודה נעמדת מעל הכיור, שמעה את נעמי דופקת בעדינות:
דניאלה, את בסדר? לקרוא לרופא?
לא, אני בסדר, גנחה, שוטפת פנים במים קרים. כנראה משהו שאכלתי.
מה, מה שאכלת? נימת עלבון בקול החמות. אתמול הכנתי קציצות טריות! יונתן אכל והיה בסדר!
נעמי, לא קציצות. יש לי בטן רגישה.
בהמשך היום החולשה לא הרפתה. מנהלת חשבונות במשרד העירה בעדינות:
דני, את נראית נורא. לכי לבית.
לא יכולה. דוחות קריטיים.
בריאות זה מעל הכל.
אבל לד”ר לא הלכה. חזרה מאוחר, פניה של נעמי קפוצות:
דאגתי לך כל הערב. יונתן גם דאג. את מבינה שאת מפחידה אותנו?
הרבה עבודה.
תמיד עבודה, הבית אחרון. בעלך ישב פה לבד, לפחות דאגתי לארוחת ערב.
דניאלה חצתה לשינה, נפלה על המיטה, ראש זועק מכאב. מבעד לקיר שמעה את קול הדיבורים בין נעמי ליונתן אינטונציות של תלונה והרגעה.
היא לחצה כרית לפרצוף ורצתה לצעוק. חזק. עד שייגמר הכוח.
למחרת, כשהתכוננה לעבודה, גילתה שהחולצה הלבנה האהובה שלה מלאה כתם צהבהב בצווארון. בערב הקודם הייתה נקיה.
נעמי, את יודעת מה קרה לחולצה שלי? פנתה למטבח.
נעמי סובבה מהכיריים, תימהון בפניה.
איזו חולצה?
הלבנה.
אני לא נוגעת בבגדים שלך. אולי בעצמך שפכת משהו ושכחת?
המבט התמים הזה, עיניה עגולות דניאלה ידעה שזה שקר. היא יודעת, והיא עשתה זאת.
אבל לא היה איך להוכיח, אז שוב שתקה. לבשה משהו אחר, ויצאה לעבודה עם משקולת על הלב.
מאז המשיכו מוזרויות. הספל האהוב שלה נעלם. יונתן קנה לה אותו ליום ההולדת. חיפשה, שאלה את נעמי אולי נשבר וזרקת? השיבה בכתפיים משוכות.
גם הבקבוק של השמפו שלה נגמר בבת אחת בלילה. אולי דלף, טענה נעמי.
דניאלה הפסיקה לשאול. עם כל יום שקעה לתוך מצב דמדומים עכור. בעבודה תפקדה אוטומטית, בבית ישבה במטבח, לא העזה להיכנס אל חדרה הקודם.
יונתן נהיה סגור בעצמו, קצת חד. ויכוחים החלו.
דני, למה נהיית לחוצה כל כך לאחרונה? עבודה?
לא. לא עבודה.
אז מה?
רצתה להתוודות שנחנקת מהנוכחות של אמא שלו, מרגישה זרה בביתה. אבל המלים לא היו שייכות לה.
עייפה. סליחה.
הוא חיבק אותה, נשק במצח.
עוד קצת סבלנות. דיברתי איתה תכף גומרים שם.
אבל הזמן נמרח. כל שבוע עוד שבוע. נעמי חוזרת משיחת טלפון עם הקבלן עוד כמה ימים, עוד מעט מסיימים.
הזמן נטען בהבטחות ריקות.
***
סוף אוקטובר, דניאלה הפסיקה לישון. או שישנה שינה הפוכה, טרופה. כהות הצללים הלכו והעמיקו תחת עיניה.
לילה אחד התעוררה מרעש מוזר. גירוד קל, תנועה שקטה מהחדר של נעמי. התעוררה, הסתכלה שוב שקט.
בבוקר בדקה: שמעת משהו בלילה?
לא, חמודה. אני ישנה חזק.
חשבתי שמישהו מסתובב.
אולי דמיינת. עצבים, אולי כדאי לראות רופא.
בימים הבאים הריחה ריח מתוק של שעווה, כמו בבית כנסת. סיירה בבית, מצאה שהריח חזק במיוחד ליד דלת החדר של החמות.
נעמי, את מדליקה נרות?
נרות? למה? מה פתאום?
מריחים כאן שעווה.
אולי מהשכנים.
אבל הריח שב בכל לילה.
פעם, כשנעמי יצאה, הסתה דניאלה מבט והציצה בחדר ההוא: הכל רגיל ספה, שולחן, סיגליות יחד עם מגזינים, מזוודות, והקופסה הקשורה.
כרעה להוציא את הקופסה בהלה! נעמי פתחה במהירות את הדלת. את בבית? חשבתי שעבודה לא, לא הרגשתי טוב. תשכבי, אכין תה.
אותו ערב הריחה שוב את הנר. בדרך לשירותים ראתה תמונה שלה ושל יונתן, פעם עמדה על שידת חדר השינה, על מדף במסדרון. התקרבה קווי שריטה דקים, כמו מישהו גרר סיכה על פניה בתמונה.
לב פועם בפראות. היא אחזה בתמונה, מתקשה לעזוב.
דני, מה את עושה שם? יונתן יצא. תראי.
בחן את התמונה, משך בכתפיים. אולי הגיע כך מהפיתוח?
זה לא מהפיתוח. זה בכוונה, עם מחט!
מי יעשה דבר כזה?
דניאלה שתקה. היה רק עוד מישהו בבית. אבל המלים לא יצאו.
אולי זה רק נדמה לי, מלמלה.
בלילה לא נרדמה כלל, האזינה לחדר השני, לחריקות.
***
נובמבר החל בקור חודר. דניאלה התעטפה בסוודר גם בבית, אך הקור בא מבפנים. הבחילה בבוקר גברה, אכלה רק קמעה מעוגיות יבשות.
דנה, את חולה? שאלה נעמי עם דאגה, אך מבט בעיניה קרן סיפוק סמוי. דניאלה הרגישה שכן.
בעבודה קראה לה הבוסית.
דניאלה, בזמן האחרון יש טעויות. את בסדר?
סליחה. לא יקרה שוב.
בטוחה? אולי חופשה?
חופשה? עם נעמי בסלון? נדמה לה שזה בלתי נסבל.
תודה רבה. זה יעבור.
אבל זה לא עובר. עבדה אוטומטית, בערב בהתה. יונתן ניסה לדבר, קישקש איתה, נעמי לוחשת לו באוזן.
דני, אני באמת לא מבין מה איתך.
סתם עייפה.
אולי תראי רופא? אימא אומרת שאת לא אוכלת.
“אמא אומרת”. דניאלה הביטה בו.
היא אומרת הרבה.
מה?
כלום.
הלכה לחדר. יונתן נשאר.
יום למחרת, חזרה מוקדם מהעבודה. שקט בבית, מוזר. בד”כ נעמי בתכניות הטלוויזיה או בטלפון. נכנסה לאמבטיה, שטפה פנים. פתאום שמעה קול לוחש, עמום, מהחדר של נעמי.
הצמידה אוזן, קהל של מלמול, לי נראה כמו תפילה אבל לא תפילה רגילה.
פתחה בעדינות את הדלת. אור חמים, שולחן עם שני נרות עבים דולקים.
ליבה דפק מטורף. דניאלה הדפה את הדלת.
נעמי עם הגב, שותקת, מתכופפת. לפניה תמונה של יונתן, ותמונה שלה מסומנת ב-X שחור. נעמי מניעה מחט מעל התמונה בעדינות, לוחשת.
נעמי מה את עושה?
נעמי נבהלה, פניה חיוורות.
דניאלה… זה… לא ציפיתי…
מה את עושה?!
לא עניינך, קולה התרסק לכעס.
נרות. תמונות. מה זה?
אמרתי, לא עניינך! צאי!
משהו נשבר לגמרי. דניאלה צעדה, מניפה את הנרות לרצפה. לקחה את התמונה המסומנת וקרעה אותה לשניים.
תעופי! אמרה בלחש מלא עוצמה. מיד!
מה!?
תצאי עכשיו מהבית שלי! מה שאת עושה לא תעשי יותר כאן!
יונתן לא יסלח לך.
זה בינינו. תאספי ותצאי!
דלת הדירה נפתחה. יונתן נכנס, ראה את הסצנה נעמי משתחלת אליו.
יונתן, אשתך זורקת אותי!
תסתכל, אמרה דניאלה, מראה לו את השולחן, התמונות, המחט. הוא הביט, פניו התכרכמו.
אמא, מה עשית?
התפללתי בשבילך…
עם מחט? עם תמונה של דניאלה מסומנת ככה? מה נסגר?
רציתי רק לעזור! אתה יכול להיות הרבה יותר בלי דניאלה!
תשתקי! יונתן צעק כמו שלא הכירה. תארגני דברים. עכשיו!
***
נעמי ארזה ויצאה מהבית שותקת, אבן על פניה. יונתן נשא לה את המזוודות, שתיקה גמורה.
את תצטערי על זה.
דניאלה לא ענתה. הדלת נסגרה.
נשארה לבד.
הדממה הלמה באוזניים. נכנסה לחדר ההוא, אספה את כל השרידים וזרקה החוצה.
פתחה לרווחה חלון. קור נובמבר פרץ פנימה, והיא נשמה עמוק, לראשונה מזה חודשים.
יונתן חזר בחצות.
ליוויתי אותה לתחנה המרכזית.
דניאלה התיישבה לידו.
סליחה.
את אל תבקשי סליחה. אני צריך. כל כך הייתי עיוור.
היא בודדה, יונתן. עברה כל כך הרבה.
זה לא תירוץ. היא פגעה בך. זה חמור.
התחבקו. היא הרגישה את הרעד שלו.
פחדתי לאבד אותך. היית כל כך רחוקה לאחרונה.
אני… נחנקתי.
זה לא יקרה שוב. אני מבטיח.
***
בבוקר, קרני שמש ראשונות חודרות לבית הריק מדמותה של נעמי. כשנכנסה לחדר שלה, שמעה לראשונה שוב שקט. הכל היה שייך לה מחדש.
יונתן הכין קפה.
בוקר טוב.
בוקר אור.
אכלו ארוחת בוקר יחד, בשקט. דניאלה אכלה לחם עם חמאה, בלי בחילה.
את הולכת לרופא, בסדר? אמר. את צריכה.
בסדר.
קבע לה תור לקופת החולים. הלכה, מרגישה קלה לראשונה.
בערב, כששכבו על הספה, יונתן חיבק אותה.
אמא לא התקשרה.
אולי פגועה.
אבל… דניאלה, אי אפשר נתק טוטאלי. היא תמיד תהיה אמא שלי. אבל אותך, אותך אני לא אאבד.
אני יודעת.
כשתרצה לבוא, זה יהיה רק לביקור. יום. לא לשהות.
ככה יהיה.
***
למחרת הלכה לרופאה. סיפרה על הבחילות, העייפות.
מתי המחזור האחרון?
שתקה. לא זוכרת.
הרבה זמן.
נבדוק הריון.
בדיקת ההריון חיובית.
מזל טוב, חייכה הרופאה. ראיתי אותך כבר לפני שישה שבועות.
דניאלה ישבה במסדרון, דמעות זולגות.
בערב סיפרה ליונתן. הוא חיבק, נישק, צחק.
נכון?! באמת?!
באמת.
קדמו שבועות אחדים. מנוחה, הקלה, אפילו בחילה דהתה. יונתן עזר לשפץ את חדר העבודה. סדרו יחד, צבעו, החליפו ווילון.
הבית התמלא אור, צחוק, ארוחות ערב משותפות.
יום אחד, בערב, שאל:
כשתיוולד התינוקת שתגיד שתבוא? רק לביקור?
רק לביקור. לילה לא.
ומעולם, לא לבד את הילדה איתה, לפחות בהתחלה.
אני מבין. מסכים.
אני לא שונאת אותה. אני שונאת את החיים שהיו לנו כשהיא הייתה פה. הילדה שלנו תגדל אחרת.
תגדל על גבולות ברורים.
התחבקו. בחוץ גשם דפק על אדן, אבל בפנים בית שקט.
נצליח בזה, את חושבת?
נצליח. כי למדנו להגיד “מספיק”.
דניאלה הניחה יד עדינה על בטן, הלב שלה ושל הילד שיגיע.
תבטיח לי שכשיהיה שוב קשה תראה אותי. תקשיב באמת.
מבטיח. תמיד.
