אנחנו בתחנה המרכזית, ויש לך חצי שעה להזמין לי והילדים מונית ספיישל ברמה גבוהה! זרקה לי קרובת המשפחה בשיא הרצינות.
את אחות שלי או סתם אחת שעוברת ברחוב? לא מתביישת להתנהג ככה ועוד מול הילדים שלך? זה כל כך קשה לך לקנות בגדים לאחיינים שלך? למה אני בכלל צריכה לבקש ממך שתעשי להם משהו? את בעצמך אמורה להציע! לעזור לי בכסף! הרי את לא הצלחת להביא ילדים, וסביר להניח שגם לא תצליחי! ואני אמא חד הורית! ענתה לי עדי, דוקרת במילים שלה כמו חצים, משתדלת לפגוע בי כמה שיותר ולהיכנס לתוך החיים שלי ללא גבולות.
אבל תאמיני לי, במשפחה שלנו אף פעם לא הייתי הקפה של כולם. אמא ילדה אותי לבד, בלי אבא, וכשהתחתנה, פתאום הרגשתי כמו נטל. אבא החורג כל הזמן היה מזכיר לי שאני לא שייכת, ואמא הייתה פורקת עליי כעסים שהיו לה עוד מהחיים הקשים שהיו, שבחרה להתחתן עם הראשון שפגשרק כדי לא להישאר לבד. רק כשעדי נולדה, נהיה לי פתאום תפקיד במשפחה: בייביסיטר. ההורים החליטו שאני הבייביסיטר הקבוע. כל הזמן הייתי איתה, מאכילה, מעסיקה, משחקת, למרות שגם לי היו חיים, שיעורים וחברים. אם לא הספקתי להלביש את עדי או להאכיל אותה בזמן, היו עונשים: לא יוצאת עם חברות, לא יולדת לכיתה על ימי הולדת. וככל שגדלה, גם עדי למדה מההורים להתייחס אליי כמו משרתת.
בגיל שמונה עשרה, אחרי הצבא, החלטתי שאני משנה לגמרי את החיים. בחרתי ללמוד באוניברסיטה הכי רחוקה מהבית, ארזתי תיק וברחתיולא תכננתי לחזור. עשר שנים בקושי ידעתי מה קורה עם המשפחה. הם התקשרו רק לבקש כסף, שמעולם לא החזירו. לא התחשק לי לבקר, אבל שמעתי שעדי, עוד לפני גיל עשרים, הפכה לאמא, ישר אחרי זה התחתנה כדי שהבעל לא יתגייס לצבא, ובמזל קיבלה תאומים. אבל הבעל הצעיר נבהל מכל הבלגןופשוט עזב אותה.
הטלפונים נהיו תכופים. בניגוד לעדי, אני הצלחתי להתקדם: למדתי באוניברסיטת תל אביב, התקבלתי לחברת הייטק, עשיתי שם חיל, והמשכורת רק עלתה לאט אבל בטוח. הצלחתי לקחת משכנתא לקנות דירה משליאומנם קטנה בפתח תקווה, אבל לפחות שלי.
אמא ואבא חרגו הפכו את זה לשגרה: כל שבוע טלפון, תמיד על זה שאין כסף ויש בעיה עם הילדים של עדי. נועה, ניקרע לניב הכפתור של המעיל! תעבירי 600 ש”ח, בדחיפות, אין לו מה ללבוש מחר בגן. נועה, לתאומות אין מתנה ליום הולדת, תעבירי 1200 ש”ח, רק מותג, כן? נועה, לעדי שוב אין עבודהמעניין שאף אחד לא מבין שלהיות חד הורית זה חשוב יותר מלמצוא עבודה. מעכשיו את משלמת לגן ולחוגים!
הבקשות היו כמו פקודות. אף אחד לא שאל אם לי יש כסף, אף אחד לא התעניין מה קורה איתי. אמא חשבה שאני חיה כמו מלכה רק כי התרחקתי מהמשפחה. והיא לא התגאתה בהישגים שלירק האשימה שיכולתי לעבוד יותר ולעזור עוד. כל השנים ניסיתי להשתיק בתוכי את תחושת האשמה שלימדו אותי מהילדות. להגיד לאלא הצלחתי. כל פעם אחרי שיחה כזאת הייתי מסתכלת על חשבון, עושה חישוביםועל מה אצטרך לוותר החודש.
חיי האהבה שלי גם לא היו מזהירים, אולי אפילו פדיחה לעומת עדי. רק התחלתי לעבוד במשרד, הכרתי קולגה והיינו זוג, אבל לפני החתונה התברר לייש לי בעיה רפואית שמונעת ממני להביא ילדים. הוא עזב אותי במקום. עברתי את זה לבד, אפילו לא סיפרתי לאמא כמה שנים, אבל מרגע שגילתה, בכל ויכוח מאז זה תמיד עלה. נעה שלנו, לא מביאה ילדים… טוב שנשארה לנו עדי עם הנכדים… אמא ניחמה את עצמה. השאירו אותי קצת יותר בשקט, עד שיום אחד עדי החליטה שחייבים אחות אמיתית ועזרהוהגיעה.
באחד מסופי השבוע הרנדומלים, פתאום טלפון:
נעה, איפה את? אני צריכה להגיע אלייך עם הילדים, אני לא נסחבת איתם באוטובוסים! תזמיני לנו מונית. ותדאגי שזה יהיה ספיישל, כי הילדים לא מסתדרים עם כל מונית. לא לחסוך!
מה? איפה את? ולמה שאני אזמין לך מונית? הייתי בהלם.
לא אמרה לך אמא? החלטתי לעבור אלייך לדירה. אין לי מה לעשות בעיר הזאת, הגעתי עם הילדים לתחנה, יש לך חצי שעה להזמין מונית!
היא ניתקה. ואני התיישבתי, מרגישה איך כל מה שניסיתי להתרחק ממנו חוזר. הסתבר שאפילו אלף קילומטר מתל אביב לא מספיקים כדי לברוח ממשפחה חצופה.
בערב כבר חילקה הוראות.
מחר את מוצאת לי עבודה אצלך במשרד, אבל שתהיה משעממת וקלה, ועם משכורת יפהואל תשכחי, עם צוות של גברים צעירים, ושאוכל להבריז מתי שאני צריכה! לילדים תזמיני מיטת קומותייםלא נישן דחוסים. הלילה, אני ישנה על המיטה שלך עם התאומים, ואת ויעל (הבת שלה) תסתדרו על הספה! וחורף מגיעאל תשכחי לקנות לקטנים בגדים יפים, לא פחות מהילדים של כולם. שלא יצחקו עליי בסופר שאני גרושה מסכנה!
הקשבתי לה ופתאום בתוכי עלתה איזו סערהאיך לא העפתי אותה מהבית מהדקה הראשונה? למה אני עדיין מסכימה שיתייחסו אליי ככה? למה לא אמרתי שום דבר עד היום?
משהו בי השתנה. קמתי, הצבעתי לה לשתוק ואמרתי:
את והילדים תישנו פה הלילה, בבוקר אני לוקחת אתכם לתחנה ואת חוזרת להורים. אני לא משלמת יותר לא עליך ולא על הילדים שלך! את בחרת לגדל אותם, האחריות עלייך. אני סיימתי. כל העזרה שהעברתי לכם זה היה שםהחזרתי לכם את כל החובות. אם תישארי פה אפילו דקה מיותרת מחר, אני קוראת למשטרה. לא איכפת לי שבעד הדלת ילדים, הם לא הבעיה שלי. גם ישנים על הספה, לא אכפת לי איך תסתדרו. אני רגילה לישון בנוחות.
אמרתי את זה כל כך בביטחון, שעדי לא הצליחה להוציא מילה. היא קינטרה, התלוננה כל הערב בטלפון לאמא, אבל אני לא הגבתי. בבוקר לא טרחתי אפילו להסיע אותה לתחנה פשוט נתתי קצת מזומן ופתחתי לה את הדלת.
זהו, תרדי לי מהחיים. יש לי חיים משליהם לא כוללים את שלך.
סגרתי את הדלת מאחוריה, התחלתי לבכות, כעסתי, התייסרתי, אבל הבנתי שסוף־סוף עשיתי נכון. אחרת, המשפחה הזאת הייתה מסיימת אותי.
כשסוף סוף השתחררתי מהכבלים, כאילו הצלחתי לנשום לראשונה. התחלתי לצאת שוב לדייטים, וכעבור שנתיים התחתנתי עם גבר מדהים. ביחד אימצנו שני ילדים, והתחלנו לבנות משפחה חמה ואוהבתבפעם הראשונה, באמת מאפס.
