גורלות נשים: סיפורה של ליבנה — אוי, ליבנה, אני נשבעת לך באלוהים, קחי את אנדרי שלי אלייך, — קוננה דריה. — הלב שלי מרגיש שיקרה אסון, עדיף שיפרדו דרכיכם מאשר שבני ימות. ליבנה הפנתה ראש והביטה באנדרי הקטן, ישוב על הספסל שליד התנור, מניף ברגליים הדקות כתינוק. פעם גרו האחיות יחד, אך השנים חלפו ודריה, הבכורה, נישאה לנחום ועברה לכפר מרוחק. הצעירה, ליבנה, נשארה עם אמן החולה, עד שנפטרה. אביהן מת משחפת הרבה לפני החתונה של דריה. אמם גידלה אותן לתפארת — טובות לב, חרוצות, מוכנות תמיד לעזור. אמנם דריה הייתה הבכורה, אך ליבנה תמיד הובילה את המשפחה. דריה רכה כפלסטלינה — עשי בה כרצונך, ובדיוק זה קנה את לבו של נחום. הייתה להם משפחה לתפארת, הבעל העריץ את אשתו. אבל ליבנה — אל תיתן לה להכניס אצבע לפה, מיד תנגוס לך את כל היד. גאה, קשוחה, לא פחות יפה מתואר. הבחורים הכי טובים מהסביבה ביקשו את ידה, אך כולם נתקלו בסירוב.  כל עוד האם הייתה בחיים, הכל התקיים כך: — אוי, בת שלי, ירשת את האופי של סבתא-רבתא, רק תיזהרי שלא תירשי גם את הגורל שלה. עוד תישארי רווקה זקנה, למי תועילי בזקנה? ליבנה הייתה מחייכת לאמה, לא מתווכחת, כיבדה את זקני המשפחה והחזיקה ברבות משלה. סבתא-רבתא של ליבנה לא הייתה אישה רגילה. אמנם לא באה בברית נישואין, אך חייתה חיים טובים ומאושרים. עסקה בריפוי, עזרה לאנשים בעשבי מרפא ובתפילות, אך מעולם לא הסתבכה בעבודות אפלות ולא כפתה עצמה. היו בכפר שקצת פחדו ממנה, שהרי האופי שלה לא היה קל. את האופי הזה ירשה ליבנה, ולא רק. גם היא עסקה במקצת ריפוי, הכירה את כל סוגי העשבים, וגם ידעה לעשות לחשים. למי שקראה לעזרה — איש לא ידע מי ומה. סיפרו עליה דברים, אך היא שתקה ונתנה לכל אחד לחשוב כרצונו. גאה הלכה בכפר, ידעה את ערכה, לעולם לא סירבה לעזור, תמיד ריפאה ילדים – פחדו ממנה כפי שכיבדו אותה. — אני לא מבינה אותך, דריה, — אמרה ליבנה בזמן שצפתה באנדרי, — מה יש לך? הילד בריא, ואת כאילו כבר קברת אותו. — אוי, אני פוחדת, אחותי, — שמעת מה קורה אצלנו בשמואליה? — שאלה דריה. — לא שמעתי, — ענתה ליבנה. — אז ילדים מתים אחד אחרי השני. חולים זמן רב, ובסוף אלוהים לוקח אותם. — אלוהים או לא… — הרימה גבה ואמרה ליבנה. — אינני יודעת, אהובה. כבר כמה שנים כאילו מחלה פגעה בכפר — אין בית שלא מת בו ילד, — אמרה דריה והצטלבה. — אז ממה הם מתים? למה לא פנו אליי? — מי יודע? רץ הילד, בריא, ופתאום מתחיל לדעוך, שוכב במיטה, הכוח אוזל ממנו טיפה-טיפה ובסוף מת. אליך לא פנו כי את רחוקה, ויש לנו זקנה שמרפאה בכפר, — ענתה דריה בפשטות. — וכמה זמן היא כבר כאן? — שאלה ליבנה והרימה גבה. — מאז שעברתי אל נחום, היא כבר הייתה כאן. — אז למה לא סיפרת לי עליה קודם? — התעקשה ליבנה. — בשביל מה? היא מרפאה, עוזרת גם לבעלי חיים, אבל עם ילדים היא לא מצליחה להתמודד. לא מצלחים לא עשבי המרפא ולא הלחשים. ולא שאלת עד עכשיו, פשוט השיחה התגלגלה ככה. אז מה? תיקחי את אנדרי להתארח? — למה לא? — חייכה ליבנה, מביטה באחיין. — כזה מתוק — שיבוא, — הרעיפה חיבה על התלתלים. דריה נשקה לראש בנה, הצליבה עליו, ויצאה לדרכה. — נו, — פנתה ליבנה אל הילד, — בוא לגינה, אראה לך היכן קיננה הציפורת בין בולי העץ. אנדרי חייך חיוך עקום וגישש את ידה. *** — קבלו אורחים! — קראה דריה בכניסה לבית אחותה. — אמא הגיעה! — צהל אנדרי בריצה אל זרועותיה. מאז שדריה השאירה את בנה אצל אחותה עברו חצי שנה. הסתיו המאוחר עיבב את השמיים בגוונים אפורים. מספר פעמים בחודש הגיעה לביקור, וכל מפגש הסתיים בדמעות וחיבוקים. — או, יקירי! — קוננה, מחבקת ומנשקת — כמה התגעגעתי! גם אבא שלך לא מפסיק לשאול מתי תחזור הביתה. ליבנה נכנסה, מוחה ידיה בסינורה, והתנשקו. — איך אתם פה, יקירים שלי? — שאלה דריה בעודה מביטה באהבה בילדה. — טוב, אמא. דודה ליבנה נתנה לי חתלתול, רוצה לראות? — קרא אנדרי, ומיהר החוצה בלי תשובה. — הכל בסדר, אחותי, — ענתה ליבנה בנחת. — באת לאסוף אותו? — הגיע הזמן, כבר הרבה זמן אצלך, עוד מעט יקרא לך “אמא” במקום אותי, — חייכה דריה. — וגם נחום לוחץ — תחזירי הביתה את הבן. — אז לוקחת אותו? — שאלה ליבנה. — ומה עם המצב בכפר? — שלא ייגמר בטוב — עכשיו הכל בסדר, ברוך ה’. כל החצי שנה שאנדרי אצלך, לא מת אף ילד. תוך כדי, נכנס אנדרי ובידיו חתלתול. — אמא, קראתי לו “ושקה”, הוא החבר שלי עכשיו, — עיניו נצצו משמחה. — טוב, יש מספיק עכברים ברפת, יהיה לו מה לעשות. ניקח אותו איתנו. בזמן שאנדרי ארז את חפציו, ליבנה ודריה שוחחו על החיים. הבכורה שאלה מתי תקים הצעירה משפחה. — חלאס, דריה — נאנחה ליבנה — את כבר כמו אמא! יגיע הזמן אמצא לי בעל, עד אז — אחיין זה מספיק בשבילי. אנדרי, אל תשכח אותי — כשתרצה לבוא לבקר, תגיד לאמא, אני תמיד שמחה לראותך. במהלך חצי שנה זו התרגל ליבנה מאוד לאחיין, לשובבותו ולצחוקו המתגלגל. — תשמעי, דריה — פנתה פתאום — שמרי על החתול, זה המתנה לאנדרי. — מתי פגעתי בחיה כלשהי? — נעלבה דריה — תמיד אשפוך להן קצת חלב! — אין מה להיעלב, — חייכה ליבנה. — הכנסי אותו לסל בצד, הדרך רחוקה, תשתדלו להגיע לפני החשכה. התנשקו, ליבנה חיבקה את האחיין, הצליבה, ליוותה אותם בדרכם וחזרה לביתה, עונות התחלפו, והחורף דחק את הסתיו ברגליו. ימים קצרים, לילות ארוכים וחשוכים. ערימות שלג חסמו את הדרכים, השלג הגיע עד החצי שער בבוקר, בקושי אפשר היה לצאת. החיים בכפר לאטיים בחורף, לָליבנה תמיד יש עבודה — עוזרת עם עשבים לזקנים, מרפאה ילדים חולים, ודואגת שלא יחסר דבר. כשהשמש התחילה להראות סימנים של אביב, ליבנה עבדה בגינה ולפתע שמעה “מיאו”. הסתובבה — ושקה עומד מולה. — איך הגעת לפה? — התפלאה. — קרה משהו לאנדרי? החתול התחיל להתחכך ברגליה. בלי להתעכב, ליבנה נכנסה, אספה חפצים, ביקשה מהשכנה לשמור לה על התרנגולות, ויצאה לדרך. הלכה ביער כשהלב כבד, מאיצה צעדים. טרם שקיעת השמש כבר ניצבו גגות הכפר. היא רצה אל בית אחותה. — ליבנוש, — קראה דריה כשראתה אותה. — איזה אסון, — התפרצה בבכי וגררה אותה לחדר. ליבנה הביטה במיטה — אנדרי שכב כמעט ללא רוח חיים, שפתיים כחולות ועור שקוף. באמצע בכי של דריה הצליחה להבין שמיד אחרי החגים מצבו הידרדר — בתחילה קיבל הצטננות, אחר כך גם דריה חלתה, שתו תה ועלים, אבל כשמצב הילד הידרדר רצו לנסות להגיע אל ליבנה, אך מזג האוויר ומרחק היער מנעו ממנה. בינתיים פנתה אל פֶלְאַגִיָה, הזקנה המרפאה. אך כל טיפול החמיר את המצב. — למה לא רצת אלי? — נזפה ליבנה ושמה ידה על מצח הילד. — אני לא יודעת, כל פעם שניסיתי, קרה משהו, הילד מיד הפך גרוע… — הוא אכל משהו אצל אנשים אחרים? — שאלה ליבנה. — בטח, הרי בחג רץ בין הבתים עם הילדים לאכול מאפים, ובמיוחד אהב את עוגות פֶלְאַגִיָה. — לכי קראי לה, — אמרה ליבנה — שתרפא אותו שוב, ואני אראה מה היא עושה. דריה יצאה, ליבנה שלפה מחפציה שתי מחטים גדולות והסתתרה במטבח. פֶלְאַגִיָה באה, ניסתה לרפא אנדרי בפעם האחרונה. כעבור זמן התכוונה לצאת אך נעצרה, לא הצליחה לעבור בדלת. נאלצה להישאר עד שדריה צעידה אותה לחדר, ליבנה הוציאה את המחטים, ואז הצליחה פֶלְאַגִיָה לצאת בבהלה. כשחזרה דריה, מצאה את ליבנה יושבת ליד מיטתו של אנדרי, קובלת: — המכשפה הזו אשמה במות הילדים! היא מאריכה את חייה עם נשמותיהם! — אז מה עושים? — שאלה דריה מבוהלת. — אצטרך למסור לאנדרי כוח מחיי. כשיתאושש אטפל במכשפה, — אמרה ליבנה, והחלה בטקס ריפוי. בלילה השתפר מצבו של אנדרי, בבוקר התעורר מבקש אוכל. דריה הודתה לאחותה. — אשאר פה ימים אחדים ואמצא דרך לחשוף את פֶלְאַגִיָה לעיני כל. *** בימים הבאים הצטרפה ליבנה לַפֶּלְאַגִיָה בכאילו חברה. — עזרי לי, — ביקשה — אשלם לך. — רק דבר אחד אני דורשת: אפה לך לחם, תחלקי לילדי הכפר שלך. — מדוע? — שאלה ליבנה. — לא משנה, — השיבה. — תתמקדי במי שנתפוס בעוול… הבינה ליבנה שאלו לחמים עם לחש רע. שבה לביתה, הראתה לדריה: — זה מה שהמכשפה מחלקת לילדים! — זו פרוסת לחם? — שאלה דריה בתמיהה. — זו פרוסה מושבעת לרוחות מתים, — ענתה ליבנה והשליכה את כל הפרוסות לעופות בחצר, מתוך ידיעה שהרוחות יאכלו את החיה במקום את הילדים. למחרת כבר ברך כל הכפר — פֶלְאַגִיָה כמשהו עזב אותה, הזדקנה לפתע, כל רוחה נעלמה. ליבנה הכינה לחש עם מנעול ישן, הלכה לבית הזקנה, ושם סגרה אותה מהכוחות. — אם תנסי שוב להזיק, תהפכי לאבק — משמחת את הרוחות הרעות שלך! כשהפכה פֶלְאַגִיָה חסרת אונים, נשארה ליבנה מרפאה יחידה בסביבה. המשיכה לרפא ילדים ומבוגרים, מבלי להזיק אף פעם. לא מצאה בן זוג מתאים, אך לא ראתה בכך כישלון. — ליבנה, — נאנחה דריה, — זוגיות הייתה עושה אותך מאושרת… — בלי אומץ ובלי גאווה אי אפשר להתמודד עם שדים, — חייכה ליבנה, נושקת לאחיין האהוב שלה. מאז אנדרי לא הפסיק לבקר את דודה ליבנה, להרעיף עליה חום ואהבה…

גורלות נשים. איילת

אוח, איילת, אני מתחננת אלייך בשם שמיים, תקחי את ניתאי שלי אלייך, התחננה דינה. הלב שלי לא שקט, דברים רעים יכולים לקרות. עדיף פרידה מאשר לאבד את בני.

איילת הסבה ראשה והביטה בבן דודהּ הדקיק, יושב לו על הספה ליד התנור ומנענע את רגליו ברפיון של ילדים.

פעם האחיות גרו ביחד, אבל השנים חלפו ודינה, האחות הבכירה, נישאה לעמוס ועברה אליו למושב רחוק בהרי יהודה. הצעירה, איילת, נשארה עם אמן החולה, שנפטרה לא מזמן. אביהן נפטר משחפת עוד לפני החתונה של דינה. האם גידלה את הבנות לתפארת טובות לב, חרוצות, תמיד ראשונות לעזור. אף שדינה הייתה המבוגרת, דווקא איילת הייתה הסמכות בבית. דינה הייתה רכה כפלסטלינה אפשר לעצב ממנה כל מה שתחפוץ. זה גם מה שעמוס אהב אצלה. הייתה להם משפחה טובה, הבעל לא הפסיק להעריך את אשתו.

לעומתה, איילת אל תחשוב שתוכל לעבוד עליה. לא תשים לה אצבע בפה תוך רגע תקבל בחזרה יד שלמה. גאה, חזקה, והתברכה ביופי מהפנט. טובי הבחורים מן המושבים מסביב נראו בביתה אבל כולם קיבלו תשובה שלילית.

כל עוד אמה הייתה בחיים, אמרה לה פעמים רבות:

איילה שלי, קיבלת את האופי של סבתא רבתא, רק תזהרי לא לקבל גם את גורלה. תישארי רווקה, ולמי תועילי בזִקְנתך? איילת הייתה מחייכת למשמע ההטפות, לא מתווכחת עם האם, אך בלב החזיקה דעה משלה.

סבתא רבתא של איילת לא הייתה רגילה כלל וכלל. חיה שנים רבות לבד, אך חייה היו מלאים ומאושרים. עסקה בריפוי בצמחים, ברכות. מעולם לא עשתה מעשי כשפים אפלים, לא התערבה במזימות. הכפר פחד ממנה אך גם כיבד אותה. את הניצוץ הזה ירשה איילת לא רק מהאופי. גם היא עסקה קצת ברפואה עממית, הכירה צמחי בר, ידעה ברכות ונוסחים. כשקראו לה לעזרה רק היא ידעה לאן לפנות. האנשים דיברו, אך היא לא טרחה להשיב. הילכה בגאווה ברחוב, ידעה את ערכה. בצרה לא סירבה לאיש, במיוחד לילדים.

לא מבינה אותך, דינה, אמרה איילת, מביטה בבן אחותה, ניתאי בריא, למה את כבר חושבת רעות?

אוח, אני חוששת, אחותי, השיבה דינה. את לא שומעת מה קורה במושב שלנו, נווה ציון? ילדים מתים כמו זבובים. חולים שבועות, ונלקחים לעולמם.

אלוהים לוקח אותם? הרימה איילת גבה.

מי יודע, חמודה. כבר כמה שנים ויש קללה בכפר; לא נשאר בית שלא איבד ילד, דינה סימנה צלב מזרחי, כאילו להרחיק עין רעה.

אז למה הילדים מתים? למה לא פנו אליי?

למי יש כוח? ילדים רצים, נראים בסדר, פתאום נחלשים, מתייבשים, שוכבים שבועות במיטה עד שנפשם יוצאת. ולא פנו אלייך כי את רחוקה, ויש כבר מרפאה במושב, ענתה דינה בפשטות.

מרפאה? ממתי יש?

מאז שעברתי לעמוס, כבר הייתה שם.

ולמה לא סיפרת לי עליה קודם? לא הרפתה איילת.

מה היה לספר? סבתא מבוגרת, ריפאה פה ושם, גם את הבהמות. אבל ילדים לא הצליחה לעזור. שום צמח או סוד לא עוזר. ולא שאלת עד עכשיו פתאום זה עלה.

אז מה, רוצה שאאסוף את ניתאי?

ברור, חייכה איילת אל הילד החיוור, חמוד כזה, שיישאר אצלי קצת. היא קשקשה לו בשערו. דינה נשקה לבנה והלכה לדרכה.

ניתאי, קראה איילת לילד, בוא נלך לגינה. אני אראה לך איך צופית הקימה קן בין בולי העץ. הילד חייך חיוך עקום ומשך ידה.

***
קבלו אורחת! קראה דינה, נכנסת לבית איילת.

אמא! צהל ניתאי, מתנפל בחיבוק.

עברו חצי שנה מאז שניתאי אצל איילת. סתיו מאוחר, השמים כהים. דינה ביקרה כמה פעמים בחודש, וכל ביקור רגש וחיבוקים.

הו, יקירי, חיבקה את הילד, כל כך התגעגעתי! אבא גם שואל, מתי נביא אותך הביתה.

איילת נכנסה, ניגבה ידיים בסינור, התנשקו.

איך אצלכם? שאלה דינה, מביטה בבנה.

מעולה, אמא. דודה איילת נתנה לי חתלתול, רוצה לראות?

הילד טס החוצה.

הכל טוב, אחותי, ענתה איילת ברוגע, הגעת לאסוף אותו?

כן, די מספיק, עוד מעט יקרא לך “אמא” במקום אותי, גיחכה דינה. גם עמוס לוחץ.

רוצה לקחת אותו? שאלה איילת, ומה עם המצב במושב?

שלא לפתוח עין מאז שניתאי אצלך, לא מת אף ילד.

ניתאי חזר עם הגור בזרועותיו.

קראתי לו גורי. הוא חבר שלי עכשיו!

יפה, יש מלא עכברים ברפת, תהיה לו עבודה, ענתה דינה, ניקח אותו איתנו.

בזמן שארז הילד את תיקו, דינה שאלה מתי תקים איילת משפחה.

תעזבי, דינה, כמו אמא שלנו את! כשיגיע, יגיע. יש לי את ניתאי שלי, זה מספיק לי. ניתאי, אל תשכח אותי, כשתרצה לבוא תגיד לאמא, אני תמיד שמחה לראות אותך.

היה קשה לאיילת להיפרד מהילד, שהפך לאור חייה. היא העניקה אותו בדאגה ועצה:

רק תשמרי על החתול, דינה, זה מתנה ממני לניתאי.

מתי פגעתי בבע”ח? אני תמיד דואגת לאורחי ה’.

טוב, אל תיעלבי, אמרתי סתם. בסלון יש סלסלה שימי שם את גורי. הדרך ארוכה, תנסו להגיע לפני החושך.

התנשקו, איילת חיבקה את ניתאי והוסיפה ברכה לדרך. והחיים המשיכו, חורף רדף סתיו. שלג במרכז לא היה, אבל גשמים וגם אז איילת תמיד עסוקה. מקרה כזה, מקרה אחר. אביב הגיע, נהרות שוצפים וציפורים בציוץ.

פעם בזמן עבודה בגינה שמעה “מיאו”. הסתובבה עומד גורי. איך הגעת?

הבינה מיד קרה משהו לניתאי. אספה צידה, קפצה לשכנה שתשגיח אם לא תשוב עד מחר.

כנראה אשאר אצל אחותי, הודיעה לשכנה, ויצאה לדרך.

צועדת בשבילים, בין פריחות, אך לבה דחוק. עוד לפני השקיעה כבר ראתה את גגות הבתים. נכנסה בריצה לביתה של דינה, חסרת נשימה.

איילת! קפצה דינה, צרה נוראית… היא משכה אותה לחדר. איילת נחרדה ניתאי שוכב אפור, שפתיים כחולות, עורו דקיק, נושם כבדות.

בין הבכי הסבירה דינה: אחרי חנוכה ניתאי התחזק פתאום, ואז שוב נפל למשכב.

למה לא קראת לי?! צעקה איילת.

מי יכל? כל פעם שאני יוצאת, מתרחש משהו. וגם הייתה סופה, לא ניתן לעבור את היער. ניסינו תרופות סבתא, כלום לא עזר. אפילו המרפאה פעמיים באה אליו, קריאה אחרונה, ועדיין הילד מדרדר. כבר מחר תכננתי לאסוף אותך והנה הגעת. וגם גורי נעלם, ניתאי כל הזמן שואל עליו, אבל אין חתול.

על גורי אל תדאגי הוא בא להזעיק אותי. יותר פיקח ממך.

איך חתול קרא לך? שאלה דינה בתדהמה.

כך היה. אמרת שמישהו סגר לך את הדרכים?

כן, בכל פעם שניסיתי לצאת לניתאי החמיר מאוד, נכנעתי.

האם ניתאי קיבל משהו מזרים? אכל דבר מה שהוא לא רגיל?

בטח, היו בסיבוב שירה בחנוכה, עברו בכל הבתים, אכלו מעוגות הסבתא פנינה במיוחד.

איילת מצמצה מבט, חשבה.

דינה, לכי לקרוא למרפאה הזו, שתנסה שוב לעזור לניתאי. רק אל תגידי שבאתי. אני רוצה לראות.

הצעה קשה, אך דינה יצאה. איילת פתחה את ערכתה, שלפה שתי מחטים גדולות והתחבאה במטבח. חזרה דינה עם פנינה.

קשה לי, דינה, רוצה לעזור לך אך לא הולך, התממה המרפאה, כנראה זוהי גזירת שמיים.

חלפה חצי שעה, המרפאה החלה לצאת, אבל נעצרה מול הדלת, לא מצליחה. ניסתה להעמיד פנים, נכנסה שוב לחדר. חזרה, שוב לא מצליחה לצאת, מזיעה.

מה קרה, פנינה? שאלה דינה.

לא מרגישה טוב, תביאי לי מים. דינה נכנסה למטבח, שם איילת לוחשת לה שתפנה את המרפאה לחדר.

איילת בינתיים חילצה את המחטים מהמזוזה, חזרה להתחבא.

אחרי זמן, המרפאה הצליחה לצאת ונעלמה, דינה בעקבותיה להחזיר לה צעיף.

דינה חזרה, נכנסה אל איילת היושבת לצד ניתאי.

מכשפה זקנה, רטנה איילת עוד מעט תראי שאני יודעת למי היא מייעדת את כוחותיה.

היא שזרה שלוש נרות, הציבה במראשותי הילד.

מה את עושה, איילת? שאלה דינה מבוהלת.

המרפאה שלכם אחראית למוות! לוקחת מהחיים הצעירים שלהם ומאריכה לעצמה חיים על חשבונם. הילדים מלאי כוח, היא סיימה חייה אז יונקת מהם את מה שחסר לה.

דינה רעדה.

עזבי עכשיו. בערב תעזרי לי להעביר את הילד מהמיטה אני אתן לו מכוחי, אחזיר אותו לעולם החיים.

דינה עזבה בדממה, הדמעות שוטפות פניה.

איילת הדליקה נרות, לחשה תפילה, פרשה כנפיה מעל ניתאי הקופא. הזמן לא נספר, עד שידה קלה ליטפה אותה.

הסבה ראשה דינה עומדת, עוזרת לה למיטה. שתיהן עייפות, אך רגועות. איילת ידעה היא הספיקה להציל את בן אחותה.

עם שחר מתפשט אור, ריח חלה טריה, צליל שירה ביתית. איילת קמה, דינה רצה לחבקה “החזרת לי את הילד לחיים!” קראה. איילת נכנסה ניתאי ישן, לחיים סמוקות.

אשאר פה כמה ימים, הודיעה, צריך לחשוב איך לחשוף את המרפאה המטפלת האפלה הזו.

***
כואב לי נורא, סבתא, התלוננה איילת בעודה יושבת אצל פנינה המרפאה בנווה ציון ממש מוציאה לי את הנשמה, לראות את הנחש הזה מתקרב לבן זוגי.

היא העמידה פנים כאילו באה לבקש עזרה, אך רצתה להבין איך המרפאה מבצעת את המעשים האפלים שלה.

אני לא עוסקת בדברים כאלה, בתי זה עוון, אני רק מרפאה, נאנחה פנינה.

אבל תעזרי לי, אני משוועת שנים סובלתי אותו, ועכשיו באה המרשעת הזו וגונבת לי אותו. לא אגלה לאיש, אשלם לך ביד רחבה.

טוב, הסכימה פנינה, אני רואה שיש בך משהו דומה לי. רק אל תגידי לאיש, ובתמורה אני רוצה רק מעט
אני אופה חלות ומבקשת שתחלקי אותן אצל בני הכפרים אצלכם.

למה?

לא עניינך. עדיף שתחשבי איך להיפטר מהמתחרה. וואי, בואי נגורם לה לרדוף אחרי ישות מתה…

איך?

אתן לך חלות עם נוסח. כל חתיכה מקושרת לרוח מת. יש לי עסקה איתם. הם מעניקים לי עוד שנים ואני נותנת להם חיים צעירים.

איילת שיחקה אותה מסכימה. לקחה חלות, חזרה, פרשה אותן בפני דינה:

תראי מה היא מחלקת לילדים!

מה רע בחל? שאלה דינה.

לא בחלה רגילה, הסבירה איילת, רק כאלו שיש עליהן לחשים לילדים זה רע מאוד.

דינה הזדעזעה.

איך ייתכן?

הכוח של פנינה הולך לאפל. היא נותנת לחיים צעירים ונשארת צעירה.

למה דווקא ילדים?

כי הלב שלהם טהור.

צריך להיפטר מהחלות, אמרה איילת, אבל גם לוודא שמי שזימנה את המזיקים תסבול מה שהם רצו לעשות לילדים.

הן פיזרו את החלות בין העופות בלול. עד הבוקר כבר פשטה שמועה שמישהי ראתה את פנינה והיא שחורה ומקולקלת, מתנהגת כמו משוגעת.

נראה שקלעתי בול צחקה איילת המזיקים נשארו רעבים וטרפו אותה בעצמה.

אוי, איילת, דינה חצתה את עצמה, אני לא רגועה מהמחשבות האלו.

את רחמנית כמו אמא, לרחם על כל אחדeven אם מזיק! חייכה איילת.

עכשיו נסיים את הסיפור הזה, אמרה איילת, לקחה מנעול ברזל חלוד מנתיב הדרך, והשיבה:
היא נכנסה לבית פנינה, התמקדה ואמרה:

“אם תדברי תיעלמי,
אם תעשי תהיי לאפר,
במנעול אסגור כוחותייך,
שלא תחזור עוד ידך.”

בערב תלתה את המנעול על דלת המרפאה. פנינה ניסתה לקלל, אבל נתקעה חסרת אונים. איילת יצאה, לא פנתה אחורה.

***
עברו חודשיים. ניתאי הבריא מהר. פנינה נפטרה בייסורים אחרי שהשדים שלה הפכו לה לאויבים. איילת הפכה למרפאה היחידה במושבים הסמוכים, עבדה בצניעות והייתה מוערכת. מעולם לא הרשיעה ברעות, לא פעלה לכוח אפל.

אוח איילת, נאנחה דינה קצת ענוה והיית מוצאת חתן, מקימה משפחה.

בלי עמוד שדרה אי אפשר להילחם ברוע, דינה, חייכה איילת. ולפעמים, משפחה היא מה שאת בוחרת לפנק ולא דווקא הזוגיות. נשקה לראשו של ניתאי שנישאר קרוב אליה, ממלא את ליבה אהבה.

וכך, למד הכפר: הצדק והטוב מנצחים, וצריך אומץ ולא תמיד לוותר על העקרונות כדי לשנות עולם.