פעם, לפני שנים רבות, בדרכי חזרה מבית החולים, נסעתי לאיטי במרכז תל אביב. הראש כאב לי, הלב היה כבד, וכל שרציתי היה להגיע לדירה שלי בלי לפגוש אף אחד. עמדתי ברמזור אדום בשדרות רוטשילד, ולפתע עיניי הבחינו באישה בין המכוניות, מחזיקה באמהּ ילד קטן, פושטת יד ומבקשת נדבה. מראה שגרתי בעיר הגדולה, שעוברים לידו מדי יום.
אבל ברגע הזה הרגשתי קור חולף בתוכי. זו הייתה בתי, תמר, שלא ראיתי זמן רב. לא האמנתי למראה עיניי: פניה רזות, שיער פרוע, כפות רגליים יחפות, והילד נכדי, יהונתן אחוז קרוב אל ליבה, פניו אדומות מבכי ומן החום.
הורדתי את חלון הרכב וקראתי, “תמר…”.
היא קפאה, התרוממה בקושי, נסתכלה לצדדים וכיסתה את פניה בידיה. בקול חנוק לחשה, “אבא… תיסע מפה בבקשה.”
כבר הייתי מחוץ לאוטו. “תיכנסי. עכשיו,” אמרתי. האותות של המכוניות מאחור החרישו את אוזניי, אבל לא ראיתי כלום חוץ ממנה ושל יהונתן, מחובקים.
נסענו. הפעלתי מזגן ושתקתי כמה רגעים, עד שלא יכולתי עוד: “איפה הדירה? איפה האוטו והכסף שהעברתי כל חודש? איך הגעת לכאן? איפה בעלך, איפה כולם?”
תמר שתקה, ולבסוף זלגה דמעה על לחיה.
“אריה ובת שבע בעלך ואמו גירשו אותך?” שאלתי חששתי.
היא הנהנה “הם לקחו הכול. הדירה, המכונית, הכסף, הכל. פשוט זרקו אותי ואת יהונתן החוצה. איימו עליי שאם אתנגד ייקחו גם אותו.”
עצרתי בצד הדרך והסתכלתי עליה. נראתה כמו עלה נידף, מחכה לטרוניה. אולי ציפתה שאומר “אמרתי לך”.
רק אחזתי בידה, קרה ודקה להחריד, ואמרתי: “אל תבכי, בתי. אני יודע בדיוק מה לעשות.”
מה שעשיתי אחר כך הדהים את כל מי ששמע: לא נסעתי איתה הביתה המשכנו ישר אל תחנת המשטרה.
בהתחלה נבהלה. “אבא, אל תלך הם אמרו שאין סיכוי להוכיח שום דבר.”
הבטתי בה בעיניים ואמרתי בקור רוח, “אנחנו נוכיח. כי הדירה הזאת שייכת לי.”
לקחתי את תמר והשוטרים ישר אל הבית שברמת גן, זה שרשמתי על שמה לפני שנים, שממנו גירשו אותה ואת הילד. אריה פתח את הדלת והחוויר למראה השוטרים. בת שבע החלה לצעוק ש”הכול חוקי”, “היא רק כלה, אין לה זכויות”.
בלי מילה שלפתי מסמכים. “הדירה בשמי. הכסף, שקיבל כל חודש, היה מיועד לבת שלי. הרכב רשום על שמה.”
הכל השתתק. השוטרים שאלו מספר שאלות, וכעבור דקות מספר אריה היה באזיקים. בת שבע צרחה, ניסתה להיאחז ברהיטים, אבל גם אותה לקחו.
המשטרה עצרה אותם במקום הדירה, הרכב והכסף הושבו לתמר וליהונתן, לפי החוק והמסמכים.
הבטתי בתמר. היא החזיקה את יהונתן בידיים, ולראשונה מזה זמן רב, ראיתי על פניה חיוך.
ולבסוף ביקשתי מחברים שלי לוודא שהתיק לא יישכח או יתויג “ריב משפחתי”. דאגתי שיראו בגירוש, באיומים ובגניבה התנהגות פלילית. אני אעשה הכל כדי שימצו איתם את הדין.
