ג’ק, אל תספור עורבים! סיפורו של כלב רחוב בתחנת האוטובוס מול המפעל, על קטלטות, בוטניקים, לבבות אנושיים והאם יש הבדל אמיתי בין אנשים לעורבים

יואב, אל תספור עורבים!
כבר כמה ימים יואב מסרב לאכול את האוכל שמביאה לו ליאורה:
מה יש לך, חמודי, אלה אותן קציצות ששמעון קנה לך. הוא עוד לא מגיע… אל תחכה ליאורה מרימה ידיים…
תמונה משונה… בתחנת האוטובוס הארוכה והצהובה כל העובדים מהמפעל, שממתינים לאוטובוס, נדחפים לקרן אחת של התחנה.
החלק השני של התחנה פנוי, מלבד כלב חום-ג’ינג’י עם שיער מלוכלך ומסוקס, שנמרח בנחת מול הספסל…
ליואב כבר שלוש שנים, וכבר הכיר את החיים כמו כפות רגליו שלו. את ימיו הוא העביר בתחנת האוטובוס מול המעונות. מאחורי המעונות יש את המפעל, ומעבר לו שדה רחב. לא מעניין את יואב שם כבר ביקר מספיק.
איך קיבל הכלב את השם יואב אפילו הוא לא זוכר. כך כינו אותו כמה צעירות מהמעונות שמדי פעם ריחמו עליו והביאו לו משהו לאכול. את יתר האנשים יואב העדיף להתרחק. לא הסתכל יואב במבט עצוב, לא קיפל זנב ליד כולם…
יואב לא היה כלב ידידותי. בשנותיו המעטות כבר הספיק להפוך לגרגרן זקן, זועף וממורמר, שכל הזמן הבריח אנשים במזג רוחו הקשה.
אנשים… מה כבר אפשר לספר עליהם? על רובם ממש שום דבר טוב. את השתיים שהיו מביאות לו מזון הוא ברחמנות לא ספר בכלל עם כל השאר.
יואב לא חיבב אנשים, וגם לא עורבים, ועל דררות וציפורים קופצות הוא הסתכל בגועל.
הזמן שמאמינים כגורים שכולם אוהבים, עובר מהר. זה כבר מזמן נגמר ליואב.
ובכלל, בעיניו, גם אנשים וגם עורבים עושים רעש דומה ומעצבן. התחילו להתווכח בתחנה, דוחפים, מגורשים את הכלב מגבול הספסל.
על מה לאהוב אותם בכלל? לא צריך אפילו לחפש תשובה…
עם העורבים זה כבר סיפור אחר. אלו חצופות, מאז ומתמיד מנסות לקחת לו את שאריות הקציצות שהבנות מהמעונות משאירות.
יואב מזנק על העופות והן פורחות, מתאספות ומתכננות פעולת תגמול לא יוותרו בקלות.
ככה עובר יום. רב עם העורבים, סופר את השובבות וחושב איזו מהן עוד תישאר עם זנב שלם נובח על הדו-רגליים, ומחכה לערב.
בסך הכול, חיו בתחנה הצהובה לא רע. לא בית פרטי, אבל תמיד אפשר להסתתר מהרוח או מהגשם. ויש צל בקיץ. רק שיש יותר מדי אנשים…
מה זה? מה אתה שוכב פה כמו אדון?! תן לעבור לספסל! נעליו של מישהו קטעו את נמנום הכלב.
יואב פתח עיניים. הנעל ניסתה לפסוע מעל כפותיו, אבל יואב המלך של התחנה לא הסכים:
“בא לך לקרב? חכה, תראה מה יקרה!”
יואב קפץ מיד. הנעל ניסתה להיחלץ בשלמות, אבל בדיוק אז הגיע האוטובוס של אותו אדם.
יואב הכי לא אוהב כשאנשים בורחים לו ברגע האחרון, קופצים לאוטובוסים. כך כבר לא מעט נעלבו לו.
אבל הפעם, הנעל עצמה נשארה, בודדה וללא בעליה על רצפת התחנה.
“ככה ילמד!” החליט יואב, נהנה מהניצחון טעם קצת מכל צד, ואז גרר בגאווה את הנעל מאחורי פח הזבל.
שירה, אל תתקרבי לכלב הזה המטורף, משכה אשה בלונדינית את חברתה לאחור.
כלב משוגע, מתי כבר יפטרו אותו מפה, הסכים גבר שמעשן סיגריה.
הבדל כמעט ופגע ביואב. הוא שוב נבח וזכה לקללתו של האיש שעבר לצד השני של התחנה…
*****
למחרת שוב ראה יואב את בעל הנעל, עם עוד מישהו לצידו.
הנה! הצביע בזעם על יואב, עומד כמה שיותר רחוק. הנה הכלב הזה המסוכן! תעשו משהו!
מה? שאל השני בהרמת גבות. אתה כבר לא הראשון שמתלונן. אבל אצלנו במועצה אין שירות לכידת בעלי חיים.
“הנעל” אסף את אצבעו וכעת נפנף בידיו, מפטפט וצועק בלי גבול כמו דרור. יואב הרים ראש, מקשיב.
גם השני התחיל לצעוק. יואב מביט עליהם בסיפוק. איזה מחזה נפלא!
הרי אתה המאבטח! התרעם “הנעל”, כולו זעם.
יואב אפילו לא פעל פה. מצחיק, בני האדם מתעצבנים אחד על השני משעשע יותר ממריבת עורבים על אגוז.
לבעל הנעל כמעט נדמה שכלב חייך לעצמו בזחיחות. לא, זה רק דמיון.
אני מאבטח את המעונות, לא את התחנה! השיב האיש בדרכו לעבודה, ואז הוסיף: תן לו עצם, והוא לא יעשה לך כלום.
המאבטח באמת רצה רק לעזור.
אה, תודה רבה! אולי גם להביא לו ארוחת צהריים מהקפיטריה? חייך האיש וקרא לעבר יואב: ואתה, חתיכת כלב, רק נובח? תזהר, עוד תקרע לי את המכנס. חיה רעה!
“חיה רעה”, כמו שקלט את העלבון, דאג לשוב לעזור לו לברוח לאוטובוס במהירות.
יואב נבח אחרי האוטובוס, בעוד פניו של שמעון כך שמו של בעל הנעל המשיכו לקלל מבעד לחלון המיוזע…
לא היה אפשר להתחמק מהמפגש הבא. שמעון רק קיבל מינוי חדש כסגן מנהל ייצור במפעל.
הכול חדש עבורו. ורק הכלב הזה מפריע לו הבוקר בתחנה. וגם הרכב שוב במוסך. כל בוקר אותו נביחה משוגעת. למה הכלב הזה נדבק אליו?!
כעבור זמן התחיל יואב לשנוא במיוחד את שמעון. שאר האנשים הפכו שקופים עבורו.
הוא חיכה רק לאוטובוס המוכר, ולרגע שבו רגלו של שמעון תדרוך בתחנה!
בלית ברירה החליט שמעון להקשיב לעצת המאבטח (כמה אפשר לספוג מבטים לועגים מהעובדים?!), וקנה קציצה קטנה ליואב בקפטריה.
תאכל, שלף אותה מהשקית בצד התחנה, מביט בכלב בציפייה.
יואב כבר התכונן לגרש את “הנעל”, אבל הריח של הקציצה הטרייה והחמה משך אותו…
הקציצה נעלמה מהר כל כך כאילו לא הייתה. רק האספלט השחור נשאר ספוג בריח הנפלא ביותר בעולם. מלקק, יואב שלח מבט שואל לאיש.
תראה אותו! אתה רוצה עוד? הבט, אין לי אישה לבשל לי קציצות. ואני לא יודע להכין. שתביא לך מהקפטריה כל פעם עוד תלך לך הזעף מהפנים!
*****
בבוקר הבא שמעון הופתע:
שמעון, נדמה שיואב כבר לא מתרגז עליך! צחקה המזכירה ליאורה בלחיים סמוקות.
כן, ליאורה, סוף סוף הוא מכבד, ענה שמעון בגאווה, והעיף מבט מופתע לכלב.
מאותו יום התרגל יואב מדי בוקר לארוחת הקציצה הקבועה, יחד עם שמעון.
יכול להיות, תהה יואב, שלא כל בני האדם מטופשים כמו שחשב? אולי הם בכל זאת שונים מהעורבים שמריבים על מכסה נוצץ?
הקיץ נגמר. בחוץ התקרר… החורף כבר מתקרב חרש. בוקר אחד התחנה הצהובה כוסתה בלבן. הרוח מהשדה נשבה בחוזקה.
שמעון, כמנהגו, הוציא קציצה או שתי נקניקיות משקית והניח ליואב. הכלב, רועד, התקרב לרחרח. לא הספיק לשים לב, וכבר נעלמה הקציצה. מגרד בלשונו, מביט באיש בציפייה.
האוטובוס, שמעון, לחשה ליאורה, מושכת אותו בשרוול, אך שמעון רק מנפנף בידו:
אה! מלמל במורת רוח ממשית ועשה דרכו חזרה לעמדת השומר.
כעבור כמה רגעים, יד בכפפת עור שחורה ליטפה את ראשו של יואב. הכלב הרים עיניים לאיש.
קר לך, אה, זרוק שלי? היום אתה לא כזה לוחמני. לך תשכב על קרטון, יותר חמים. הנה שמתי לך פינה בצד. כך פחות קפוא… וקח קציצה נוספת…
*****
בשבת שמעון בביתו. הערוגות שבחזית הולכות ונעלמות מתחת לשלג. הרוח עפה בחוץ ומשייכת פתיתים.
שמעון מטגן לעצמו חביתה עם נקניק. לוחץ לעצמו כוס תה. אחר כך יוצא עם את חפירה ומפנה שלג בשביל. תוך כדי מחשבות שרצות רחוק…
הוא עוצר, מביט במערבולת הפתיתים שנופלים וממלמל משהו לעצמו, זורק את החפירה ורץ במהירות החוצה…
תחנת האוטובוס ריקה. לפעמים בימי שישי אנשים כמעט שלא באים. האוטובוס עדיין פותח דלתות, רק בודדים יוצאים מהתחנה.
בימים כאלה יואב רעב במיוחד. גם הנשים מהמעונות לא הופיעו.
יואב התרומם. הוא ידע שיצטרך לדדות הרבה עד שיגיע לאזור החנויות והבתים המוכרים אולי יקבל שם משהו, אם לא ימצא אוכל בתחנה.
הוא כבר התכונן לצאת מהקרטון, כשלפתע נעצר לפניו אוטובוס.
לאן אתה? רוצה ללכת לאיבוד בשלג?
שמעון הוציא חבילת נקניקיות משקית. הכלב זלל כמו פחד שייעלם הרגע.
קציצות אין היום, המטבח סגור, התנצל שמעון, אבל הבאתי עוד משהו…
בתחנה הופיעה קופסה גדולה עם שמיכה ישנה בתוכה.
לא הצלחתי לחשוב על משהו טוב יותר. בוא, תיכנס. יהיה לך חמים.
פתאום נעלמו עבור יואב גם הקור וגם השלג. משהו חם ונעים הציף אותו.
הוא חשב על דבר אחד: אף פעם בחיים לא נתנו לו מתנה כזו…
*****
שוב כמה ימים יואב מסרב לאכול מליאורה.
מה יש, חמוד? אלה אותן קציצות ששמעון הביא. הוא לא יבוא בקרוב, לא מרגיש טוב… אל תחכה, ליאורה מושכת כתפיים.
יואב מקפל אזניים ומביט בה.
בכל פעם שדלת האוטובוס נפתחת, הוא קופץ אבל שמעון לא שם.
אז חוזר לשמיכה בקופסה. בחוץ העורבים שוב רבים על פרוסת לחם. כל אחת רוצה לקחת אותה למקום הסודי שלה.
יואב מביט בהם בעצב. סתם ציפורים טיפשות. גם לו היה מקום סודי חור קטן מאחורי התחנה, ליד הפח.
רץ לשם והוא, שלא כמו העורבים, לא שוכח אוצרות.
הנה הנעל. פעם שנא אותה. ועכשיו…?
איזה רגש מוזר קורע אותו. הוא מוציא את הנעל. איפה שמעון?
יואב כבר למד שאחרים קוראים לו: “האדם שלו”…
האם זה חבר? כלב אמיתי אם מצא אדם שלו האם יאבד אותו?
הוא רוטן על העורבים. מספיק! די! הוא לא רוצה יותר לשבת סתם.
שמעון! שמעון!
יואב מזדקף, מקשיב לתקווה. בחורה בטלפון, שמה ליאורה.
לא שומעים… הנה, אני עולה לאוטובוס. הבאתי לך את התיק עם הניירות לחתימה…
ליאורה עלתה באוטובוס, אפילו לא שמה לב שהזנב הג’ינג’י קטן התגנב בעקבותיה…
*****
הכלב והתקווה מביטים בליאורה, כשהיא קוראת שוב את שמו של “האדם שלו”.
ליאורה סובבת צעיף סביב צווארה וקפצה מהאוטובוס. יואב מזנק בעקבותיה, מחזיק בשיניו את הנעל השחורה.
מצב רוחו של יואב מרומם. איזה כיף! פתיתים מקרקשים תחת מגפיה של ליאורה…
הטבעת, הדלת נפתחה וקול מוכר בוקע מהשער. הכלב נובח במרץ. ליאורה, שלא שמה לב לכלב שליווה אותה, מחליקה. התיק עם הטפסים עף לתוך השלג.
שמעון, אולי קודם תעזור לי לקום ואז תחבק את הכלב?
עיני שמעון עצובות ודומעות.
הגעת אליי? באת אליי? אפילו הבאת לי מתנה, נכון? הוא חוזר, מחבק את הכלב ביד אחת, ובשנייה לופת את הנעל.
את ליאורה, כמובן, הרימו. וגם כוס תה נתנו לה.
שמעון, אף פעם לא הבנתי, אמרה ליאורה, מביטה על יואב שמתרוצץ במטבח, למה לא לקחת קודם את הכלב? יש לך חצר, הרי יש מקום…
פחדתי, נאנח שמעון, הייתי המון זמן לבד. כלב זו אחריות, זו משפחה קטנה… עכשיו לא אתן לו ללכת. כשאבריא, אלמד להכין קציצות.
אז צריך ל”כבוש” אתכם, הא? ליאורה צוחקת, מניעה בראשה. טוב שיואב בא בעצמו.
והיא מסתירה חיוך, עושה עצמה שותה תה…