יומן הדרך אל אנושיות
הערב התחלתי בנסיעה הראשונה שלי על הרכב החדש זה שחלמתי עליו במשך השנתיים האחרונות. אספתי שקל אחר שקל, ויתרתי לעצמי על פינוקים, עד שיכולתי להרשות אותו סוף סוף. לוח השעונים האיר באור חמים, אחיד ומרגיע, ההגה היה חלק וקריר תחת כף היד, וכל התחושה סיפוק גאה של התמדה.
הפעלתי את הרדיו. נגינה עברית רגועה מילאה את האוטו, מצאתי את עצמי מזמזם בעליצות, מתופף על הדשבורד, מאושר לרגע. ידעתי שבבית מחכים לי חברים תכננו מסיבה קטנה כדי לחגוג. בראש כבר דמיינתי איך אספר להם כמה עבדתי קשה, איך חסכתי כל פרוטה, ההשלמות בעבודות ניקיון בסופי שבוע אחרי המשרד, הוויתורים על בית קפה ועל בגדי מותגים. אבל ברגע הזה, בעודי אוחז בהגה ברחוב החשמונאים בגבעתיים, הרגשתי רק שלווה טהורה.
נסעתי דרך שכונה שקטה, בתים עם אורות צהובים רכים, אנשים ממהרים עטופים בצעיפים הלילה כבר התקרר. האטתי לפני מעבר חציה, הכול סביבי טובל בנחת של ערב חורפי ישראלי.
ופתאום, מאמצע שום מקום ילד קפץ לכביש. לא הייתה לי שנייה לחשוב. רגל ימין התנגשה בבלם, הגלגלים צרחו, מכונית חדשה צמיגים שורקים על אספלט תל אביבי, וכל העולם עמד מלכת. הרכב עצר סנטימטרים מהילד.
הלב שלי השתולל. הזיעה כיסתה לי את העיניים, רעש העבר לי בראש מין קול מתכת מחריש. לקחתי נשימה ארוכה, הידיים רעדו. עוד רגע קטן ומישהו היה מאבד כאן את הילד שלו.
יצאתי במהירות מהמכונית. הילד עמד בצד הדרך, ראשו מורכן, גבו כפוף. שמתי לו יד על הכתפיים, אולי חזק מדי.
תגיד, מה עבר לך בראש?! לחצתי בשקט, אבל הקול רטט מזעם. רוצה להיפגע? יש דרכים קלים יותר!
הוא לא ניסה לברוח. רק לחש, בקושי:
לא התכוונתי זה פשוט
פשוט מה?! היד שלי נחלשה כשראיתי אותו רועד. לא חשבת על אמא שלך? איך היא תרגיש? הייתי יכול לא להספיק לעצור!
פתאום ראיתי כמה הוא מפוחד, כמה בודד. הוא בכה בדממה, הדמעות חרוטות על לחייו המלוכלכות.
תעזור לי גמגם, מתנשף. לאחי רע, לאף אחד לא היה אכפת בדרך, לא עצרו, אז רצתי.
ברגע אחד הזעם שלי התמסמס. ראיתי אותו כמו שהוא: ילד דק, מוכתם דמעה ופחד לא שובב, אלא מישהו שניסה להציל את אחיו.
אחיך? איפה? שאלתי עם לב מתהפך.
שם, בפארק, הצביע ביד רועדת על גינת רות.
לא חשבתי פעמיים, רק נעלתי את הרכב בלחיצה זריזה ורצתי איתו. בכל צעד חשבתי אם חלילה המצב חמור? מה אם יצטרך ניתוח? הראש שלי געש.
הורים שלכם? שאלתי, נאבק להסתיר דאגה.
עובדים כל הזמן סבתא משגיחה, אבל קשה לה ללכת. קולו של הילד היה מתגאה ונשבר. אני רועי.
נכנסנו לפארק פינת חמד חצי מוארת. מתחת לעץ, שכב ילד קטן, פנים חיוורות, מכווץ, ידיו על הבטן.
רועי ניגש אליו, נוגע בכתפו בעדינות אינסופית. כרעתי לידם, הרצפה לחה מנדבת הטל, אבל התעלמתי מהקור.
איפה כואב? גיששתי בקול שקט ככל שיכולתי. הילד לחש: בטן מאוד.
הרגשתי איך הבטן שלי מתכווצת מבהלה. הייתי חייב לפעול רפואת חירום, כאן ועכשיו.
ניסע מיד לאיכילוב, פסקתי בשקט, הרמתי אותו בזהירות, נשימתו כבדה מכאב.
רועי, אפשר לטלפן להורים? שאלתי.
שכחתי את הנייד בבית אבל דודה שלי אחות בבית החולים, היא תדבר עם אמא כשנגיע.
היה בזה משהו מנחם. הנחתי את דימה במושב האחורי, חגורה מורמת היטב, רועי התיישב לידו, מחזיק בידו בחוזקה, כאילו רוצה להעביר לו כוח.
בדרך הפעלתי חימום. לפעמים הרגשתי איך מבטי בורח למראה, דימה חיוור, עיניו חרוכות בפחד. רועי לחש לו מלים, ליקק שפתיים יבשות.
ניסיתי להרגיע אותם עם מוזיקה רכה מגלגל”צ, מלודיה בוקעת ברקע.
איך אתה, דימה? שאלתי אחרי קצת זמן.
מחזיק הוא לחש והנהן.
טוב מאוד, גיבור. תכף נגיע.
ראיתי איך רועי מחייך אליו, גם רגע קטן של שקט מרגיע.
כשהגענו, החניתי קרוב לכניסה. פניתי לרועי: תשמע, לא קופצים לכביש. המזל שיחק לך ולנו. תיזהר.
הפעם רק הנהן כשהעיניים דומעות מחדש הפעם מתחושת אשמה.
עזרתי לו לסחוב את דימה למיון. האחות קיבלה אותם מייד, הפעילה אותם לבדיקה.
רועי יישב על הספסל במסדרון, אגרופים קפוצים. פסעתי לידו, זרותי שותקת.
כעבור חצי שעה אישה בעברית נמרצת רצה במסדרון ראיתי את הדאגה בפניה עוד לפני ששמעתי “רועי!”.
הוא התרפק עליה, בכה אל תוך המעיל, והיא אחזה בו כאילו לא תרפה לעולם.
אמא דימה לא הרגיש טוב ניסיתי לעזור
עשית את המעשה הנכון, ליטפה אותו, אבל הקול שלה רעד. איפה הוא?
ניגשתי: נתקלתי בהם בדרך, עזרתי, הסברתי. ילד קפץ לכביש, אחר כך הסביר לי מה קרה.
היא חיבקה את רועי עוד יותר חזק. אני מודה לך מאוד. לא כל אחד היה עוצר ככה.
זה היה המעשה הכי ברור, עניתי. בפנים הרגשתי חמימות עשיתי את מה שאדם ראוי עושה.
היא הנהנה, נגשה מיד לרופא שיצא בסוף להודיע הכול יעבור בשלום, הוא חייך.
נדחקתי החוצה. בחוץ היה קריר, שאיפה מהאוויר הלילי, עמדתי והבטתי בבנייני איכילוב מאירים על רקע שמי תל אביב זרועי הכוכבים.
הוצאתי את הנייד, רציתי להודיע לחברים שאין חגיגה הערב. התעכבתי. פשוט הבטתי בשמים, חשבתי על אותם ילדים, על האם המבוהלת, זכרתי את ערבי ילדותי, ההורים שמקיפים, הבית החמים, הביטחון. לא לכולם יש את זה. ולא צריך גבורה כדי לעזור, מספיק לא להסתכל הצדה.
ידעתי שחגיגה תחכה. הצלחתי היום לעשות דבר שלא קשור לרכב, אלא למהות האדם. כשהמשכתי הביתה, מחומם באור רחוב, התפללתי שלעולם אזכור כל מעשה טוב קטן הופך את העולם לביתי יותר, לי ולכולם.
