תקשיב רגע, אני חייב לספר לך משהו מהעבודה שלי בתחנת רכבת השלום בתל אביב. אני עובד כבר מעל עשרים שנה בדלפק של אבידות ומציאות, ורציף הרכבות שם זה לא פאר היצירה רעש, צפיפות, קריינים לא ברורים והכל מריח כמו שילוב של סולר ובייגלה חם.
אבל אתה יודע את מי אני רואה? את ה”מושבות”. אלה אנשים שלא נוסעים לשום מקום, יושבים על ספסלים עם שלוש או ארבע תיקי מסע כבדים. יגררו אותם לשירותים, יגררו אותם לדוכני אוכל, כי אין להם איפה לשים את הדברים הכל נמצא בתיקים. אלה בדרך כלל חסרי בית, או תקועים בין דירות, ולא משנה איך תסובב את זה, כל החיים שלהם מתקפלים בשקיות האלה. אי אפשר לגשת לראיון עבודה עם שק שינה תלוי על הגב, וגם אי אפשר ללכת לראות דירה ככה מה, תשאיר את כל רכושך ברחוב? הלוקרים בתחנה עולים שמונים שקל ליום, שזה כמו לבקש מהם מיליון.
בחור צעיר בשם ברק התחיל להגיע בשנה שעברה. היה מסודר, חולצה מכופתרת, פנים מגולחות, אבל שני מזוודות ענקיות ותיק טיולים גדול. יושב כל יום לידי בדלפק. רואים עליו שהוא תקוע. יום שלישי אחד הוא בא אליי עם עיניים לחוצות: “יש לי עכשיו ראיון עבודה עוד שעה, באיזור תעשייה בתל אביב, אבל איך אני יכול להגיע ככה?” הוא מראה על התיקים שלו. “אם אעזוב אותם כאן, יגנבו לי הכל. אם אבוא איתם, יבינו שאין לי בית ממילא לא יקבלו אותי.”
הסתכלתי על המשרד קטן שמאחוריי, זה של האבידות והמציאות שאמור להיות מלא במטריות ושכמיות שנשכחו. אמרתי לו: “תן לי את התיקים.” הוא כמעט נפל מהכיסא, שואל אותי: “מה, באמת?” עניתי: “אל תדאג, אני מתייג לך אותם כנמצא ממתין לבעלים. זה נותן לך עשרים וארבע שעות. תלך לראיון, תחזור לפני שאני מסיים את המשמרת.”
הוא הסתכל עליי כאילו נתתי לו את החיים בחזרה. העביר לי את המזוודות, עמד זקוף פתאום, כאילו התפנה לו מקום בלב. רץ לראיון, חזר ממש לקראת סוף המשמרת עם חיוך ענק: “הזמינו אותי לראיון שני!”, הוא אמר.
מאז התחלתי לעזור גם לאחרים. פיתחתי שיטה: אם אני רואה מישהו מנסה להסתדר בשירותים עם תיק ענק, אני עושה לו סימן, לוחש “לתייג?”. התחלתי לנהל פנקס מיוחד, קראתי לו “פנקס העוגן”. אני לא באמת שומר אבידות אני פשוט עוזר לאנשים להשאיר את הכובד לכמה שעות.
אחרי שלושה חודשים תפסה אותי המנהלת שלי, גברת רביד. מצאה שישה תיקים מאחור, שלא היו אמורים להיות שם. “אליאב, הפכת לספריה של חינם,” היא נוזפת בי, “זה סיכון אדיר.” אמרתי לה: “זה לא מחסן, רביד. זה פרויקט תעסוקה. התיק האדום? בחורה בדרך לראיון בדיינר. הכחול? מישהו נבחן עכשיו בתעודת בגרות.” הבאתי לה את הפנקס. “ברק חזר שבוע שעבר. הוא לא היה צריך יותר לעזוב לי תיקים. הוא קנה כרטיס רכבת מצא דירה, נוסע לראות את אמא שלו.”
היא הסתכלה על התיקים, הסתכלה עליי ולא פיטרה אותי. להפך, היא פינתה ארון ישן בכניסה, שמה שלט “לוקרים לסיוע תעסוקתי חינם למחפשי עבודה. פנו לאליאב”.
היום יש לנו שיתוף פעולה עם העמותה לבני קורת גג. מי שיש לו ראיון עבודה, מקבל אסימון ללוקר. אני בן 62, עדיין מתייג תיקים, אבל למדתי אי אפשר להתחיל מחדש כל עוד סוחבים את כל החיים בתיק על הגב. המתנה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו? לא כסף. רק מקום בטוח להשאיר בו את הדברים לכמה שעות, כדי שיוכל סוף סוף להיכנס למקום חדש בראש זקוף.
