תאומים?! נפלט לדלית.
היא ניסתה באמת להסתיר את האכזבה שלה, אבל זה לא ממש הצליח לה. שירה ידעה מזמן שאי אפשר לצפות מדלית להרבה כנות. היא אף פעם לא אהבה את שירה, תמיד חשבה שהיא לא מתאימה לבן שלה. למרות שהחברים והמשפחה תמיד ציינו שזה דווקא מיכאל שהיה קצת תמים מדי בשביל מישהי כמו שירה.
שירה הייתה בחורה נעימה ומשכילה. בגיל עשרים ושלוש כבר סיימה תואר בכלכלה ומצאה עבודה טובה ברשת מרפאות פרטית. נכון, היא נולדה בטבריה, עיר קטנה יחסית, אבל אבא שלה ניהל שם מפעל ואמא שלה הייתה מרצה במכללה. אי אפשר להגיד ששירה הייתה חסרת השכלה או גסה. למרות זאת, דלית בכל זאת ראתה בה פשוטה.
טוב, מזל טוב! איזה אושר! כפול! מלמלה דלית במבוכה.
אבל להשתתף באושר הזה דלית לא התכוונה. ההיריון של שירה היה קשה. הרופאים אמרו שיש סיכון להפלה, אחרי זה גם סיכוי ללידה מוקדמת. שירה בילתה אשפוזים בביה”ח, והייתה המון במיטה. מיכאל היה בא אליה כמעט כל יום, אבל אמא שלו שגרה שתי תחנות אוטובוס מהם לא ביקרה אפילו פעם.
גם כששירה ילדה את התאומות, דלית לא הייתה שם. גם לא אחרי זה, למרות שמיכאל התחנן. גם בתוך ארבעים הימים הראשונים לא הגיעה.
לא נהוג! מה אם אני אדביק אותן במחלה? שיתחזקו, ואז אני אכיר אותן.
התאומות היו בנות שלושה חודשים כששירה פתאום נתקלת בדלית מחוץ לסופר. דלית חייכה מאולצת, ובקול מצומצם שאלה:
נו, איך אתן, בנות?
שירה באמת חייכה בחזרה.
מטיילות קצת קשה, העגלה כבדה, אבל אין מה לעשות. צריך אוויר נקי!
דלית הנהנה ורצתה לברוח, אבל אז הופיעה חברה ותיקה שלה. היא מנפנפת יד ורצה אליהן.
דליתוש! היי! אלוהים, אלה נכדות שלך?
כן, רונית… האוצר שלי.
שירה זכרה את רונית מרחוק. היא אמרה לה שלום בשקט.
שתי בנות בבת אחת?! שירוש, איך הצלחת? כל כך עדינה ואת.
שירה גיבורה שלנו! דלית קפצה.
שירה הביטה בדלית בתדהמה. רק עכשיו היא רצתה לברוח מנכדותיה, ופתאום היא סבתא אוהבת שהמצלמות קלטו על הדרך.
דלית ורונית התחילו לפטפט… שירה קלטה מילים פה ושם: “תאומות זה אושר”, “שירה מסתדרת מדהים”, “דלית עוזרת לה מאוד”… שירה שמעה על עצמה דברים שמעולם לא קרו, ולא הצליחה אפילו להוציא מילה.
רונית נזכרה פתאום שהיא ממהרת.
טוב, חייבת לזוז, עוד שניה הבנק נסגר! שמרו על עצמכן, בנות.
דלית חיכתה חצי דקה, וכשרונית נעלמה שוב חזרה הפנים החמורות. היא נפרדה ביובש והסתלקה.
בערב שירה סיפרה למיכאל את כל הסיפור. הוא רק משך כתפיים.
שיר, זאת אמא שלי. מה את רוצה? היא גם איתי לא הייתה מתעסקת. אבל סיפורים? מלא. היא סיפרה איך למדה איתי עד אמצע הלילה, אבל בפועל ישבה לראות הסדרה שלה והמחברת שלי לא עניינה אותה היא אמרה שלקחה את אחותי לנמל כל יום שלוש שעות בשביל הבריאות, אבל בעצם עשתה פן והתאפרה בבית ואני התעסקתי עם האחות אל תקחי ללב, באמת, אני מבקש.
שירה שמעה את הסיפורים האלה עשרות פעמים, ועדיין הופתעה כל פעם מחדש, במיוחד כשהפכה לחלק פעיל מהן.
***
השנים עברו, ולא השתנה כלום בגישה של דלית לנכדות ולילדים. ואז קרתה תאונה: יורדת מהמונית, דלית מועדת שוברת רגל. ואז קופצת לה מחשבה “מבריקה”:
אני אעבור לגור אצלכם בינתיים! בישרה לשירה ולמיכאל.
הם החליפו מבטים שניהם הבינו לאן זה הולך, אבל לא יכלו להגיד לא.
החיים הפכו לסרט אימה. הם עברו לישון אצל הבנות, החדר שלהם הפך לסוויטה של דלית. ובפועל, היא הפכה לילדה השלישית במשפחה לבשל, לנקות, לעזור לה במקלחת, לעשות לה קניות…
התאומות היו בנות שנתיים וחצי. שירה ניסתה לחזור לעבודה אפילו בחצי משרה, אז ילדות הלכו לגן ילדים. כל בוקר מאבק אפי: שירה ומיכאל נגררים עם ילדות בוכיות שמסרבות ללבוש בגדים, רק רוצות להישאר במיטה.
יום אחד רגע לפני היציאה, הטלפון של מיכאל מצלצל:
אמא? למה את מתקשרת? את בחדר ממול!
אני לא יכולה לקום, יש לי רגל שבורה
אמא, יש לך קביים…
שתוק, מיכאל! בשביל מה שאני צריכה להגיד לא צריך לקום בכלל!
אמא, אני שומע… נו, ספרי מהר
זה פשוט לא מקובל עליי כל ההמולה בבוקר. אי אפשר לישון כשאתם רצים, דופקים דלתות, הבנות שלך לא סותמות לשנייה!
מיכאל התחמם. ניגש לדלת, פתח אותה:
את רוצה שקט? יאללה, נשאיר לך את הילדות! מה את אומרת?!
דלית נאלמה דום, ההלם היה הכל. כמה ימים אחרי זה עזבה את הדירה בגבס, לא חיכתה אפילו להסרתו. מיכאל לא התעצב, אבל תהילה, שירה, כן. היה לה איזה רגש אשמה לא רצתה לריב במשפחה. אבל מה כבר אפשר לעשות?
***
ימי שישי, שירה הייתה חוזרת הביתה מוקדם, לוקחת את הבנות מוקדם מהגן, קונות איזו עוגיה במאפיה בדרך וצופות בסרטים מצוירים על המקרן בסלון. יום שישי רגיל לגמרי. הן פרסו כריות בסלון, הכל מוכן, פתאום דפיקה בדלת.
שירה פותחת דלית ניצבת שם, מחזיקה ביד את ברק, הבן של הבת השנייה שלה, ליאל.
דלית, הכל בסדר?
ליאל השאירה לי אותו עד הערב. אבל חייבת ללכת! תשמרי עליו שעה וחצי. את עושה לי טובה, שירה.
שירה מופתעת. ברק קטן מהבנות בחצי שנה, ילד שקט אז היא מתכופפת, מחייכת, שואלת:
ברק, תשב איתנו?
הוא מהנהן. שירה מרימה עיניים דלית כבר נעלמה במעלית.
מתי לחזור לקחת אותו?
גג שעתיים!
היא נעלמת בלי סליחה, בלי תודה, בלי מילה.
***
בשבע מיכאל חוזר ומוצא את ברק אוכל קציצות במטבח.
שלום, גבר! מה נשמע? מה, באת להתארח? ואיפה ליאל?
ברק מחייך אליו, שירה מתנשפת. לא רצתה לפתוח ריב חדש. אבל איך אפשר להחביא?
אמא שלך הביאה… “לשעתיים.” בינתיים עברו כמעט חמש שעות.
מיכאל הניף גבה.
וליאל?
לא סיפרתי לה לא רציתי לסבך, בסוף דלית השגיחה עליו…
מיכאל נהיה אדום.
שירה, את טובה מדי. זה לא רגיל. אמא, אפילו לא אמרה לאן הלכה?
שירה מנידה ראש. מיכאל מתקשר לליאל, מספר לה שברק אצלם. ליאל מבטיחה להגיע מהר.
***
השעה שמונה וחצי. הבנות משחקות בחדר. שירה, מיכאל וליאל במטבח.
חברים, נו, אנחנו באמת נחכה לה? הילדות עוד רגע חייבות לישון…
שירה, פעם אחת ישנו מאוחר. עם אמא צריך לדבר.
בדיוק כשמיכאל גומר להגיד את זה, הדלת מצלצלת. שירה פותחת, דלית בדלת:
יאללה, אני באה לקחת את ברק! אומרת בנונ’שלט.
שירה מהססת. מאחוריה פתאום מופיעים ליאל ומיכאל.
אמא, הכל בסדר איתך?
מה זה, איך אתם מדברים עם אמא?!
אמא! אל תתחמקי. אני נתתי לך את ברק! לך! לא לשירה… מה את עושה בדיוק?
דלית גיחכה.
נו באמת, ליאל, מה זה משנה? לה יש שתיים משלה היא סבבה עם ילדים. אני הייתי חייבת לסדר עניינים.
מיכאל נעמד מולה.
אמא, איזה עניינים? מה זה היחס הזה? שאלת אותה בכלל?
או, נו, מה יש לשאול?
מיכאל לא מוותר:
איפה היית בעצם?
ואז ליאל מתחילה לצחוק מהלחץ:
קודם אמא כנראה הייתה במספרה, הבוקר הייתה לה תסרוקת אחרת. אחרי זה עשתה מניקור הבוקר היה לק אדום, עכשיו ורוד…
דלית התבלבלה ולא ענתה.
את לא מתביישת? קרא מיכאל.
היא שתקה, מחפשת מילים.
מבקשים ממך עזרה פעם במיליון שנה, ואת שמה את ברק על שירה?! ואולי גם היא רוצה יום חופש, ללכת לספר?
פתאום דלית התפוצצה, רצתה להעמיד את כולם במקום.
מה, מיכאל! איזו ספרית לה? איזה לק?! היא תמיד תהייה פרובינציאלית מטבריה! אי אפשר לשנות.
שנייה של דממה. ואז צעקה:
תעופי מפה!
מיכאל כבר אוחז את אמא שלו ומוציא אותה החוצה בשקט. ודלת נסגרת. רגע של שקט, ואז רואים את הדמעות על הלחיים של שירה. מיכאל וליאל מגיעים לחבק ולנחם.
לשירה היה קשה, נעלבה. אבל מצד שני, היא רואה שגם את הילדים שלה דלית לא באמת אוהבת, וזה קצת ניחם. לא הבעיה הייתה בשירה, היא פשוט לא אדם טוב.
מאז דלית בקושי בקשר. מיכאל וליאל מדי פעם עוזרים לה, אבל היא לא חלק מהמשפחה. היא אמנם נעלבה מהבן שלה, אבל האגו הפסיד רצתה לחזור. רק דבר אחד לא השתנה לנכדים דלית לא עזרה.
רק פעם אחת, בטלפון, שירה ראתה תמונה בסטטוס של דלית כל שלושת הנכדים עם כיתוב: “יום הסבתות שמח, לכל מי שגידלה נכדים!” שירה חייכה חיוך מר בינה לבין עצמה, ובערב מיכאל וליאל ירדו על אמא שלהם עד שלא יכלה יותר. שירה לא יכלה באמת להפסיק לצחוק… בשקט, גם היא ידעה בסוף, לא משנה כמה תנסי, מול אנשים כאלה את אף פעם לא תהיי מספיק טובה.
