8 ביוני
התעוררתי הלילה ולא הצלחתי לחזור לישון עד הבוקר. משהו לא ברור לוחץ לי על הלב. אולי חלום רע, אולי סתם תחושה כבדה שאין לה הסבר. הדמעות זלגו ממני בלי שליטה. לא הצלחתי להבין מה קורה, רק הרגשתי מחנק, כאילו עננה כהה מתקדמת אליי במהירות. ידעתי שעומד לקרות משהו רע, אבל לא הבנתי מה.
ניגשתי לעריסה של בני הקטן, יונתן. הוא חייך מתוך שינה ושלח קולות מצחיקים בשפתיים. כיסיתי אותו בשמיכה וחמקתי למטבח. בחוץ היה חושך מוחלט.
“נועה, שוב לא הצלחת לישון?” שמעתי מאחורי את קולו של עמוס, בעלי.
“שוב זה אותו דבר,” לחשתי, “אני לא מבינה מה קורה לי, עמוס.”
“כנראה מה שכולם מדברים עליו דיכאון אחרי לידה”, חייך בחצי בדיחה.
“לא נראה לי,” מלמלתי, “יונתן כבר כמעט בן חצי שנה, הכל היה רגוע”
“חבל לבזבז אנרגיה על דאגות,” ניסה לעודד אותי. “הגוף אחרי לידה, זה עניין של הורמונים. תירגעי הכל יסתדר.”
“אני מפחדת, עמוס,” לחשתי אליו ולחצתי אותו אליי. הוא חיבק אותי בחום.
שלושה שבועות לאחר מכן, התקשרו אליי מהמרפאה. בדיוק חזרנו מבדיקות שגרתיות יונתן חוגג חצי שנה. מסרנו בדיקות דם, ראינו רופאים פתאום האחות בטלפון.
“קרה משהו?” נלחצתי.
“נועה, אל תדאגי, תפני אל הרופא, והוא יסביר הכל,” ענתה במתק שפתיים.
כשהגענו לקופת חולים, התור היה ארוך, ואני שוב נחנקתי מבפנים. לבסוף נכנסנו לרופאה.
“שבי, בבקשה,” אמרה הרופאה ברוגע, “נועה לוי, אני צריכה להסביר לך משהו. אל תילחצי, אלו רק בדיקות נוספות.”
“מה קרה?” הרגשתי שהפחדים אכן עומדים להתממש.
“לפי הבדיקות, יש ליונתן חריגה בספירת הדם. רמה גבוהה מאוד של תאי דם לבנים ועוד מדדים שמדאיגים אותי. אני צריכה שתעשו בדיקות חוזרות, במכון מומחה.”
“איפה?”, לחשתי.
“באיכילוב, ביחידה ההמטו-אונקולוגית,” ענתה.
אני בכלל לא זוכרת איך חזרתי הביתה. עמוס חיכה לי, עזב את העבודה מיד, ברגע שכתבתי לו.
“מה קרה נעה?” שאל בלחש.
לא עניתי. הדמעות זלגו, “שלחו אותנו לבדיקה באיכילוב,” לחשתי בבהלה.
“אולי זה רק לברר,” ניסה לעודד, “לא צריך להילחץ.”
“אני יודעת שזה לא סתם,” עניתי בעייפות. “הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות.”
חיבקתי את יונתן ובכיתי בלב קרוע. בינתיים, יונתן ישן אין לו מושג מה עובר עליו.
“אבחנה: לויקמיה חריפה,” קבע רופא מבוגר, מציץ בבדיקות. “צריך להתחיל טיפול דחוף.”
בכיתי. לא יכולתי לקבל מציאות חדשה. טיפולי הכימותרפיה היו ללאי. יונתן בריאנימציה, ואני יושבת שעות מחוץ לדלת.
“תחזרי הביתה,” שכנעה אותי אחות המשמרת. “לא יתנו לך להיכנס היום.”
“בלי הילד, מה יש לי בבית?” עניתי.
אני ועמוס התחתנו לפני שמונה שנים. שנים ניסינו, נסענו בין מומחים, בדיקות, אבל ההריון הגיע רק אחרי שמונה שנות ציפייה. זה היה הזמן הכי שמח וגם הכי מפחיד עמוס טיפל בי כמו בחפץ שביר. בחודש האחרון אשפזו אותי מחשש ללידה מוקדמת. ואז, לפני חצי שנה, נולד סוף־סוף הבן שחיכינו לו בכל הלב. קראנו לו על שם דודו של עמוס, שנהרג בתאונת דרכים.
“נועה, אל תקראי לילד בשם של מישהו שנפטר צעיר,” ניסתה סבתא לשכנע, אבל אני לא האמנתי במיתוסים שמחת החיים כיסתה כל חשש.
עבר חודש. יונתן איבד ממשקלו. פניו חיוורים, עיגולים שחורים מתחת לעיניים. בכיתי ליד המיטה שלו. לבסוף, אחרי בכי והתעקשות, אפשרו לי להיכנס לחדר מבודד ולחבק אותו. ראש מחלקה אמר את האמת: “כאלה ניתוחים לא עושים בארץ. רק בחו״ל, בישראל, יש תקווה. עלות ההצלה, לפחות שמונה מאות אלף ש”ח.”
“נאסוף את הכסף, תכין את כל המסמכים,” אמרתי נחושה.
שלחנו הכל לבית החולים שיבא, מרכז הלב והדם מהטובים בעולם. קיבלנו תשובה חיובית: מוכנים לקבל אותו, אבל המחיר עצום.
“נועה, גם אם נמכור את הדירה והאוטו, אין לנו רבע מהסכום,” לחש עמוס. “ניסיתי פרסום ופוסטים זה איטי.”
“יש לנו חודשיים בלבד!” צרחתי בבכי. “ננסה הכל.”
התחילה התגייסות מרגשת עובדים ממקומותינו, עמותה מקומית, תרומות מחברים, שכנים, עסקים. שום דבר מקרי כל שקל נחשב. קיבלנו עזרה מהמועצה, והמתנדבים מצאו קמפיינים באינטרנט. חיש קל אספנו מחצית מהסכום. הזמן דחק.
“סתם לחכות אסור,” אמר עמוס, “תצאו לישראל, כל שקל שאוכל לגייס אעביר לכם!”
כולם בשכונה שלנו בנתניה תמכו, אבל אף אחד לא האמין שאפשר לאסוף סכום כזה. ארזתי מזוודה וטסתי לתל אביב, אני ויונתן, למרות החשש. טיפולים, בדיקות, והכנה לניתוח. לא העזתי לחשוב מאיפה נשיג את השאר. רק קיוויתי לנס יונתן אמור היה לחגוג שנה בעוד חודש.
בחדר הסמוך לבית החולים בילינסון, הייתה עוד אמא, מירית, עם בנה מתן בן השלוש. הסתבר שהם מרמלה, ממש ליד נתניה שלנו. להם כבר הצליחו לאסוף את כל הכסף, אבל למתן גילוי המחלה היה מאוחר, התהליך הסתבך ודחו שוב ושוב את הניתוח.
“אל תבכי, נועה,” ניסתה מירית לעודד, “עוד תאספי את יונתן לגן חיות, בדיוק כמו שאני עשיתי עם מתן בשנה שעברה. הוא הכי אהב את הדובים. ישב והתרגש. אפילו לא ידעתי שהוא חולה עד שנפתחה לו פתאום דימום מהאף.” מירית בכתה והתחרטה שלא הלכה לבירור מיד.
“מירית, אל תבכי. נתחזק ביחד, עוד נלך כולנו עם הילדים לגן החיות,” ניסיתי לעודד אותה חזרה.
“ידעתי שיש משהו לא בסדר ועדיין דחקתי. מתן רזה, איבד תיאבון פחדתי, אמא שלי אמרה לבדוק אבל העדפתי לא להאמין. עכשיו מאוחר מדי.”
ימים ספורים לאחר מכן, מתן הדרדר קשות, פינו אותו לטיפול נמרץ. מירית לא הסכימה לזוז מהדלת.
“אני חייבת להיות כאן, שירגיש את הנוכחות שלי,” סירבה לזוז מהמקום.
הרופאים הרדימו אותה לראשונה מזה ימים עם זריקת הרגעה. רק ראתה את העולם דרך מבט ריק, בסבל מתמשך, מחכה לנס.
בסוף אותו ערב קיבלתי שיחת טלפון מעמוס: “הצלחתי להעביר עוד ארבעים אלף שקל. הגיעו לראות את הדירה, מורידים במחיר. תחזיקי מעמד!”
עמדתי בתוריון, יונתן ישן בידיים. פתאום, מהמסדרון נשמע זעקה קורעת. התינוק נבהל, התעורר, הרגעתי אותו ברוך, החזרתי לעריסה ומיהרתי החוצה. כבר הבנתי מה קרה בלי שתאמרו. מתן הלך לעולמו. מירית קרסה, התייפחה ולא היה בכוחה לעמוד. אחיות ניסו להרגיע, להזריק תרופה.
“חייבת להחזיק, בשביל מתן,” אמרתי לה בדמעות, מחבקת אותה.
“איך אפשר, נועה? בני הלך בגללי! איך ממשיכים?” מירית נשברה.
עמדתי איתה עד שנרדמה. “שתנוח רגע,” לחש הרופא, “הבכי יגיע עוד.”
אותו לילה לא ישנתי. בהיתי בבני, פחדתי למצמץ. רק לראות אותו כמה שאוכל, לשמר את הזכרון.
למחרת, מירית נכנסה אליי, שקטה, עייפה וזקנה בעשר שנים. היא הגישה לי מכתב, עיניה ריקות: “השתמשי בצ׳ק שבתוך המעטפה, הוא בשביל יונתן. למתן זה כבר לא הספיק. שיהיה התיקון תני לו לחיות גם בשביל מתן. לכי איתו לגן החיות, תגידי לדוב השחור שמתן שלח נשיקה.”
הדמעות שלא חדלו. שמחתי שהכסף לניתוח בידיי, אבל הכאב על המחיר הכבד שאי אפשר למצוא עבורו מילים.
“עמוס, לא צריך למכור את הדירה,” פתחתי להודיע לו תוך בכי. “יש לנו איך לשלם לניתוח.”
הוא לא האמין. לראשונה מזה חודשים שמע ביטחון בקולי, ואולי קלט שיש תקווה. הרגשתי שהפעם, הכל יסתדר.
ביום ההולדת של יונתן, שנה בדיוק מהיוולדו, עשה את הניתוח. ישבתי במסדרון הידוע, בוהה, מחכה לבשורה טובה. אחרי ימים הרשו לי להיכנס, ואז עברנו לאותה מחלקה רגילה. המתנה ארוכה של בידוד ושיקום אבל ההרגשה הייתה שונה: הפעם הכול ילך לטובה.
יונתן חזר לחייך, התעניין בצעצועים, התחיל לאכול בעצמו. כשצעק לי לראשונה “אמא”, בכיתי בחדווה הנה, קרה לנו נס.
כשהבריא, הלכנו לגן החיות בתל אביב, בדיוק כמו שהבטחתי. יונתן הצביע בשאגה, “דובי!”, ואני צחקתי: “לא דובי דוב.” התקרבנו לכלוב הדוב השחור שמירית הזכירה.
“יש לך שלום ממתן,” לחשתי לדוב, “גיבור קטן שלעולם לא נשכח.”
יונתן התרוצץ בין הכלובים, עמוס סחב אותו על הכתפיים, שתינו גלידה. סוף־סוף מילאו חייו שוב שמחה. בתי החולים והפחדים חזרו להיות זכרון רחוק. ולפעמים, בלילות, כשאני מתעוררת שוב מחלום, אני ניגשת בשקט לעריסה, מקשיבה לנשימותיו הרכות. והלב סוף־סוף רגוע. יש לנו את כל החיים בשבילו, בשבילנו, וגם בשביל ילד קטן שהעניק לו חיים חדשים.
