שלושה ימים לפני שהופיע במכתבה מעטפה מצהיבה, נעה גבע עמדה במרפסת הדירה הקטנה שלה בלב תל אביב. הלילה היה סמיך, שחור, בלי אף כוכב. למטה בשדרות רוטשילד עוד הבהבו פרסומות ניאון, ובפנים, מאחורי הדלתות הזכוכית, ליעד ניהל בשיחת ווטסאפ רועשת את הסגירה של דיל לחברת הפקות.
נעה הניחה את כף ידה על הזכוכית הקרה, נשענה לרגע, עייפה עד אינסוף. לא מהעבודה עם הפרויקטים היא התמודדה מעולה אלא ממשהו בכבדות של האוויר, מהשגרה הצפויה שכללה אפילו את הצעת הנישואים באקסל מחושב. בגרון שלה היה גוש כזה, שכמעט חונק לא ברור אם מתסכול או כעס שמתחבא. היא שלפה את הנייד, פתחה את הווטסאפ וכתבה הודעה לדפנה, חברה מהצבא שלא דיברו שנים. דפנה בדיוק ילדה את השני וחיה בעולם של חיתולים וצעצועים מפוזרים.
ההודעה שיצאה לה הייתה קצרה, כמעט חסרת פשר במבט ראשון: לפעמים נראה לי ששכחתי איך מריח גשם אמיתי. לא הסמוג של העיר, אלא הזה שבא מאפריל, מריח מטראסות עפר ומתקווה. אני מתה לאיזה קסם קטן, משהו פשוט על דף, כזה שאפשר להחזיק ביד.
היא לא התכוונה לשלוח. זה היה מן שיחרור לבפנים, טקס כזה. כתבה, ואז מחקה. דפנה לא הייתה מבינה, בטח חושבת שהיא דיכאונית או שתתה. היא חזרה לסלון לליעד, שרק סיים את השיחה.
הכול בסדר? הוא שאל, מבט מהיר.
כן, פשוט הייתי צריכה קצת אוויר. משהו… חדש.
בחורף? אוויר חדש תמצאי באילת. במאי נטוס אם הכל ייסגר כמו שצריך, חכי.
הוא כבר נבלע שוב במסך, ונעה הרימה את הסמארטפון מן השולחן. היתה הפגישה מחר הכל מאורגן, כלום לא קסום. היא נאנחה, הלכה להוציא עדשות, ובינתיים סידרה במשבצות את הסידורים למחר בראש.
***
שלושה ימים אחרי, תוך כדי סידור ערימת דואר מהסניף, היא נתקלה בפינת מעטפה שלא הכירה. היא עפה לה לרצפה. המעטפה הייתה עבה, נייר כזה מחוספס וצהבהב. לא בול, רק חותמת קטנה ענף אורן. כתובתה שלה, אבל משנת 1999. בפנים כרטיס ברכה לשנה החדשה. לא איזה כרטיס מעוצב של חנות, אלא קרטונית חמה עם הטבעה מוזהבת, נצנצים מתפוררים.
“שהשנה הזו תגשים את החלומות הכי אמיצים שלך…” זה היה כתב יד שגרם ללבה להחסיר פעימה. היא הכירה אותו כתב היד של דני. דני מהקיץ ההוא במושב הקטן בגליל, איפה שהייתה נוסעת כל חופשה לסבתא. דני מהשבילים, ומבקתת העץ שבנו בין הברושים. דני, שכתבו מכתבים עם ציור קטן בראש. אחר כך סבתא מכרה את הבית, שניהם עברו למקומות שונים, זהו, ניתקו.
אבל כתובת הכרטיס שלה, עכשיו. איך יכול להיות? טעות דואר? או שהיקום שולח לה איזה איתות? היא מצאה את עצמה פתאום מבטלת פגישה וסדנת זום, אומרת לליעד שהיא יוצאת לבדוק מקום להפקה (הוא רק משך בכתפיים), נכנסה לאוטו.
שלוש שעות נסיעה צפונה. היא חייבת למצוא את מי שלח. היא חיפשה מכון הדפסות במושב. היה אחד פתית.
***
הפתית לא היתה החנות שתיארה לעצמה. שום דבר עם ריח של קינמון וחנוכיות צבעוניות, אלא דממה מתוקה, עץ ישן ותחושת חום עיקשת. נכנסים ופתאום הכול נהיה מצליל אחד: פיצוח אדמה תחת נעליים, אש בתנור, ריח דק של דבק.
מאחורי הדלפק עבד מישהו בגב כפוף, עם חולצה משובצת, זרועות חזקות, והבעת פנים רגועה, שלווה כזאת שלא מנסה למצוא חן. נעה הושיטה את הברכה:
“שלך?” היא אומרת, מניחה על הבוצע.
אשר הביט בה, ניגב ידיו בגינס, הרים את הכרטיס לאור כמו מטיל זהב.
שלנו, כן. זה חותמת של סוף שנות תשעים. מאיפה הגיע אלייך?
“שלחו לי לכתובת בתל אביב, כנראה התחרבשו משהו בדואר,” ענתה בקור רוח, אבל הלב שלה דרוך. “אני רוצה לאתר את השולח. את הכתב הזה… אני מכירה.
בשביל מה לחפש אותו? אשר שואל, עיניים בוחנות. רבע מאה עברה. אנשים נולדים, מתים, שוכחים.
פתאום נפלט ממנה, אבל אני לא מתתי. ולא שכחתי.
הוא השתהה במבט, ארוך כזה, עמוק. בסוף הצביע על פינה צדדית, עם קומקום ישן.
קר לך. צריך תה. אחרת הראש נשאר קפוא. אפילו אצל תל אביביות.
הוא לא חיכה שתענה, ישר מזג תה לספל שבור. ככה זה התחיל.
***
שלושה ימים שם היו בשבילה חזרה לאוויר טהור כזה של כוכבים, לרעש של גוש שלג שנופל, לאור שחוזר מהתנור הישן. אשר בקושי שאל, רק הראה לה את הציוד קלישאות של אבא שלו, ציורי איילות מעוקלים, הסביר איך מערבבים אבקה נוצצת שלא תתפורר. הבית הרגיש כמוהו יציב, קצת מוזנח, מלא אוצרות שקטים וקצה של געגוע. סיפר לה שאבא שלו שלח פעם ברכה של אהבה לאמא, והיא הלכה לאיבוד בדרך.
אהבה לחלל ריק, נאנח. יפה, אבל אין מה להיאחז.
אתה מאמין בזה בלאבד תקווה מראש? היא שואלת.
הם מצאו אחד את השנייה, וחיו מלא שנים יחד. אני מאמין במה שאפשר להרגיש בידיים: במכונה, בבית, במה שאני יוצר. רק בזה.
הייתה שלווה בדבריו. לא ייאוש, לא פסימיות קבלה של מי שמכיר את מה שיש בחומר. עד לאותו רגע נעה רצתה לעצב את העולם כרצונה. כאן, הכול קרה בקצב שלו. שלג ירד מתי שרצה. ו”פינחס”, הכלב של אשר, ישן איפה שבא לו.
משהו נבנה בין נעה ואשר. קירבה בלי רומנטיקה, מין מובלעת פרטית של שלווה פתאומית. היא גילתה שגם אם אין שם אהבה קולנועית, יש חיבור עמוק. סוף־סוף גם הדופק התל אביבי שלה הואט. כשהליעד התקשר ולחש, בואי תקני עץ חג מולד, שלנו נשבר. תראי איזה סמליות… היא הסתכלה על עץ חי, קטן ומבולגן, עם כוכב זכוכית ישן ואמרה כן, מאוד סמלי, וניתקה, מרגישה שזה לא העץ שיישאר בחייה.
***
האמת התגלתה בערב שלפני הסילבסטר. אשר הושיט לה רישום ישן, סקיצה מצהיבה מהיומן של אבא שלו הטקסט מהברכה. לא דני שלך כתב. זה אבא שלי, כתב לאמא שלי, והיא לא קיבלה, אמר בקול נמוך. החיים תמיד עושים עיגול.
הקסם התפורר. שום נס נסתר, רק צחוק מריר של גורל. נעה הרגישה שהמרדף אחרי העבר הזה היה פנטזיה יפה, אבל לא שלה. אני צריכה לחזור, לחשה, יש לי שם הכול. חתונה. חוזים.
אשר לא ניסה לשכנע, רק הביט בה במין הבנה. אני רק מדפיס. יוצר דברים שאפשר לגעת בהם, לא זיקוקי-דינור שנשארים באוויר. אבל לפעמים העבר לא בא לרדוף, אלא להראות מי היית יכולה להיות. הוא פנה למכונה; היא הלכה לאט לאט לדלת.
על הדלפק נשארו שתי ברכות הישנה, ועוד אחת חדשה, עם הטבעה של סנונית, ומילים אחרות: שתהיי אמיצה.
היא הבינה הפלא הוא לא במכתב ההוא, אלא פה, בבחירה, ברגעים קטנים של בהירות. היא לא תבחר את העולם של אשר, והוא לא ייכנס לשלה אבל לחיים של ליעד ול”טבלת האקסלים” לא חוזרים.
נעה יצאה אל הלילה הגלילי, נשמה עמוק אוויר קר עם אלפי כוכבים.
***
עבר שנה. דצמבר חדש.
נעה לא חזרה להפקות הענק, לא לליעד, לא למסגרות. פתחה סוכנות קטנה לאירועים מיוחדים, כאלה עם לב ודגש על פרטים קטנים וכרטיסי נייר בברכת יד מודפסים בפתית. היא עדיין עוסקת בלחץ, אבל עכשיו זה משמעותי. למדה להעריך שקט.
ב”פתית” אשר מארגן סדנאות סופש, יודע לטפל בהזמנות דיגיטליות, אבל בורר אותן בעצמו. הכרטיסים נעשו מפורסמים, אבל תהליך העבודה לא השתנה.
הם לא בקשר יומיומי, רק עסקים. אבל באחד הימים, נעה קיבלה בדואר ברכה חותמת של כנף ציפור, ושתי מילים: תודה על האומץ.נעה חייכה אל המעטפה הקטנה, כאילו קיבלה מתנה ממזג האוויר עצמו. היא הניחה אותה מעל ערימת הברכות המוכנות למשלוח, הישירה מבט אל החלון. גשם דק התחיל לטפטף על אדן העץ ריחו עלה, מוכר וטרי, ממלא את החדר בתחושה של שיבה.
היא פתחה את הדלת, נעליים פשוטות, חולצה לבנה. צעדה יחפה החוצה, אל הגינה הפראית שגדלה לאיטה בגבול ביתה החדש. ריח הגשם נספג בה, והיא עצמה עיניים. כל החרטות והמה יכל היה נמוגו, כאילו שיירי השנה נסחפו במי השטף הראשונים.
בפנים הטלפון רטט לקוחה חדשה, מתלהבת, רוצה אירוע ש”ירגיש כמו נשיקה ראשונה”. נעה חייכה לעצמה, תחושה מתוקה של ביטחון ממלאה אותה. היא ידעה בדיוק: אף כרטיס לא יגיע בטעות, שום חותמת לא תדע לחזור לזמן שנעלם. ובכל זאת, כל ברכה, כל רגע, הם הזדמנות. להעז. לבחור. לגעת.
בגבה שלפתה תמיד פינה רכה לזיכרון דני, אשר, הילדה שחיפשה קסמים. עכשיו, כשהגשם התגלגל בשובבות על פניה, הבינה: לפעמים פלא הוא רק רגע שבו את אומרת כן למה שלא תכננת.
והרגע הזה, שבו הרשתה לעצמה להיות חדשה, היה שלה בלבד.
