לכל אהבה יש צורה משלה
נעמי יצאה החוצה והצטמררה מיד, רוח קרה של תחילת הסתיו חדרה דרך החולצה הדקה. שכחה לשים מעיל ועמדה כך רגע בחצר, רק מביטה סביבה, מתעלמת אפילו מהדמעות שזלגו על לחייה.
נעמילה, למה את בוכה? נשמעה פתאום שאלה מפתיעה. היא הסתובבה בבהלה וראתה את עידו, הילד מהבית ממול, גדול ממנה בשנה, שערו השחור סתור תמיד.
אני לא בוכה, סתם ניסתה נעמי להסתיר.
עידו התבונן בה, שקט, ואז שלף שלוש סוכריות מהכיס.
קחי, רק אל תספרי לשום ילד אחר, אחרת כולם יקפצו פה. יאללה, רוצי הביתה פקד עליה בטון חמור, היא הנהנה וצייתה.
תודה לחשה אבל אני לא רעבה פשוט…
עידו כבר ידע הכול, חייך קצרות והלך לכיוון ביתו. כל השכונה ברמת גן ידעה שאבא של נעמי, דניאל, שותה הרבה. הוא היה הולך למכולת של רחל בשדרה ומבקש “עד המשכורת”. רחל הייתה כועסת, אבל נתנה.
איך עדיין לא פיטרו אותך, הייתה ממלמלת עוד תטבע בחובות, אבל דניאל היה הולך מהר, את מעשר השקלים מבזבז על בקבוק.
נעמי נכנסה הביתה. חזרה מוקדם מהלימודים, בת תשע, ומעולם לא היה ממש אוכל במקרר. פחדה לספר לאף אחד שהיא רעבה, שמא ייקחו אותה לאומנה, ושם, סיפרו לה, הרבה יותר גרוע. ואבא? איך ישרוד לבד? עדיף ככה, גם אם אין מה להכניס לפה.
היום חזרה מבית הספר מוקדם, המורה ענתה חולה ספטמבר סוף החודש, וקריר, הרוח החזקה העיפה עלים צהובים בחצר. הסוודר הישן בקושי מחמם, והנעליים דולפות מים.
אבא ישן, מכוסה בבגדים ונעליים, נוחר על הספה. על השולחן במטבח שתי בקבוקים ריקים, עוד אחד גלש מתחתיו. הארון פתוח ריק, אפילו לחם יבש אין.
נעמי טרפה את הסוכריות ופתחה מחברת מתמטיקה. ניסתה להתרכז באלגברה, אך המחשבות התפזרו עם הרוח מעבר לחלון, בין העצים המתכופפים, העלים שועטים ברחבה שעל ידי הבית.
מבעד לזכוכית, נפרש הירק הלא מטופח של הגינה; פעם הכל פרח וירוק, עכשיו שיחי הפטל נבולים, התותים נעלמו, רק עשבים פראיים נשארו, גם התפוח העתיקה קמלה. פעם אימא טיפלה בכול, הייתה שומרת על כל ניצן. התפוחים היו מתוקים, עד שאבא קטף הכל מוקדם מדי ומכר בשוק: “צריך כסף”.
דניאל, אבא של נעמי, לא תמיד היה כזה. פעם חייכן, טוב לב, יחד עם אמא טיילו ביער, ראו סרטים בטלוויזיה, שתו תה עם סופגניות שאמא הכינה בוקר. וגם עשתה בורקסים עם ריבה תפוחים.
יום אחד אמא חלתה העבירו אותה בבהילות לבית החולים, משם לא חזרה לעולם.
הלב של אמא שלנו לא עמד בזה, אמר אבא ובכה. נעמי הצטרפה בבכי, הוא חיבק אותה חזק אמא שלך תשמור עלייך מלמעלה עכשיו.
אחר כך ישב אבא עם התמונה של אמא לכמה שעות ולא הוריד ממנה עין. מפה נשבר, התחיל לשתות. הביא אנשים לא נעימים הביתה, פרצו צחוקים ורעשים. נעמי הסתגרה בחדרה, לפעמים יצאה לשבת על הספסל שבקרן הרחוב.
היא משכה באף וחזרה לחשבונות. סיימה מהר חכמה, קולטת הכול בשנייה. סגרה את התיק, נשכבה על המיטה.
על המיטה תמיד שכב הארנב הרך שלה, אימא קנתה מזמן בובה אהובה. קראה לו תמיד “תומי”. היה פעם לבן, ושב ועכשיו אפור, אבל תמיד אהוב. היא חיבקה את תומי.
תומי, אתה זוכר את אמא שלנו?
תומי שתק, אבל היא לא הטילה ספק שהוא זוכר, בדיוק כמוה. נעמי עצמה עיניים, והזיכרונות עלו. אמא בחלוק, שיער אסוף, לשה בצק. תמיד אפתה משהו.
בואי נכין יחד לחמניות קסם.
איך לחמניות קסם, אמא? יש כאלה?
ועוד איך, הייתה צוחקת נאפה אותן בצורת לב, ואז צריך לאחל משאלה באכילה, והיא תתגשם.
נעמי עזרה לה ליצור את הלבבות, הן יצאו עקומות, ואמא הייתה מחייכת ברוך.
לכל אהבה יש צורה משלה.
אחר כך חיכו יחד שהלבבות ייצאו מהתנור, ואז כולם היו שותים תה, מחייכים. הבית היה מתמלא ריח לחמניות, ואבא היה מגיע מהעבודה.
נעמי ניגבה דמעות מהלחי. הכל נגמר. הבית דומם, השעון מצלצל, אך היא רק רוצה שמישהו יגיד לה “הכל יהיה בסדר”.
אמא, לחשה, מחבקת את תומי אני כל כך מתגעגעת אלייך.
בשבת, אין לימודים. נעמי לבשה סווצ’ר ישן, הלבישה על עצמה את מעיל הקיץ הדהוי ויצאה מהבית. הלכה עד היער הקטן בפאתי השכונה. ליד היער עמד בית נטוש פעם גר שם סבא יעקב, שנפטר לפני שנתיים. בחצר נשאר פרדס התפוחים והאגסים.
היא רגילה לחצות את הגדר, לאסוף תפוחים שנפלו, לצד האגסים. “אני לא גונבת” הרגיעה את עצמה, “רק מרימה מהרצפה. אף אחד לא צריך אותם”.
סבא יעקב היה אדם טוב, נתן לילדים תפוחים, לפעמים גם סוכריה. מאז שנפטר, הגן עוד משריש.
נעמי עברה את הגדר ורכנה לאסוף שני תפוחים, ניגבה אותם בסוודר ונגסה.
היי, מי את? קול נשי החריד אותה. היא הפילה את התפוחים.
אישה במעיל עמדה מולה.
מי את? חזרה לשאול.
נעמי אני לא גונבת רק מהקרקע, אני חשבתי שאין כאן אף אחד, תמיד היה ריק…
אני נכדתו של יעקב. אתמול הגעתי, עכשיו אני גרה כאן. הרבה זמן את אוספת פה?
מאז שאמא שלי נפטרה, ענתה בקול חנוק, דמעות עלו בעניה.
האישה חיבקה את נעמי ברוך.
שקט, מתוקה, בואי אלי, קוראים לי חנה (חני). גם לי קוראים כמו שלך כשתגדלי, יגידו חני.
חנה ראתה מיד שנעמי רעבה, שהחיים לא קלים. הכניסה אותה פנימה.
חלצי נעליים, ניקיתי כאן אתמול, עדיים הכל בתיקים. שנייה, אחמם משהו לאכול, בישלתי מרק עוף בבוקר, ויש עוד כמה דברים.
הבית מבושם, חמים, מפה על השולחן. חנה מזגה מרק, שמה פרוסת לחם.
תאכלי, כמה שתרצי, אל תתביישי, נעמי.
הבטן של נעמי קרקרה בקול, מזמן לא אכלה. היא ישבה, אכלה בשקט, כל מרק נבלע בשקיקה.
רוצה עוד? שאלה חנה.
לא תודה, אני מלאה.
אז נשב לתה, אמרה חנה והניחה סלסלה נמוכה, עליה מגבת. כשהסירה את המגבת, התפשט ריח וניל בבית. בלחמניות בצורת לבבות. נעמי לקחה אחת, נגסה ועצמה עיניים.
בדיוק כאלה אימא שלי אפתה, לחשה בקול רועד.
אחרי התה והלחמניות, נעמי ישבה רגועה, לחייה סמוקות. חנה הביטה בה באהבה.
ספרי לי, נעמי, איפה את גרה, עם מי, אני אביא אותך הביתה בסוף.
אני גרה ממש פה ליד, ארבעה בתים לא רצתה שחנה תראה את הבלגן בבית.
אני אבוא, קבעה חנה באסרטיביות.
הבית קיבל אותן בשקט. אבא ישן על הספה. מסביב בקבוקים, בגדים, לכלוך.
חנה הביטה, נאנחה.
עכשיו אני מבינה, אמרה ואספה את הזבל, שמה את הבקבוקים בשקית, פתחה תריסים, ניקתה שטיח.
נעמי פנתה בתחינה:
אל תגידי לאף אחד איך אנחנו חיים. אבא שלי טוב, רק הלך לאיבוד, הוא מתגעגע לאימא. אם ידעו איפה אני גרה ייקחו אותי מכאן… ואני לא רוצה, הוא באמת טוב.
חנה כרעה מולה, חיבקה אותה חזק.
אני מבטיחה, לא אגלה לאיש.
הזמן חלף. נעמי הלכה לבית הספר עם מעיל חדש, שיער קלוע בצמות, תרמיל חדש ומגפיים נוצצים.
נעמי, זה נכון, שאבא שלך התחתן? אמרה מאיה, בת הכיתה. איך את יפה! הצמות מהממות.
נכון, עכשיו יש לי אמא חדשה חני, ענתה בגאווה והאיצה צעדיה.
דניאל כבר מזמן הפסיק לשתות, בזכות חנה. עכשיו הם הולכים יחד דניאל, גבוה, מסודר, לידו חנה, איתנה, בטוחה, יפה. הם תמיד מחייכים, עוטפים את נעמי באהבה אינסופית.
הזמן רץ. נעמי כבר סטודנטית באוניברסיטת תל אביב. חוזרת בחופשות, דופקת בדלת וקוראת:
אמא, חזרתי!
חנה רצה ממול, עוטפת אותה בחיבוק:
ברוכה הבאה, הפרופסורית שלי! שתיהן צוחקות מאושר, ובערב דניאל בא מהעבודה, גם הוא מאושר, מחבק ומחייך.
