אחי הקטן החליט לעבור לגור עם חמותו – ואנחנו עדיין לא מבינים למה עשה לעצמו דבר כזה…

למה להביא את האוכל שלך? אחותו ואחיו של בעלי עם המשפחות שלהם חגגו איתנו כל חג מולד במשך חמש שנים. אני בישלתי הכל בעצמי, ערכתי שולחן, טיפלתי בהכל וגם ניקיתי אחריהם. הם רק חגגו. אבל בשנה שעברה אזלה לי הסבלנות, והגעתי לקצה גבול היכולת — פיזית, נפשית וכלכלית. אז השנה ניסיתי לחלק את כל האחריות בין כולם. לאחרונה חמותי אמרה לי שהם כבר מבוגרים, שקשה להם עם הזמן, והיא רוצה שנחגוג שוב אצלי בבית. התקשרתי לאחותו ולאחיו של בעלי, ואמרתי שאמא שלי רוצה שנחגוג כולנו ביחד. בהתחלה הם ממש שמחו ואמרו שברור — אמא קובעת. ואז הסברתי שצריך לחלק בינינו את ההכנות: מי מביא מה, מי מבשל, מי אחראי על איזו מנה. אני מוכנה לדאוג לאוכל הבסיסי, לבשל שתי מנות חמות ולאפות עוגה. הם צריכים להכין שתי סלטים, דג, בשר, גבינות, פירות ולדאוג לשתייה — שכל אחד יביא משהו לשתות. איך שסיימתי למנות, ההתלהבות שלהם פשוט נעלמה. הם אמרו שאין להם זמן לבשל, שהם עובדים וצריכים לקנות הכל ואז גם לבשל, וחוץ מזה — למה בעצם להביא אוכל? הם מעדיפים לחגוג אצלם בבית. אז שאלתי, ומה עם אמא שלי? ניחשתם נכון — הם אמרו שיברכו אותה בטלפון וזהו. בקיצור, לא רוצים להתחלק במטלות ובהוצאות. עדיין לא סיפרתי לחמותי, ואני לא יודעת איך בכלל לבשר לה — היא מאוד תתאכזב. מה לעשות במצב כזה? אולי פשוט שוב לקחת הכל עליי ולחגוג לבד את חג המולד?

למה להביא את האוכל שלך? אחותו ואחיו של בעלי, יחד עם

00

למה להביא אוכל מהבית? האחות והאח של בעלי עם המשפחות שלהם חגגו איתנו כל חג חנוכה במשך חמש שנים. אני בישלתי את כל האוכל, ערכתי שולחן, דאגתי להכל וגם ניקיתי אחריהם. הם פשוט חגגו. אבל בשנה שעברה האורך רוח שלי נגמר ונכנסתי למערבולת – הכל נהיה לי קשה פיזית, נפשית וכלכלית. אז בשנה האחרונה ניסיתי לחלק את האחריות בין כולם. לאחרונה חמותי ניסתה לשכנע אותי שבגלל שכולם כבר מבוגרים ושקשה להם, היא רוצה עוד חג חנוכה משותף אצלנו בבית. אז התקשרתי לאח ולאחות של בעלי וסיפרתי להם שאמא שלי מאוד רוצה שנחגוג כולנו יחד. בהתחלה הם שמחו ואמרו שצריך להקשיב לאמא, והסכימו. ואז הסברתי שצריך להתחלק בהבאת האוכל – מי מכין מה ולמי יש אחריות על כל דבר. אני מוכנה להכין את המנות העיקריות, לבשל שני תבשילים ולעשות עוגה. הם יצטרכו להכין שתי סלטים, דג, בשר, גבינות, פירות ומשקאות. שכל אחד יביא איתו שתייה. ברגע שפירטתי הכל, ההתלהבות שלהם נעלמה. הם טענו שאין להם זמן לבשל, שהם עובדים וצריכים קודם לקנות הכל ואז לבשל, ואין להם כוח להביא אוכל – הם היו מעדיפים לחגוג אצלהם בבית. שאלתי – ומה עם אמא שלי? והם אמרו… נאחל לה חג שמח בטלפון וזהו. אז הם לא רוצים להתחלק בעבודה ובקניות. אני עדיין לא אמרתי כלום לחמותי, וגם לא יודעת איך להגיד לה – היא תהיה מאוד מאוכזבת. מה כדאי לי לעשות במצב הזה? אולי כדאי שבאמת אארגן שוב את חג החנוכה לבד, כמו תמיד?

למה כדאי להביא אוכל מהבית? אחותו ואחיו של בעלי ובני

00

למה שתביאו את האוכל בעצמכם? אחותו ואחיו של בעלי והמשפחות שלהם חגגו אצלנו כל שנה את חג המולד במשך חמש שנים ברציפות. אני בישלתי את כל הארוחה בעצמי, ערכתי את השולחן, דאגתי להכול וניקיתי אחריהם – הם פשוט חגגו. אבל בשנה שעברה נגמרה לי הסבלנות, הרגשתי שזה כבד עליי פיזית, נפשית וכלכלית. אז החלטתי השנה לחלק את האחריות בין כולם. אבל לאחרונה, חמותי רמזה לי שהזמן לא פשוט עבורה, שהיא כבר לא צעירה, ושוב היא רוצה שנחגוג אצלי. אז התקשרתי לאחותו ואחיו של בעלי וסיפרתי להם שאמא שלי רוצה גם היא שנחגוג כולנו יחדיו. בהתחלה הם ממש שמחו וסכימו. ואז אמרתי שצריך לחלק בין כולם את ההכנות – מי מביא מה ומי מכין מה. התחייבתי שאני מביאה ומבשלת שתי מנות חמות ואופה עוגה. הם אמורים להביא שתי סלטים, דג, בשר, גבינות, פירות ומשקאות – שכל אחד יביא גם משהו לשתות. כשהתחלתי למנות את הכול, ההתלהבות נעלמה מהקול שלהם. הם אמרו שאין להם זמן, עובדים המון, צריכים קודם לקנות דברים ורק אז לבשל. חוץ מזה – הם לא מבינים למה צריך להביא אוכל, מעדיפים לחגוג אצלם. אז שאלתי – ומה עם אמא שלי? ולנחש מה ענו לי… נאחל לה חג שמח בטלפון וזהו. בקיצור, הם לא מוכנים להתחלק בעבודה או בהוצאות. אני עדיין לא יודעת איך לספר את זה לחמותי, היא תיפגע מאוד. מה לעשות במצב הזה? אולי פשוט שוב לעשות הכול בעצמי כמו תמיד?

למה להביא את האוכל שלך? אחות וגיסי, יחד עם המשפחות

00

Tras el divorcio mis padres me abandonaron: una historia de rechazo familiar, superación y reencuentro en España

Rogué, pero mi madre permaneció inflexible y rápidamente

00

אחי החליט לגור עם חמותו ואנחנו עדיין לא מבינים למה הוא עשה את זה… אחי הקטן התחתן בגיל צעיר מאוד, רק בן 18. נראה שהוא מיהר להוכיח את עצמאותו. מרגע שנולד דאגתי לו, והילדות שלי בעצם נגמרה כשהוא חזר איתנו הביתה מבית החולים. כשהוא התבגר, התחתן ועזב את הבית, חייו השתנו מאוד – אך לצערי, לא לטובה. אשתו, שגם היא התחתנה בגיל צעיר, הייתה בעלת אישיות חזקה למדי ולא כל כך נעימה. מהפגישה הראשונה לא ממש אהבנו אותה: היא לא הייתה עדינה, לא ידעה איך להתנהג, וגם המראה החיצוני שלה לא הרשים אותנו. לא הבנתי מה אחי מצא בה. הם עברו לדירה ליד הבית של חמותו, ברחוב קטן באחת מערי המרכז. חמיו היה שקט ומעט מוזר; דיבר מעט, לרוב רק הנהן בראשו. חמותו אהבה לשלוט ולהכתיב את סדר היום; כל המשפחה עשתה מה שהיא רצתה. היא כל הזמן ביקרה את אחי והעירה לו, ואשתו נראתה תמיד לא מרוצה ממנו. היחס הזה של החמות והאישה עצבן אותי מאוד. ניסיתי לדבר עם אחי על המצב, אבל הוא התעקש שהכל בסדר, שאשתו אוהבת אותו והם מאושרים. אבל עם הזמן, שמתי לב שהוא משתנה – הוא נהיה כמו חמיו: כמעט לא אומר מה הוא חושב, לפעמים רק מהנהן בראש. אבל בסוף, נגמרה לו הסבלנות – הוא פשוט ארז מזוודה ויצא מהבית בלי לומר מילה. מעולם לא ראיתי את אחי במצב כזה… הוא התחרט מאוד שהתחתן כל כך מוקדם. לכל אחד יש סף סבלנות, וכשהוא עובר את הגבול – לפעמים כל מה שנותר הוא פשוט לקום ולעזוב בשקט סיטואציה שכבר אי אפשר לחיות בה.

אחי הצעיר החליט לגור עם חמותו ואף אחד מאיתנו לא מבין

02

אחי בחר לגור עם החמות שלו – ואנחנו עדיין לא מבינים למה הוא עשה את זה… אחי הקטן התחתן בגיל צעיר מאוד, רק בן 18. היה ברור שהוא ממהר להוכיח את עצמאותו. מאז שנולד, דאגתי לו – ילדותי הסתיימה כשחזר הביתה מבית החולים. כשהתבגר, התחתן ועבר דירה – החיים שלו השתנו לגמרי, אך לצערי לא לטובה. אשתו, שגם התחתנה בגיל צעיר, הייתה בעלת אופי חזק ולא כל כך נעים. כבר במפגש הראשון שלנו, לא ממש התחברנו אליה. חסרו לה טקט ונימוסים, והמראה שלה לא הרשים אותנו. לא הצלחתי להבין מה אחי רואה בה. הם עברו לדירה לידנו, ביחד עם החמות. החם היה שתקן ומעט מוזר – דיבר לעיתים רחוקות וברוב המקרים רק הנהן בראשו. החמות אהבה לשלוט, להכתיב הוראות שכולם הרגישו חייבים למלא. אחי סבל מביקורת בלתי פוסקת, והאישה שלו אף פעם לא הייתה מרוצה ממנו. האופן שבו התייחסו לאחי זעזע אותי. ניסיתי לדבר איתו על זה, אבל הוא התעקש שהכול בסדר, שאשתו אוהבת אותו והם מאושרים. אך עם הזמן שמתי לב שההתנהגות של אחי משתנה: הוא הפך להיות כמו החם, בקושי מביע דעה ולרוב רק מהנהן. בסופו של דבר נשבר לו – הוא לא יכל לשאת זאת. יום אחד ארז את החפצים ועזב בלי לומר מילה. זו הייתה סצנה שכזאת לא ראיתי אף פעם – אחי במצב כזה… הוא מאוד הצטער שהתחתן כל כך מוקדם. לכל אדם יש גבול, וכשחוצים אותו – לא פעם הוא בוחר לעזוב בשקט מערכה שהפכה לבלתי נסבלת.

אחי החליט לעבור לגור עם חמיו וחמותו, ואנחנו עדיין מנסים

00

Después de los setenta, nadie la necesitaba: ni su hijo ni su hija la felicitaron por su cumpleaños Lidia se sentaba en un banco del parque del hospital, con lágrimas deslizándose por sus mejillas. Hoy cumplía setenta años, pero ninguno de sus hijos se había acordado de llamarla siquiera. Solo una compañera de habitación, que apenas la conocía, le regaló un pequeño detalle. La enfermera Carmen le ofreció una manzana como homenaje por su aniversario. En general, el hospital estaba bien, aunque el personal parecía completamente indiferente. Todo el mundo intuía que los hijos llevan a sus mayores a estos lugares cuando se convierten en una carga. Fue su hijo quien la ingresó aquí, alegando que necesitaba descansar y recuperarse, aunque en realidad solo molestaba a la nuera. Ella era la propietaria del piso, pero su hijo la obligó a firmar una donación a su favor. Antes de que rubricase todos los papeles, la convenció de que seguiría viviendo como siempre en casa. Sin embargo, pronto todos se mudaron allí y comenzó una guerra con la nuera. La nuera siempre le reprochaba algo: que el cocido estaba insípido, que había un charco en el baño y mil cosas más. La primera vez, su hijo salió en defensa de su madre, pero pronto dejó de hacerlo y comenzó a gritarle también. Con el tiempo, Lidia notó que su hijo y la nuera susurraban a sus espaldas. Un día, el hijo le insinuó que le vendría bien descansar y recuperarse. Mirándole a los ojos, Lidia le preguntó: —¿Has decidido, hijo, llevarme a una residencia de mayores? Él se sonrojó, bajó la vista y respondió: —Mamá, no empieces, esto es solo un balneario: ve a descansar un mes y luego vuelves a casa. Después la llevó, firmó unos papeles, prometió volver pronto y desapareció. Ya llevaba allí dos años. Lidia llamó a su hijo pero contestó un desconocido, quien le informó de que su hijo había vendido el piso. Ya no tenía ni idea de dónde encontrarle. Al principio, lloraba muchas noches porque, cuando la dejaron allí, supo bien que nunca volvería a casa. Le dolía especialmente recordar que, por el bien de su hijo, un día hirió a su propia hija. Lidia venía de un pueblo. Tenían una casa grande y un huerto. Un día, un vecino convenció a su marido de mudarse a la ciudad, donde el trabajo era mejor y los pisos abundaban. A su marido le entusiasmó la idea. Convenció a Lidia, vendieron todo y partieron hacia Madrid. El vecino no se equivocaba: enseguida consiguieron un piso, poco a poco compraron muebles y hasta un coche antiguo, en el que su marido tuvo un accidente. Murió al día siguiente, dejando a Lidia sola con dos hijos. Para sacarles adelante, fregó portales por la noche. Esperaba que, al crecer, los hijos la ayudarían, pero nada salió como soñaba. Primero, el hijo se metió en líos y tuvo que pedir dinero prestado para evitar que acabase en la cárcel. Más tarde, su hija se casó y fue madre. Al principio todo iba bien, pero pronto su nieto enfermó. Su hija dejó el trabajo para cuidarle, aunque los médicos no lograban diagnosticar su enfermedad. Al final, al nieto le detectaron una dolencia que solo podían tratar en un hospital concreto, donde había una larga lista de espera. Mientras su hija cuidaba del niño, su yerno la abandonó. Entonces, la hija conoció a un viudo en el hospital cuya hija sufría la misma dolencia. Comenzaron a convivir. Cuatro años después, el marido de su hija necesitaba dinero para una operación costosa. Lidia tenía los ahorros, que guardaba para la entrada del piso de su hijo. Cuando su hija le pidió prestado, Lidia se negó, pensando que no tenía sentido ayudar a alguien ajeno. La hija se lo tomó a mal y le dijo que, para ella, su madre había muerto. No volvieron a hablar en once años. Lidia se levantó del banco y regresó despacio a la residencia. De repente, escuchó: —¡Mamá! El corazón casi se le salió del pecho. Se giró y vio a su hija. De la impresión, casi se cae, pero su hija la sujetó. —He tardado mucho en encontrarte. Tu hermano no quiso decirme dónde estabas. Me reveló la dirección solo cuando le amenacé con denunciarle por la venta ilegal de tu piso. —Mamá, perdóname por no haber venido antes. Al principio estaba muy enfadada contigo, luego lo fui dejando y, además, me daba mucha vergüenza. Hace unas semanas soñé que caminabas sola por el bosque, llorando. Cuando desperté, me sentí fatal. Se lo conté a mi marido y me animó a venir y reconciliarme contigo. Fui a tu casa y había extraños que ni te conocían. Me costó mucho encontrar a mi hermano. Tenemos una casa grande en la costa. Mi marido me dijo que vinieras a vivir con nosotros. Lidia abrazó a su hija y rompió a llorar, pero esta vez rodaron lágrimas de alegría por sus mejillas.

Después de los setenta, no era necesaria para nadie.

01

ריצ’רד היה בטוח שאשתו בוגדת בו – אז החליט להציב לה גבול ונדהם מהתוצאה

יומן, יום רביעי היום שוב התעורר בי החשד כלפי אשתי

04