אמא, שוב נעמת לעסה לי את הטוש!
נועה רצה למטבח, מחזיקה שארית של טוש צבעוני. אחריה עקבה נאמנה הכלבה נעמי, שנביכות שקטות וזנב מכשכש בבירור ביטאו חרטה. רחלי הרימה את המבט מהכיריים, שם המרק התבשל ברתיחה עדינה וקציצות נצרבו ברשרוש על המחבת. היא נאנחה. הטוש השלישי שמצאה היום לעוס.
תזרקי לפח ותוציאי חדש מהמגרה. יונתן, את החשבון כבר סיימת?
כמעט! ענתה הקריאה מתוך החדר.
כמעט, אצל הבן בן השתים עשרה, משמעו שהוא סגור עם הפלאפון ביד, כאשר המחברת סגורה לידו. רחלי ידעה אך כרגע רצתה לא לוותר על הקציצות, לערבב את המרק, ולתפוס את איתן בן הארבע לפני שיזחל לצלחת של הכלבה. הכל, כמובן, בזמן שלא תישכח ממכונת הכביסה.
…בת שלושים ושתיים, שלושה ילדים, בעל אחד, סבתא אחת של הבעל, כלבה אחת. והיא, רחלי, המנוע הפעיל היחיד בכל המערך הזה.
היא חולה רק לעיתים נדירות. לא כי בריאה כמו שור, אלא שאין לה את הפריבילגיה. מי יכין אוכל? מי ילביש את הילדים לגן ולבית הספר? מי יטייל עם נעמי? התשובה אף אחד.
רחלה, יש לי ארוחת ערב בקרוב?
שרה, סבתא של יואב, הופיעה בפתח המטבח, נשענת על מקלה. בת שמונים וחמש, שכלה עוד בהירה ותיאבון בריא.
במהלך חמש השנים שגרה איתם, רחלי יכלה לספור על יד אחת את הפעמים ששרה באמת עזרה בבית.
בעוד עשר דקות, שרה.
הקשישה הנהנה וגררה רגליים לסלון. לפעמים, לעיתים נדירות, קראה לאיתן סיפור לפני השינה. הברווזון המכוער או מעשה בעז, ותו לא אבל איתן קסם למילים. רוב הזמן ישבה בחדרה, צפתה בטלנובלות וחיכתה לארוחה הבאה.
השעון שעל הקיר הצביע חמש וחצי כשהמפתח סובב בדלת. יואב נכנס בדמות אדם שסיים ריצת מרתון מפרכת.
מוכן האוכל?
אפילו לא אמר שלום. רחלי הצביעה בשקט על השולחן הערוך. הוא נכנס לשטוף ידיים, התיישב, והדליק את הטלוויזיה השלט נטוע במקצועיות בידו.
היום נועה קיבלה מצוין בקריאה, ניסתה רחלי לגייס שיחה.
אה.
חוץ מזה יונתן צריך עזרה עם פרויקט במדעים.
אה.
אה זה הטון הכי גבוה שאפשר לקבל ממנו. אחרי הארוחה עבר יואב מיד לספה. עבודתו נגמרה. משימתו בוצעה הוא הביא כסף הביתה, ומעבר לזה אינו מתעניין.
כשהילדים נרדמו, פתחתי את הלפטופ. עבודה מרחוק עיבוד הזמנות, מענה ללקוחות, שילוח סחורה. לא סכומים גדולים, אבל הכנסה שלי, בכבוד עצמי. וגם דירה שאני משכירה ארבע שנים.
אולי כבר הגיע הזמן שנעבור הרהרתי שוב, ולא הופתעתי מהתרוצים: יונתן בבית ספר מצוין, נועה רגילה לגן, אם נעבור נאבד את השכירות… סגרתי את הלפטופ. מחר. תמיד מחר.
דצמבר לא הביא רק תכונה של חנוכה ושנה אזרחית חדשה, אלא גם וירוס. חמישים בשעון חום, הגוף דואב, הגרון בוער, הראש מתפוצץ. בכוח זחילה הגעתי למיטה.
אמא, את חולה, קבע יונתן כשבא לבדוק.
יואב הופיע אחריו, הבעת דאגה חלקית על פניו ובבירור הדאגה לא הופנתה אליי.
תיזהרי, שלא להדביק את סבתא. בגילה, שפעת מסוכנת.
עצמתי עיניים. בוודאי שרה. איך שכחתי מהחשובה באמת?
שלושה ימים הפכו לחלום בלהות הזוי: חום, התייבשות, שפתיים סדוקות. אף אחד לא הבעל, לא הסבתא, לא הילדים לא הגיש לי כוס מים. הקומקום במטבח, עשרה צעדים וגם את העשרה האלו דידיתי בעצמי, אוחזת בקירות.
כולם דאגו רק לסבתא. אל תיכנסי, אמא חולה, תשים מסיכה כשאתה עובר ליד החדר, אולי עדיף שתשני בסלון? והכוונה אליי. בבית שלי הפכתי מקור מחלה שיש להגן מפניו את היקרים באמת.
אחרי שבוע נדבקו כולם. ראשון איתן, נזלת, חום, בכי. אחריו נועה. יואב קפץ מיד למיטה עם חום קל, ואז שרה ומהדרמטיים ביותר.
אני, לא באמת מחלימה, נעמדתי: מרק עוף, תרופות, ניקיון, כביסה. אותם מסלולים רגילים, רק על רגליים רועדות.
יואב, שמור על איתן שעה, אני קופצת לבית המרקחת.
עיוות פרצופו אך הסכים. בדיוק שעה בדקתי החזיר לי את איתן.
עייפתי. יש לי גם חום.
שלושים ושש ושמונה. בדקתי.
האביב לא ריחם יותר. וירוס חדש, ילדים חולים שוב, לילות ללא שינה. איתן מתבכיין, נועה מסרבת תרופה, שרה רוצה רק תפריט מיוחד, ובאמצע יואב, בריא לגמרי.
יואב, תעזור עם הילדים.
רחלי, עזרתי בפעם שעברה, אז היו שבתות. עכשיו אני עובד. אני מתעייף בעבודה.
משיכת כתפיים פשוטה מסביר הכול. בערב מתיישב, מחכה לאוכל. ילדים חולים, אישה מותשת, בית מבולגן הכל לא מעניינו.
באחד הערבים, כשאיתן סוף סוף נרדם, הבוגרים עשו שיעורים. ניגשתי ליואב הטלוויזיה שם פלטה ספורט.
למה אתה לא עוזר לי? למה אתה אף פעם לא עוזר?
אפילו לא הסתובב אליי. שתק. הגביר ווליום.
עמדתי רגע מול גבו, והכל התבהר מול עיניי.
למחרת ירדו מהמדף התיקים הגדולים. בגדי ילדים, צעצועים, מסמכים. יונתן נעצר מולי:
אמא, לאן נוסעים?
לסבתא מרים.
להרבה זמן?
נראה.
נועה קפצה משמחה סבתא מרים תמיד עבדה עוגות קטנות שהיא אוהבת. איתן לא הבין, אבל תפס את הארנב הפרוותי שלו.
ברגע האחרון זכרתי עוד מישהי חשובה נעמת. גם היא באה איתנו.
יואב שכב על הספה. התיקים, הילדים עם המעילים, הבית המתרוקן שום דבר לא גרם לו לזוז. כשסגרנו את הדלת אחרינו, כנראה פשוט עבר לערוץ הבא…
מרים, אמא שלי, קיבלה אותנו בלי הרבה שאלות. חיבקה, נתנה לאכול. חמישים ושמונה, מורה ותיקה הבינה הכל, גם בלי שאומר.
תישארי כמה שצריך.
בשלישי לצאת קיבלתי שיחה מיואב.
רחלי, תחזרו. הכול פה בלגן. אין מה לאכול. וסבתא.. כל שעה רוצה משהו.
לא מתגעגע. לא קשה לי בלעדיכן. רק אי הנוחות הביתית הטרידה אותו.
יואב, לך לא אישה אתה זקוק, אלא לעוזרת בית.
מה? מה פתאום…
אי פעם באמת אמרת שאתה מתגעגע לילדים?
שתיקה. רועמת.
אני מביא כסף, הצליח להוציא לבסוף. מה עוד תרצי?
סגרתי את הטלפון. נגמר. היה בזה גם הקלה מוזרה.
כעבור שבועיים הדיירים עזבו את דירתי. המעבר לקח יום אחד. בית ספר חדש ליונתן, גן חדש לנועה מסתבר, דברים נסגרים הרבה יותר מהר ממה שדמיינתי.
…שיחתנו הבאה הייתה גם האחרונה. כל העלבונות שלא נאמרו, כל הלילות בהם נשארתי לבד עם ילדים חולים הכל זרם ממני בלי שליטה.
שתים עשרה שנה הייתי עוזרת! לא התעניינת, לא שאלת, לא ראית איך אני חיה! די! די! נגמר!
חסמתי את המספר. והגשתי גט.
דיון גירושין לקח בקושי עשרים דקות. יואב לא התווכח ולא התנגד. חתם על מזונות, הנהן לשופט ויצא. אולי הבין משהו. כנראה פשוט לא היה לו כח להתמודד.
…בערב ישבנו בדירה בית חדש, ישן. יונתן קרא בחדרו. נועה ציירה, הלשון בין השיניים, איתן בנה לגו על השטיח.
שקט. שלווה. נעמת שכבה לרגליי, סנטר על הכפה.
עדיין צריך לבשל, לנקות, לעבוד בערב אבל למען אלו שהם באמת משפחתי. אשקיע בהם עוד שלא יגדלו לדמות את אביהם.
אמא, נועה הרימה עיניים מהציור, את מחייכת הרבה יותר.
חייכתי שוב. היא צדקה.
וכאן, סוף סוף, למדתי: לפעמים צריך לדעת לבחור בעצמך, כדי שחיי ילדיך יהיו טובים ושמחת חיים תחזור אלייך.
