אתמול – לאן אתה שם את קערת הסלט הזאת? היא חוסמת את הגישה למגש החיתוך! ובכלל, תזיז את הכוסות, אולג עוד רגע מגיע, הוא אוהב שיהיה לו מרחב לש gestikulate בידיים כשהוא מדבר. ויקטור התרוצץ מסביב לשולחן, מסדר את הקריסטלים כמעט בפאניקה, ונזהר לא להפיל מזלגות. גלינה נאנחה בכבדות, מנגבת את הידיים בסינר. היא עמדה ליד הכיריים מהבוקר, רגליים טעונות כאילו ממולאות בעופרת, והגב כאב בדיוק במקום הקבוע מתחת לשכמות. אבל אין זמן להתלונן. היום מגיע “האורח הכוכב” – אחיו הצעיר של הבעל, אולג. – ויטיה, תרגע, – ביקשה, מנסה לשמור על קול יציב. – השולחן ערוך מושלם. תגיד לי רק, קנית לחם שחור? בפעם הקודמת אולג התלונן שיש אצלנו רק לחם לבן, והוא הרי שומר על הגזרה. – קניתי, קניתי, בורודינסקי עם קימל, בדיוק כמו שהוא אוהב, – ויקטור רץ לארונית הלחם. – גלי, והבשר? הבשר בטוח מוכן? את יודעת, הוא מבין באוכל, הולך למסעדות, אי אפשר להפתיע אותו בקציצות. גלינה כיווצה את השפתיים. בטח שהיא יודעת. אולג, רווק בן ארבעים שמכנה את עצמו “אמן חופשי”, אבל בפועל חי ממזדמנים ומהסיוע של אמא הנכבדה, מחשיב עצמו למבקר אוכל גדול. כל ביקור שלו הפך את גלינה לסטודנטית בוועדת מבחנים, שתמיד מרגישה שהיא נכשלת מראש. – אפיתי פסטרמה ברוטב דבש-חרדל, – הפטירה. – הבשר טרי, מהשוק, שבע מאות שקל לקילו. אם גם זה לא ימצא חן, אני שוטפת ידיים. – למה את ישר מתחילה? – התכווץ הבעל. – אח שלי חצי שנה לא בא, התגעגע. רוצה ערב משפחתי. תשתדלי, טוב? הוא עכשיו בתקופה חיפוש עצמי. “מחפש כסף, לא את עצמו”, חשבה גלינה, אך שתקה. ויקטור העריץ את אחיו הצעיר, ראה בו גאון לא מוערך ונפגע מכל הערה נגדו. הדלת צלצלה בדיוק בשבע. גלינה הורידה במהירות את הסינר, סידרה תסרוקת במראה במסדרון וחייכה את החיוך הרשמי. ויקטור כבר פותח את הדלת, קורן כמו סמובר מבריק. – אולג’ה! אחי! סוף סוף! אולג עמד בפתח. מודה – נראה מרשים: מעיל אופנתי פתוח, צעיף משולח על הכתף, זיפים מטופחים (“בצ׳ לזה מוסיף לו גבריות”). הוא פרש זרועות לרווחה, נותן לאח לאחוז בו, אך הוא עצמו רק טפח לוויקטור על הכתף. גלינה הסתכלה על ידיו. ריקות. בלי שקית, בלי עוגה, אפילו לא פרח מסכן. הוא בא להתארח אחרי חצי שנה, לשולחן עמוס מטעמים – ולא הביא דבר. גם לילדים (שבמזל היו אצל הסבתא) לא הביא ולו שוקולד. – שלום, גלינה, – הנהן תוך מעבר בדירה, בודק את המסדרון בלי להוריד נעליים. – החלפתם טפטים? הצבע קצת… בית חולים. אבל שיהיה, העיקר שאתם אוהבים. – שלום אולג, – ענתה בשקט. – תיכנס, תרחץ ידיים. הנה, נעלי בית חדשות. – לא הבאתי שלי, ובשל זרים אפשר לתפוס פטריה, – גיחך האורח. – אשאר בגרביים. מקווה שהרצפה נקיה? גלינה הרגישה איך העצבים גוברים. היא רחצה את הרצפה פעמיים רק לקראת הגעתו. – נקי, אולג. בוא לשולחן. התיישבו בסלון. השולחן חגיגי: מפה לבנה, מפיות יוקרתיות, שלושה סוגי סלט, מגש בשרים וגבינות, קוויאר אדום, פטריות כבושות שגלינה הכינה בסתיו. במרכז המנה החמה מהבילה. אולג התמתח אחורה, סוקר את השפע. ויקטור פתח בקבוק קוניאק שהביא אתמול במיוחד לאחיו – יוקרתי, חמש שנות יישון. – לחיים! – הרים ויקטור כוסות. אולג הסתכל על הכוס, הריח, בחן. – ארמני? – עיוות פנים – אני מעדיף צרפתי, הריח עדין יותר. זה מריח אלכוהול מדי. אבל טוב, סוס מתנה… שתה בשלוק אחד, ואז שלח מזלג ישר למגש הבשרים. גלינה שמה לב, הוא לקח דווקא את החתיכה הכי יקרה. – תתכבד, אולג, – אמרה, מגישה לו קערת סלט. – סלט עם שרימפס ואבוקדו, מתכון חדש. האורח הרים שרימפס למבט, כמו תכשיטן שבודק יהלום. – שרימפס היו קפואים, נכון? – כמובן, אנחנו לא גרים ליד הים, – הופתעה גלינה. – מהחנות, סוג מלכותי. – גומי, – פסק אולג, זורק חזרה לסלט. – גלי, בישלת יותר מדי. שרימפס צריך לשים במים רותחים לשתי דקות. כאן… הסיבים קשיחים. והאבוקדו לא בשל, פריך. ויקטור, שכבר שם סלט לעצמו, קפא. – די, טעים מאד! ניסיתי – יצא מצוין. – ויטיה, צריך לחנך טעם, – חינך אחיו. – אם תאכל תמיד תחליפים, לא תדע גסטרונומיה אמיתית. אני, לדוגמה, הייתי בשבוע שעבר בפרזנטציה של מסעדה, היה שם סביצ׳ה צדפות. איזה מרקם! וכאן… לפחות מיונז ביתי? גלינה הרגישה איך היא מאדימה. המיונז פשוט ומקומי, “פרובנסל”. לא היה זמן להקציף. – מהחנות, – ענתה ביובש. – מובן, – נאנח אולג כאילו קיבל בשורה מרה. – חומץ, משמרים, עמילן. רעל טהור. טוב, בואי נראה את הבשר. מקווה שזה בסדר. גלינה שמה לו חתיכת פסטרמה עסיסית, ששולבה ברוטב, והוסיפה תפוחי אדמה עם רוזמרין. הארומה היתה פנומנלית. אבל אולג, כרגיל, “אנין טעם”. הוא חתך דקה, לעס, הביט בתקרה. גלינה וויקטור המתינו ל”טוב” או “רע”. ויקטור התקווה, גלינה – זעם גובר. – יבש, – פסק. – והרוטב… הדבש משתלט. מתוק מדי. בשר צריך להיות בשר, גלי, לא קינוח. וגם… מרינדה לא מספיקה, הסיבים לא נפתחו. צריך היה קיווי או מים מינרליים ליום. – השריתי לילה בתיבול וחרדל, – אמרה בשקט. – כולם תמיד אוהבים. – “כולם” – הגדרה גמישה. אולי הקולגות שלך אוהבת, הן רגילות מגזר מתוק. אני מדבר אובייקטיבית. רעבים – אפשר לאכול. הנאה – אין. הוא הרחיק את הצלחת ומיהר לפטריות. – פטריות לפחות ביתיות? לא סיניות מקופסה? – ביתיות, – ענתה גלינה נוקשה. – אספנו, כבשנו. אולג טעם, התעוות. – יותר מדי חומץ. ישרוף את הקיבה. וגם מלח יותר מדי. מה, התאהבת, גלי, שאת ממליחה ככה? – צחק מהומור עצמו. – ויטיה, תשמור על לחץ הדם… ויקטור גיחך, מנסה להרגיע. – עזוב, אחי, פטריות מצוינות. עם וודקה – מושלם. נו, נרים עוד. שתו. אולג הסיר את הצעיף, אך המעיל נשאר עליו, כאומר “אני כאן לרגע, עושה לכם כבוד”. – מה, אין קוויאר נורמלי? – התלונן, תוך פשפוש בסנדוויץ׳. – זה גרגרים קטנים, קליפות מרובות. עסקה? – אולג, זה קוויאר קטע, שישה אלף לקילו, – לא התאפקה גלינה. – קנינו במיוחד, לעצמנו לא אוכלים. חוסכים. – לחסוך באוכל – גרוע מכל, – הביע דעה חשובה בולבלו סנדוויץ׳ עם אותו קוויאר “גרוע”. – אנחנו מה שאנחנו אוכלים. אני לא קונה נקניק זול. טוב לי רעב. ואתם – מקררים עמוסים מבצעים, אחר כך מתפלאים למה אין אנרגיה, למה עור אפור. גלינה הסתכלה על ויקטור. הוא נראה מושפל, נוגס בשר ונמנע ממבט. שתיקתו פגעה בה יותר ממילות אולג. הוא בחר לשתוק – העיקר לא לריב עם אחיו “האהוב”. – ויטיה, הבשר נראה לך יבש? ויקטור נחנק. – אה… לא, גלי, מצוין. ממש טעים. אולג, פשוט, יש לו טעם מעודן יותר… – אהה, “מעודן”, – הניחה גלינה את המזלג, שנקש בחוזקה על הצלחת. – אז לי טעם גס. וידיים עקומות, ואוכל רעל. – גלי, לא תתחילי היסטריה, – התכווץ אולג – אני מבקר בונה. תגדלי מזה. עדיף שתודי, לא רגילה שוויטיה משבח הכל. – תודי? – גיחכה גלינה. – ל מה, תודה? קמה מהשולחן. הכיסא חרק. – גלי, לאן את הולכת? – חרד ויקטור. – עוד לא ישבנו. – אני מביאה קינוח. אולג אוהב מתוק. הלכה למטבח. ה”נפוליאון” שלה, מאתמול עד שתיים בלילה, עמד שם – שנים עשר שכבות דקות, קרם על חלמונים, וניל… הביטה בעוגה. הסתכלה על הפח ריק. הידיים רעדו. שנים של עלבון עלו על גדותיהם. כמה פעמים הוא בא, אכל, שתה, לקח כסף ולא החזיר? כמה פעמים לעג לשיפוץ שלה, לבגדיה, לילדים? ויקטור שתק. “הוא יצירתי, הוא רגיש”, הוא אומר. והיא, גלינה, ברזל? היא לא נגעה בעוגה. לקחה מגש גדול וחזרה לחדר. – הנה קינוח? – אולג התעורר. – מקווה שלא עוגה מהסופר? גלינה ניגשה לשולחן, החלה לאסוף צלחות בשקט. – מה את עושה? – נדהם אולג כשלקחה את הצלחת. – לא גמרתי! – למה לך לאכול? – תמהה גלינה, מביטה אליו. – הכל לא אכיל, בשר יבש, סלט רעל, שרימפס גומי, קוויאר גרוע. לא רוצה לגרום לך לפגע. זה לא הוגן. ויקטור התרומם. – גלי! די! תחזירי! – לא, ויטיה, זה לא הצגה. ההצגה – מי שבא בידיים ריקות לשולחן שעליו הוצאת רבע משכרך, ומשפיל את המארחת. – לא השפלתי! – זעם אולג – זה רק דעה! יש לנו חופש! – חופש, – הנהנה גלינה, אוספת עוד צלחת – לכן אני מחליטה למי לארח. אמרת, מעדיף רעב על איכות נמוכה – מכבדת. תהיה רעב. הסתובבה ולקחה הכל למטבח. דממה. – השתגעת? – לחש ויקטור, רודף אחריה – ביישת אותי מול אח שלי! החזירי! גלינה הניחה מגש, פנתה אליו. בעיניה רק קור. – אני בושה? ואתה, כששתקת ונתת לו להשפיל אותי, לא התביישת? גבר או סחבה, ויטיה? הוא טרף אלף שקלים קוויאר ואמר שזה גרוע. קנית לי פעם קוויאר בלי סיבה? לא. תמיד לאורחים, ואף אורח דורך עלינו. – הוא אחי! דם! – ואני אשתך! עשר שנים. אתמול אחרי עבודה, עד אמצע הלילה על הרגליים. בשביל מה? כדי לשמוע שאני עקומה? אם לא תשתוק – אשים לך את הנפוליאון על הראש. ויקטור נרתע, לראשונה ראה אשתו נחושה. אולג הציץ מהדלת, נראה נעלב, מבולבל. – לא ראיתי כזו אירוח. באתי מכל הלב ואתם מציקים. – מכל הלב? – לגחכה גלינה. – איפה הלב? בידיים ריקות? פעם אחת הבאת משהו? עוגה? באת רק לאכול ולבקר. – אני… אין לי כסף כרגע! קשיים זמניים! – הקשיים שלך כבר עשרים שנה. מעיל חדש, צעיף יוקרתי. מצגות – כן. חמשת אלפים עד המשכורת – ברור. – גלי, שתוקי! – התפרץ ויקטור – אל תספור כסף של אנשים! – זה לא כסף של אחרים – שלנו! של המשפחה. נותנים הכל בשבילו! אולג אחז בחזה. – די. לא אשאר רגע. ויטיה, לא האמנתי שתתחתן עם כזו גסות. לא אבוא יותר. הסתובב, הלך. – אולג’ה, חכה! אל תקשיב לה, היא בטח עייפה מהעבודה, תרגע! – לא, אחי – קולו טרגי, גורב נעליים על הגרביים. – פגיעות כאלה לא שוכחים. אני הולך. ואל תתקשר עד שתתנצל. הדלת נטרקה. ויקטור עמד והביט בדלת כמו השערים גן עדן שנסגרו. אחר כך הלך למטבח, שם גלינה מסדרת את הבשרים. – מרוצה? – שאל בשקט. – רבתי עם האח היחיד. – הוצאתי לנו טפיל מהבית, – ענתה בלי להסתובב. – תשב, תאכל. הבשר עדיין חמים. או שגם לך יבש? ויקטור התיישב, אחז בראש. – איך עשית? הוא אורח… – אורח צריך להתנהג כאורח, לא כביקורת תברואתית. ויטיה, שמע. יותר לעולם לא אכין לו שולחנות. רוצה להיפגש – תלך אליו. או לבית קפה. על חשבונך. התקציב והעבודה שלי – עליו לא. – נהיית קשוחה, – מלמל. – נהייתי צודקת. תאכל. או שאפנה? ויקטור הביט על הפסטרמה, קיבה משקשקת. טעם – מושלם. – איך? – שאלה גלינה, רואה אותו נהנה. – טעים מאד, גלי. – יופי. והאח שלך פשוט קנאי לא מוצלח שמשפיל אחרים. ויקטור לעס, לראשונה התעוררה בו מחשבה – אולי גלינה צודקת. ראה ידיים ריקות של אולג, הטון המזלזל, התחושה הלא נוחה. – והעוגה? נאכל? גלינה חייכה, לראשונה ברצינות. – נאכל. ואעשה תה עם זעתר, כמו שאתה אוהב. הוציאה את הנפוליאון, חתכה בשפע. ישבו, אכלו, השתחררו. – תגידי, – אמר ויקטור, מסיים חתיכה שניה – אפילו לאמא לא הביא מתנה יום הולדת. אמר – המתנה הכי טובה זה הוא. – הנה, אתה קולט. טלפון, הודעה מאולג: *”היית נותן כמה סנדוויצ׳ים, הלכתי רעב. מעביר לך 5 אלף למורל.”* ויקטור קרא, השתהה. גלינה הרימה גבה. – מה תענה? הסתכל, על המטבח, על העוגה, ואז כתב: *”תאכל במסעדה, אתה הרי גורמה. כסף אין.”* ולחץ “חסום”. – מה כתבת? – שאלה גלינה. – כתבתי שאנחנו הולכים לישון. גלינה עשתה עצמה מאמינה, אך ראתה את המסך. ניגשה, חיבקה מאחור. – אתה אלוף, ויטיה. לוקח זמן – אבל לומד. בערב הזה הבינו שניהם משהו חשוב: לפעמים, כדי לשמור על המשפחה, צריך להוציא ממנה אנשים מיותרים. גם אם הם קרובי דם. והבשר, באמת, היה נפלא. מה שלא יגידו “אניני הטעם” עם הארנק הריק.

Life Lessons

אתמול

דבורה, איפה את שמה את קערת הסלט הזו? היא חוסמת את הגישה לחיתוך! ותגידי, תזיזי את הכוסות קצת, עוד רגע אלון מגיע. את יודעת שהוא אוהב מרחב ליד השולחן, שלא יפריע לו להניף ידיים באמצע שיחה.

יעקב התרוצץ סביב השולחן, מסדר את כלי הזכוכית כמעט מפיל מזלגות. דבורה נאנחה עמוק, מנגבת ידיים בסינר הישן. היא עמדה ליד הכיריים מאז הצהריים, כפות רגליה דואבות וכאבים תוקפים את הגב במקום המוכר, מתחת לשכמות. אין זמן לקטר. היום יש “אורח כוכב” אחיו הצעיר של יעקב, אלון.

יעקב, תנשום רגע ביקשה, משתדלת לשמור על קול רגוע השולחן חגיגי ומסודר. תגיד, קנית לחם שחור כמו שאלון אוהב? בפעם שעברה התלונן שיש רק לחמניות ושהוא, כמובן, שומר על הגזרה.

קניתי, קניתי. לחם שיפון עם קימל, בדיוק כמו שהוא אוהב יעקב רץ לבדוק בלחמנייה. דבורה, והבשר? הבשר מוכן לגמרי? את יודעת, אצלו אי אפשר להפתיע עם קציצות. כל הזמן במסעדות, מבין אוכל, לא פשוט לרצות אותו.

שפתיה של דבורה התהדקו. כמובן שהיא יודעת. אלון רווק בן ארבעים, קורא לעצמו “אמן חופשי”, חי רוב הזמן מהזדמנויות אקראיות ועל נדבות מאמא הזקנה. כל ביקור שלו הוא בחינה עבורה, בחינה שהיא תמיד יודעת שלא תצלח.

אפיתי פסטרמה ברוטב דבש וחרדל השיבה בשקט בשר טרי מהשוק, קילו עלה לי שבעים שקלים. אם גם את זה לא יאהב, אני שוטפת ידיים.

למה ישר ככה? עיקם יעקב את פניו לא ראינו אותו חצי שנה, מתגעגעים. רוצה קצת חום משפחתי. תנסי, טוב? הוא עובר תקופה קשה, מחפש את עצמו.

“מחפש את הכסף שלו, לא את עצמו”, חשבה דבורה, שותקת. יעקב העריץ את אחיו, קרא לו “גאון שלא הוכר עדיין” ונפגע מכל מילה רעה עליו.

הפעמון הדהד בדיוק בשבע. דבורה הסירה את הסינר במהירות, סידרה את שערה במראה של הכניסה, וחייכה את החיוך המוכר. יעקב כבר פתח את הדלת, קורן מאושר כמו כד מים נוצץ.

אלון! אח שלי, סוף סוף!

על סף הדלת עמד אלון. הוא נראה, יש לומר, מרשים מעיל אופנתי פרוס, צעיף זורם על כתפו, זקן קל אמור להקנות גבריות. פתח זרועות, נתן ליעקב לחבק אותו, פיזית נשאר אדיש, טפח על כתפו.

עיניה של דבורה הספיקו לבדוק את ידיו. ריקות. לא תיק, לא עוגה, אפילו לא פרח נבול. הגיע לבית שלא ראה חצי שנה, לשולחן שוקק מטעמים, ולא הביא כלום. אפילו לילדים, שזכו להיות אצל סבתא, לא שלח חבילת שוקולד.

שלום, דבורה הנהן, נכנס לבית בלי לחלוץ נעליים, בוחן את המסדרון. החלפתם טפט? נראה משהו… חיוור. העיקר שאתם אוהבים את זה.

שלום, אלון השיבה בקור לך, רחץ ידיים. הנה נעלי בית, חדשות.

לא הבאתי משלי, ובנעלי בית של אחרים תופסים פטריות ניער את היד בלי להתלבט אכנס רק עם גרביים. נקי כאן, נכון?

דבורה הרגישה כיצד כעסה מבעבע. היא שטפה את הרצפה פעמיים לקראת ביקורו.

נקי, אלון. בוא תיכנס לשולחן.

התיישבו בסלון. השולחן נראה ממש חגיגי מפה לבנה, מפיות יוקרתיות, שלושה סלטים, מגוון חיתוכי בשר וגבינות, איקרה אדומה, פטריות כבושות שדבורה השרתה בעצמה בסתיו. באמצע השולחן מבעבע המנה החמה.

אלון נשען בנונשלנטיות לאחור, סוקר את השפע. יעקב פתח בקבוק קוניאק שרכש במיוחד יקר, בן חמש שנים.

לחיים! הכריז יעקב, מוזג.

אלון סובב את הכוס, בודק את הנוזל לאור, מריח.

קוניאק ארמני? מגיב בסלידה. אני בכלל מעדיף צרפתי, יש לו ניחוח עדין יותר. זה ריח של אלכוהול. אבל נו טוב, לא מסתכלים בפה של סוס מתנה…

בלע בלגימה אחת. מיד לקח מזלג ותקף את החיתוך. דבורה שמה לב שהוא לוקח את הנתח הכי יקר.

תטעם, אלון הגישה לו את הסלט הנה סלט עם שרימפס ואבוקדו, מתכון חדש.

הוא בוחן שרימפ מקרוב, כמו תכשיט.

השרימפס היו קפואים, נכון?

כמובן, אנחנו לא חיים על החוף התפלאה דבורה קניתי מהסופר, סוג מעולה.

צמיג, פסק אלון בזריקה לא חיננית לסלט דבורה, בישלת אותם יותר מדי. צריך בדיוק שתי דקות במים רותחים, לא יותר. כאן… סיבי השרימפס נוקשים, והאבוקדו לא בשל. קראנץ לא במקום.

יעקב, שכבר התחיל למלא לעצמו סלט, נעצר.

טעים, אלון, ממש טעים! ניסיתי מראש.

יעקב, צריך לחנך טעם אמר אלון בהטפה אם תמיד תאכל אוכל פשוט, לא תבין מה זו גסטרונומיה אמיתית. לפני שבוע הייתי בהשקת מסעדה חדשה, הגישו סביצה צדפות. איזו מרקם! פה… לפחות מיונז ביתי?

דבורה הרגישה בפניה מתחממות. המיונז היה קנוי, “פרימיום”. פשוט לא הספיקה להקציף ביצים ושמן ידנית.

קנוי השיבה ביבש.

ברור אלון נשם כאילו נודע לו על מחלה קשה חומץ, חומרים משמרים, עמילן. רעל טהור. טוב, תני את הבשר. אולי לפחות את זה לא הרסתם.

דבורה הניחה לו נתח יפה של פסטרמה, שילבה רוטב ותפוחי אדמה עם רוזמרין. הניחוח עמד בחלל, כמעט עשה חשק לאכול. אך אלון לא באמת מהאנשים הרגילים, הוא הרי “מבין”.

חתך, לעס לאט, מביט בתקרה. דבורה ויעקב החרישו, ממתינים. יעקב בעיניים מלאות תקווה, דבורה בברק של כעס גובר.

יבש פסק אלון והרוטב… הדבש משתלט. מתוק מדי. בשר צריך להיות בשר, דבורה, לא קינוח. וגם, מרינדת מעט מדי זמן, הסיבים לא השתחררו. כדאי להשרות בקיווי או סודה ליום לפחות.

השריתי בלילה, עם תבלינים וחרדל ענתה בשקט בייאוש לכולם תמיד זה טעים.

“לכולם” זה תיאור גמיש. אולי חברותיך בעבודה אוהבות, הן לא מכירות משהו אחר. אני אומר תכלס. אכיל, כן, אם רעבים, אבל בלי הנאה.

הרחיק את הצלחת, כמעט כל המנה נשארה, ופנה לפטריות כבושות.

לפחות פטריות מפה? או פחית סינית?

שלנו, ענתה בתקיפות אספנו בעצמנו, המלחנו בעצמנו.

אלון דוחף אחת לנשמו ומתכווץ.

הרבה חומץ, ישרוף את הקיבה. ומלח הגזמת. מי שמאוהב, ממליח ככה? צחק, מרוצה מהבדיחה יעקב, שים לב ללחץ דם, ככה לא מאריכים חיים.

יעקב חייך במבוכה, מנסה להרגיע.

די, אלון, אחלה פטריות. עם ערק זה מושלם. תמזוג עוד!

שתו. אלון הסמיק, פרם את הצעיף, לא ממהר להוריד מעיל, כאילו להגיד “אני לרגע, זה לא עמוק אצלי”.

לא מצאתם איקרה נורמלית? שאל תוך כדי חיטוט בפרוסת לחם זה גרגרים קטנים, מלא קליפות. מבצע?

אלון, זו איקרה קופסה, שווה מאה שישים שקל נפרץ לדבורה הקול קנינו במיוחד עבורך. אנחנו לא אוכלים בעצמנו, חוסכים.

לחסוך על אוכל לא חכם אלון אומר בפילוסופיה אנחנו מה שאנחנו אוכלים. אני, למשל, לא אקנה נקניק זול. מעדיף להישאר רעב. אתם ממלאים מקרר במבצעים, אחר כך מתפלאים שאין כוח, הפנים אפורים.

דבורה מביטה ביעקב. הוא יושב עם עיניים תקועות בצלחת, בולע בלי להסתכל. שתיקתו כאבה לה יותר מכל מילותיו של אלון. שוב נטה להיות פסיבי, שלא להתעמת עם “הברנש האהוב”.

יעקב פנתה לבעלה גם לך הבשר יבש?

יעקב השתעל, מובך.

א-א… לא, דבורי, טעים מאוד. באמת. פשוט אלון, הוא מבין, יש לו טעם עדין…

עדין, הא? דבורה הניחה מזלג, הצליל הדהד בפורצלן אז לי טעם גס? ידיים עקומות? ואני מבשלת רק רעל?

דבורה, תפסיקי, בבקשה אלון מעקם פנים אני נותן לך ביקורת בונה. שתתפתחי. תגידי תודה. את רגילה שיעקב טורף הכל ומחמיא, את רגועה מדי. אישה צריכה להשתפר.

תודה? חזרה דבורה תגיד, אתה רוצה שאודה לך?

התרוממה. הכיסא חורק בקול.

דבורה, לאן את הולכת? שאל יעקב בלחץ לא ישבנו כמעט.

תמתין אמרה בטון מוזר אלון הרי אוהב מתוק. אני מביאה קינוח.

יצאה למטבח. על השיש עמד “מילפיי” שלה טורט על טורט, קרם וניל, שנאפה עד אמצע הלילה. היא הביט בטורט, אחר כך ביורט. ידיה רעדו. הכעס שנבנה שנים עלה וגלש, מסלק את ההיגיון. כמה פעמים בא הבן אדם הזה, טרף, שתה, לקח כסף ולא החזיר? כמה פעמים קטר על העיצוב שלה, על בגדים, על הילדים? ויעקב שתק. תמיד מצדיק. “הוא רגיש, אמן”. ודבורה אמורה להיות פלדה?

לא נגעה בטורט. לקחה מגש גדול וחזרה לסלון.

זה קינוח? התרגש אלון מקווה שזה לא רולדה קנויה?

דבורה ניגשה לשולחן, החלה לאסוף צלחות, בשקט מכוון. קודם את הבשר, אחר כך הסלט עם “שרימפסים גומיים”, אחר כך הגבינות והבשרים.

מה את עושה? נזעק אלון כשלקחה לו את הפרוסה עוד לא סיימתי!

למה לך לאכול את זה? התפלאה דבורה, מביטה ישר בעיניו הרי אמרת שזה רעל. יבשים, צמיגיים, איקרה לא שווה. אני, כאשת הבית, לא יכולה להרשות לך להיפגע.

יעקב התרומם.

דבורי! תפסיקי! את עושה בושות מולו! החזירי הכל! תתנצלי!

דבורה הניחה את המגש בשקט ופנתה אליו, עיניה קרות אך נחושות.

אני בושה? ואתה שישבת ושתקת בזמן שהוא השפיל אותי זה בסדר? אתה גבר או שטיח, יעקב? אלון אכל איקרה בעשרות שקלים ואמר שהיא גרועה. פעם אחת קנית לי איקרה סתם כי רצית? לא. כל הטוב לאורחים. ואורח משפיל אותנו.

הוא אחי! דם שלי!

ואני אשתך! עשר שנים אני מכבסת, מבשלת, מנקה. אתמול עבדתי חצי לילה בשביל הארוחה הזו. בשביל מה? לשמוע שידיי עקומות? אם תמשיך להאשים אותי, אני אשים את המילפיי הזה לך על הראש. ולא צוחקת, יעקב.

יעקב נרתע. פחד כזה לא ראה בה אף פעם. דבורה הייתה תמיד עדינה, גמישה, נוחה. עכשיו עמדה לפניו לביאה, מוכנה להכות הכל.

אלון מביט מהמטבח, כבר לא נראה כל כך בטוח, אלא נעלב ותועה.

כזה אירוח לא ראיתי בחיים אומר באתי מכל הלב ואתם מעיפים אותי עם לחם.

באת מכל הלב? גיחכה דבורה איפה הלב שלך? בידיים ריקות? עשרים שנה לא הבאת לנו שום דבר, אפילו תה? באת לאכול ולבקר.

אני… עכשיו בתקופה קשה!

תקופה קשה אצלך עשרים שנה. מעיל חדש, צעיף יוקרתי, מסיבות נוצצות. את יעקב אתה שואב ולא משיב.

עזבי, דבורה! יעקב צעק אל תספורי כסף של אחרים!

זה לא כסף של אחרים, זה שלנו! כסף של המשפחה, שאנחנו גוזלים מהילדים בשביל האמן הביקורתי הזה!

אלון אחז בליבו בהצגה.

זהו. גמרתי. לא אשב בבית הזה אפילו דקה. יעקב, לא ציפיתי שתחיה עם אחת כזאת. את לא תראי את פניי פה.

פנה חד ומהיר לכניסה. יעקב רץ אחריו.

אלון, תחכה! אל תקשיב לה, היא בטח עייפה מהעבודה! תירגעו!

לא, אחי קולו של אלון דרמטי, כבר נועל נעליים ישר על הגרביים זו השפלה שלא שוכחים. עוזב. ואם לא תבקש סליחה אל תתקשר אליי.

דלת טרקה.

יעקב עומד בכניסה, מביט בדלת הסגורה כאילו גן עדן נטרק. אט אט חוזר למטבח, שם דבורה אורזת את הבשר לכלים.

מרוצה? שואל בחולשה הרחיקה אותי מאחי היחיד.

גאלתי אותנו מאורח שודד השיבה בשקט, בלי להסתכל שב תאכל. הבשר עוד חם. או שגם לך יבש?

יעקב היסס, התיישב. חיבק את ראשו.

איך עשית דבר כזה? הוא הרי אורח…

אורח מתנהג כאורח, לא כמפקח מזון. תבין, יעקב, אני לא מכינה לאלון שום שולחן יותר. תרצה לראות אותו לך אליו, לקפה, בכספך. הכסף והזמן שלי לא ילכו עליו.

נהיית קשוחה מלמל.

נהייתי צודקת. תאכל. או שאקפל?

יעקב הביט בפסטרמה. הבטן קרקרה. לקח מזלג בחשש, טעם.

היה עדין, מתוק-חריף, פשוט תענוג.

טעים לחש טעים מאוד, דבורי.

אז תזכור: אחיך הוא קנאי אומלל שתמיד מוציא אחרים קטנים. תבין את זה.

יעקב לעס, מהרהר. בפעם הראשונה, הבין שאולי אשתו צודקת. נזכר בידיים הריקות של אלון, בטון הביקורתי, בתחושת האי-נעימות בזמן הארוחה.

ומה עם הטורט? שאל פתאום נאכל?

דבורה מחייכת. בפעם הראשונה כל הערב, חיוך אמיתי.

נאכל. ואכין תה עם זוטא, כמו שאתה אוהב.

הוציאה את המילפיי, חילקה לקשות גדולות ישבו במטבח, שתו תה, אכלו עוגה, והמתיחות התפוגגה לאט.

אתה יודע אמר יעקב בסוף אפילו לאמא הוא לא הביא מתנה ליום הולדת, טען שהוא בעצמו מתנה.

הנה, סוף סוף אתה מבין הנהנה דבורה.

הטלפון של יעקב צפצף. הודעה מאלון: “יכולתה להביא לי לפחות סנדביץ? יצאתי רעב. שלח לי גם 500 ש”ח לפיצוי רגשי”.

יעקב הקריא בקול. דבורה מרימה גבה.

ומה תענה?

יעקב הביט על אשתו, על המטבח החמים, על העוגה הנהדרת. התבונן בטלפון, ואז הקליד: “לך תאכל במסעדה, הרי אתה גסטרונום. כסף אין”. ולחץ “חסום”.

מה כתבת? שואלת דבורה.

כתבתי שאנחנו הולכים לישון.

עשו עצמם כאילו מאמינים. דבורה התקרבה, חיבקה אותו בשקט סביב הכתפיים.

יעקב שלי, סוף סוף התעוררת.

בערב ההוא למדו משהו חשוב אחד על השני. לפעמים, כדי להציל משפחה, צריך להרחיק ממנה את מי שמכביד עליה, גם אם הוא ממשפחה. והבשר אכן היה משובח, לא משנה מה אומרים “מבינים” עם כיסים ריקים.

Rate article
Add a comment

3 + fourteen =