25/12/2025
היום מתעוררת בבוקר והחלטתי להדליק את הטלפון בעוצמה המקסימלית למקרה הצורך. בחלקה העמוק של הלב ידעתי שהוא לא יכתוב לי בחזרה. התחושה הייתה כמו תחזית של גשם כבד צפויה, כבדה, כאילו האוויר מתעבה לפני סערה. למרות זאת, הלחצתי על העוצמה. תקווה היא כמו צלקת ישנה: מכאיבה אך לא משחררת.
הסרתי את השיער לאסיפה חופשית, אך בקפידה קלה שהייתה נראית טבעית ויפה. לבשתי מעיל ירוק כהה, אותו מעיל שבו הוא פעם אמר לי שאני נראית כמו יער של סתיו. מאז כמעט לא לבשתי אותו, אבל היום הוצאתי אותו מהארון. צבעתי את שפתיי באדום זוהר, יותר מדי בוהק לטיול רגשי בבוקר לבית המרקחת ולמאפייה.
בבית המרקחת היה רעש. מישהו שיעלה בקולו, מישהו מתווכח על מחירי התרופות, מישהו עומד שקט ומתנדנד מרגל לרגל. הריח היה של צמחים ארומטיים ומשהו חריף, ריח של מרפאת חירום. לקחתי ויטמינים אותם שהמליץ לי מאיר לפני שלוש שנים, כשעוד שתינו קפה יחד בבקרים. החזקתי את הקופסה בידיי וקראתי את האותיות הקטנות: תוקף עד הסתיו הבא, כאילו הזמן עצמו נספר בקופסה הזאת.
במאפיית קפה היה בדיוק כמו תמיד: בחור עם קעקע על פרק היד מאחורי הדלפק, ניחוח הלחם הטרי והקינמון, מוסיקה שקטה משדר ישן. קניתי קרואסון עם פטל אותו קרואסון שהוא פעם כינה “טעם של בוקר” בחיוך, מנגב קמצוץ קרח מהסנטר. לקחתי שניים. אחד לשתיית תה בבית, כמו בעבר כשהכל היה פשוט יותר. השני רק כך, כדי שיהיה, כמו פיסת זיכרון קטנה שאפשר להסתיר בכיס.
כאשר חזרתי לדירה, קפאתי במקום. השקט במרפסת היה כבד, כמו אבק שכבר התיישב על ספרים ישנים. האוויר נראה קפאון, כאילו חשש לזוז. הטלפון היה מונח על הדלפק, פונה למטה, כאילו מתבייש מהמראה שלי. אין הודעות, אין שיחות. כאילו העולם עבר ליד בלי לשים לב, וכאילו אני הפכתי לצל שמסתתר באור האפור של הבוקר.
הכנתי לעצמי קנקן מים, הורדתי את המעיל לאט, כאילו חששתי להפריע לשקט. הנחתי את הנעליים ליד הדלת, יישרתי את הצווארון על המתלה. הדלקתי רדיו ישן הקול של המגיש מדבר על בעיות תנועה, על שלג שמפלג, על תערוכה במוזיאון המקומי. הכול נשמע דמום, כאילו מצוי מתחת למים. נשקתי לגזירת תה חמה מדי, נוגעת בחום שמכאיב, אבל השתוללתי ולא מצפצפה. הלכתי עד לחלון, משטחת מצחתי על הזכוכית הקרה.
בחוץ נפל שלג דק וקוצני, נחת על מטריות, על צעיפים, על האספלט ונעלם במהירות. אבא צעיר בפארק חשוך הסדיר כובע לבנו של בנו בעדינות, בטיפוח שהזמן מביא איתו. קשישים הלכו תומכים זה בזה, כאילו ידיהם זכו לאיחוד במשך דורות. מישהו ממהר ומחליק על המדרכה המשקפלת, מישהו צוחק מול הטלפון, מישהו נעמד מול תצוגת חנויות עם אורות חג. החיים זורמים רועשים, חיי, אדישים. עוברים לידי כמו רכבת שעזבה לפני שהייתי מוכן לקפוץ מהקרון.
הוא לא כתב.
אף על פי זאת, לקחתי מטאטא וניקיתי את הרצפה, למרות שכמעט ואין שם אבק. התקשרתי לדודה, הקשבתי לסיפורים על הגינה, על השכנה, על מתכון עוגת תפוחים חדשה. השקיתי קקטוס ישן, בחשיבו שלא הפך לצהבהב. קבעתי תור אצל רופא, משימה שהייתי דוחה חודשים. בדקתי קבלות הכל שולם, סימנתי במקף ביומן. כיבסתי שמיכה, הוספתי קצת ריח נענע כדי שהבית יריח חם, חי.
בערב הדלקתי אור בכל חדרי הבית, לא מפחדת מהחושך, אלא רק מרגישה שהבית מתעורר לחיים החלונות זוהרים, משתקפים באספלט הרטוב, ומפזרים כאילו לחשים: כאן יש מישהו. כאן יש חיים.
הסתכלתי במראה הזכוכית וחשבתי: “הוא לא כתב, אבל אני כאן”. זו לא תירוץ, לא אתגר, אלא אמת שקטה. כמו נר שהדלקתי לעצמי, לא בשביל מישהו אחר. כדי לזכור שאני עדיין כאן.
