היום, י״ז בחשוון, נרשמת לי תחושה של משב רוח שקטה שמביאה איתה זיכרונות ישנים. נולדתי בתל מונד, ילד של משפחה שמרנית אבא היה מנהל בכיר בחברת הייטק, אמא נשארה בבית, עסקה בילדה היחידה, מנקה את חליפותיו של אבא ומכינה ממרקים מיוחדים. אחרי שעברתי תיכון בכפר קטן בשרון, הלכתי ללמוד באוניברסיטה בתל אביב, שם פגשתי את אורי, נישאנו והתחלנו לבנות יחד בית חמים ועבודה טובה.
הדבר היחיד שהכאב היה חוסר הילדים. עברנו על כל מרפאת פוריות, אפילו טיול לשוויץ, וכל הרופאים קבעו שאין בעיה בריאותית. בכל בדיקת הריון שחזרה שלילית, רוני (השם החדש של רונית) היה מתאבלת: עד מתי? למה? מי שלא רוצה ילדים, אלוהים נותן, ואלו שרוצים לא זוכים.
היום, בחופשה, הלכתי לטייל בפארק הירקון. מזג האוויר היה נפלא, ציפורים שרו, והשמש חייכה. ברגישות של ריקה שהייתה בלבי, הבחנתי באישה קשישה שמאכילה יונים בשקיות גרגרי חומוס. יונים הצטופפו, היא הציעה לי שקית, ויושבתי לצידה.
בין ההזנה, פתאום פתחה השיחה ובכעס רכה סיפרה שהיא מרגישה עצובה מחוסר הילדים. שאלתי אותה אם היא חושבת שאולי פגעה במישהו בעבר וששכחה? היא נענתה שלא. אחרי כמה דקות של חוסר מילים, הזכירה לי חוויה משנות הלימודים: נערה בשם תמר, בת חמשים, שנחנכה על ידי סבתה והייתה חסרת הורים חמים. תמר הייתה ביישנית, נודעה בכינויה המתוקה.
תמר לעיתים קראה אליי בטלפון הביתי, שוחחנו שעות על ספרים, סרטים ושיעורים. אבל בבית הספר היא נזנחה ולא נחשפה, וזו הייתה חיננית בעיניי, כי אם הייתי מתקרבת אליה, אולי אוחצתי בבושה.
אחד היום, תמר באה לבית הספר בחולצת חול ובחצאית, במקום מדים. ברקיעה פתאומית נקרע רוכסן החצאית, והיא קיבלה סיכה לתיקון. בחורים סביב, בתורחנות, שיחררו את הסיכה והחצאית נופלה לרצפה. צחוק רועם מילא את האולם, ואני רק עמדתי בצד, מביט בחוסר ההזדמנות לעזור. תמר הרימה את החצאית, ברחה ולחה אל נחל הליכה, קפצה למים הקרים של סוף הסתיו, והשתקפה במים עד שהיא איבדה תודעה. גבר שעבר במקום חילץ אותה, עטף אותה במעילו וקרא אמבולנס.
תמר שוכבה במצב קומה בבתי חולים, מלווה רק על ידי סבתה. בני הכיתה שמעו על המקרה אך לא באו לבקר. היא לא חזרה לבית הספר, נחשבה למישהי עם פגיעה נפשית, ואחרי כמה חודשים יצאה מבית החולים במצב קשה, והקולה חזרה לחיי היום-יום.
באותו ערב, לאחר שהפסקתי לשוחח עם הזקנה, הפכתי על עצמי לשקול את מעשי. החלטתי לנסוע לעיר ילדותי, כפר קטן שבו ההורים שלי עברו למקום אחר ואין שם קרובים. בקשתי מהעבודה ניתנה, ונסעתי לבקר את הבית של תמר.
הדלת נפתחה על ידי סבתה המוכרת. אמרתי: שלום, רציתי לראות את תמר, האם היא בבית? היא פנתה אלי בחיוך והזמינה אותי להיכנס. בחדר, תמר ישבה מפני קיר, מציירת דוגמה. היא הפנתה את פניה אלי, ושם נחשפתי למראה של בחורה בוגרת, יפהפייה, שינוי מרהיב מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה.
בפניה, היא אמרה: חיכיתי לך בבית החולים אחרי שהקפצת אל המים, כל יום. אף פעם לא חשבתי שכאשר אבקש עזרה, תזכרי בי. אני לא כועסת, אבל הייתה לי תחושה של זעם עמוק כששמעתי שהרופאים אמרו שאין לי ילדים לעולם. חשבתי רצייתי שתהיי כמוני, ללא ילדים, כי הרגשתי שנעזבתי.
הייתי נדהם, נפלתי על ברכי, וביקשתי ממנה סליחה על האדישות שהייתה בי אז. תמר קמה, קיבלה אותי בחיבוק והודתה לי על ההתנצלות. היא אמרה: גם לי היה קשה, אך אני סולחת אותך. בואי נשתה תה ונשוחח.
שיתפנו בתה, ובסיום הלכתי חזרה לתל אביב, מבטיח להתקשר אליה לעתים קרובות. שלושה חודשים עברו, וקניתי ערכת הריון חדשה. הפעם, שתי הקוֹטוֹת נראו משמעת חיי, אני הריון! התקשרתי מיד לתמר. היא שמחה עד דמעות, כי הרגישה שהיא חלק מהפלא הזה. הודעתי לבעלי ולמשפחתי, והשמחה כיסתה את הבית. הילדה נולדה, קוראת אליה מרים, ותמר קיבלה תפקיד הסבתא השנייה והקרובה של הילדה.
המסקנה שצברתי היום היא שהמילים הקשות והכעס שלנו נופלים חזרה אלינו כמו בומרנג. במקום לקלל ולרצות רוע, נבקש לחיות ברוגע ובשלום, ולזכור שכל מעשה שלנו משתקף בחיי אחרים.
