זאת הסיפור של הלילה כשלולה, הכלבה שלנו, ניבחה כל הלילה ולא נתנה לי לישון. כשפתחתי בבוקר את הכלוב, קפצתי מהבהלה.
הסערה הלילה הייתה כבירה כאילו הטבע עצמו שיקר את כל הכעס והקלקול שלו על האדמה. גשם חרסן ירד משמיים, ניסה לשטוף את כל הרעה והזכוכית השבורה, ברק קטע את החשכה והבהב כמו פנס, והרעמים רעדו כאילו הארץ מתהפכת תחת כל פצפוץ. העצים נגעו זה בזה, ענפיהם התנפצו על הגדרות, והמים נפלפו ברחובות והפכו אותם לאגמים קטנים. נראה היה שהעולם נזרק לתהום ושום דבר לא היה בטוח למחר.
אבל עם קרני השמש הראשונות שעברו דרך הוילונות, הכל נרגע אין שום רמז של סערה מאחור. השמים נראו כחול טהור, כאילו נשטפו הרגע, והאוויר היה צלול, ריח האדמה הרטובה והצמחייה המתחדשת מילא את הריאות.
אליה, אחרי שינה חולמת, נעטפה במגרש וקיבלה נשימה עמוקה של הבוקר. הרגשתי שהטבע נולד מחדש, והכל סביבנו מתעורר באנרגיה חדשה.
פתאום נזכרתי ברגע המוזר של הלילה: באמצע הרעם, לולה פתאום החלה לנבוח בכאב, לא נובחת ולא מגרמת, רק נביחה עצובה, כאילו מרגישה מצוקה. לא הקדשתי לכך הרבה חשיבות, כנראה הרעם הרעיש אותה או שמישהו שמע משהו, אבל כשבדקתי את החצר אחרי שהסערה נגמרה, הרגשתי דאגה פתאומית.
לולה תמיד קיבלה אותי בפתיחת הדלת, תנופה ואלפיה, אבל הלילה היא שזכרתי קיבלה בחוץ ולא רצתה לצאת. הלב שלי נשבר. “אולי נפגעה ממזג האוויר?” חשבתי. “הברק היה חזק, אולי פגע בה”. ניגשתי אל הכלוב וקראתי ברגישות:
לולה, ילדה, הכול בסדר?
מכאן יצאה מבט של עיניים עצובות וזהירות. היא לא קפצה, לא רצה אליי כמו תמיד, רק נשארה שוכבת, משקפת את האוזניים אל האדמה ומביטה בי במבט של עצב עמוק, כאילו שומרת משהו חשוב.
הייתי בטוחה שמאחרת היא רעבה, כך שהכנתי לה כמה פרוסות של נקניק פימנטה המאכל האהוב עליה אבל גם הריח של בשר לא גרם לה לזוז. היא רק שוכבת, כאילו אין לה כוח, או אולי האינסטינקט האםי שלמה קמה בתוכה ומונעת ממנה לעזוב את המחבוא של הכלוב.
הרגשתי שמשהו לא כשורה. לולה מעולם לא הייתה כך, אפילו בסערה חזקה היא תמיד רצה אליי לחיפוש מחסה. הפעם היא התרחקה והגנה על עצמה. במוחי נודדו מחשבות: “היא חולה? נעקץ על ידי נחש? אולי יש לה מחלה?”
בלי לחשוב פעמיים, תפסתי את הטלפון וחייגתי לד”ר יעקב כחלון, הווטרינר שהכרתי כבר שנים. אמר לי שיגיע מהר ככל האפשר.
כעשרים דקות אחרי, נרשם רכב ישן אך משומר היטב, ויצא ממנו גבר גבוה, שן אפורה, משקפיים ותקף בידו תיק רפואי. ד”ר כחלון היה יותר מרופא הוא מרפא, מרגיש את הבעלי חיים כאילו שומע את צעקותיהם השקטות.
ומה קורה כאן? שאל, מסתכל סביב.
אליה תיארה בקצרה את ההתנהגות המוזרה של לולה. הוא ניגש לכלוב, יושב ברגליו וקורא בקול רך:
לולה, ילדה, שבי. תני לעצמך להיגיע אליי.
היא רק גרגה בחזקה, מצמידה את עצמה לקיר. שמעתי את הלחץ באוויר זה היה לא רק מבולבל, זה היה מפחיד.
משהו לא בסדר, אמר ברצינות. לפני שהיא הייתה רצה אליי כמו אל החיבוק של אימא. מה קרה?
אני חושבת שהיא חולה, הלכתי ברעידה.
אולי קרצית? או נעקצה? שאל. צריך לבדוק, לשחרר אותה, לבחון.
התקרבתי לכלוב, משוך בעד החגורה בזהירות. היא לא התנגדת, אבל גם לא רצתה לצאת. רק כשזה היה ברור שלא תוכל להימלט, היא יצאה באיטיות, מבוהלת, מסתכלת לאחור.
משהו זז שם! קרא הרופא פתאום, מביט פנימה.
אליה נבהלה, רצה ונעמדה בקפאון.
בתוך הכלוב, מקופלת על שמיכה ישנה, היה ילד קטן, שינה על פניו בובה מלוכלכת. פניו חיוורות, עיניים דומעות, בגדי טורדיים ורטובים, ללא נעליים. הוא נראה כאילו נזנח, סגרו אותו בין מציאות לסיוט.
מה זה? לחש הרופא.
זה לא מה, זה מי! נשפה אליה. זה ילד! לא יכולה להוציא אותו לבד עזרו!
רגע, רגע, אמר ד”ר כחלון, מתיישב, משפך משקפיים ומביט בעדינות בפנים. לולה גרגה שוב, אבל אליה חיברה אותה:
הכל בסדר, לולה. אנחנו לא נזיק. את עושה עבודה טובה.
לקחתי את הכלבה למרפסת, והרופא הרים בזהירות את הילד. הוא פקח עיניים, ניגש על השוליים ובכה ברכות.
הוא היה קל משקלו, כמעט כמו נוצה, ובעל חולצה מלוכלכת עם קצוות קרועים, ומכנסיים עם כתמים. רגליו היו פגומות וחשופות.
מי אתה, חמוד? שאלה ברכות.
הילד לא השיב, רק הסתכל עליי בעיניים גדולות וחשושות, כאילו מצפה לתגובה.
אתקשר למשטרה, אמרתי, פונה לבית. ילד כזה לא משאירים לבד. בטח מחפשים אותו.
אבל הרופא עצר אותי:
חכי. אני מכיר את הילד הזה. זה רונן, בן של אקסנה אקסנה, שהייתה בחברתנו בבית הספר, לפני שהייתה משוגעת.
הקפצתי כששמעתי את השם. אקסנה הייתה הילדה מהקלאס שהייתה תמיד שמחה, אבל הפכה אחרי כמה שנים למישהו שבחיי הפשע, השתייה, והחוב. היא קיבלה תנאי מוקל, אבל לא נצלה. אחרי קונגרס אחד של שוד דואר וגניבת כספים, נשלחה למאסף. שם נולד לה רונן, ולקחו אותו מיד למוסד ילדים.
אבל היא שוחררה? שאלתי.
כן, לפני כמה שבועות לקחה אותו מהמוסד. אבל לא בשביל לאהוב אותו, אלא כדי להראות לעולם שהיא גם אם.
והיא שוכבת?
היא שותה, ישנה, משאירה אותו לבד. מקרים כאלה צריכים לאבד את הזכות להורות. רונן כמעט חמש, הוא כמעט לא מדבר, לא מכיר בית, משפחה, חיבוק.
הכאב והזעם נפל עליי. זכרתי איך חלמתי על ילדים, איך ניסיתי לשמור על שניים, והפסדתי את שניהם. הרופאים לא הצליחו להבין למה, תמיד היה כאב בלב שממלא את האוור.
תן לי לשמור עליו, אמרתי בערך. אני אדאג לו, אחמם, ארחיב אותו, ואז אוכל לקחת אותו לאקסנה לראות מה היא עושה עם הבן שלה.
הבאתי מים חמים, מגבת רכה, וסבון לילדים. רחצתי אותו כמו אם. אחרי זה לבשתי לו חולצה משלי, עטפתי אותו בשמיכה ושבתי אותו ליד השולחן. הוא אכל בשקט, מהר מדי, כאילו פחד שמישהו ייקח את האוכל.
פתאום נכנס לבית אנדריי, בעלי, גבוה, חזק, עם עיניים טובות.
מותק, רציתי להביא לחם הוא נעצר. ומי זה?
זה רונן, בן של אקסנה. מצאתי אותו בבת הכלבה.
אנדריי הביט בו, ואז בי. הוא ידע כמה אני סובלת מהקושי להרות. הוא ראה את כאבי הלב שלי כשאני רואה תינוק שאינו שלי.
למה לא? הוא אמר בקול שקט. מה צריך?
קנה לו נעליים ובגדים חדשים. הכל.
הוא לא שאל עוד, חזר אחרי שעה עם שקיות. קנה לא רק בגדים, אלא גם מכונית צעצוע אדומה עם גלגלים מבריקים. רונן חייך בפעם הראשונה מאחור זמן רב.
כשנהס, הוא לחש:
אני לא רוצה לחזור לאמא
תישן, קטן, לחשתי. אף אחד לא ייקח אותך לשום מקום.
אנדריי חיבק אותי.
הוא לא רוצה לחזור אליה, ואני מבין.
אני אלך לאקסנה. אראה מה קורה שם.
בתי של אקסנה הייתה חצויה, חלונות שבורים, ריח של סיגרים, בירה וייאוש. בפנים חשוך, מלוכלך, ריק. כשנכנסתי, גרגרתי בכאב מהעשן.
מי שם? קרא קול חזק. יש כאן מישהי?
אקסנה? זה אני, אליה. הלכנו יחד בבית הספר.
אה לא זיהיתי. למה את כאן?
הילד שלך איתי. מצאתי אותו בכלוב של לולה. הוא היה ללא נעליים, רעב, מפחד.
ומה את עושה עם זה? הוא יוכל לשהות כאן?
את האם! איך את יכולה לומר כך?
מי את, שאומרת לי איך לגדל? צעקה אקסנה. החזירי לי את הבן! אם לא תחזירי, תקבלי קיסור!
הוא לא יחזור אלייך, אמרתי בחיוך קבוע. אתקשר למשטרה. הילד לא צריך לגדול בגיהנום הזה.
אקסנה נגדה פתאום רכה.
חכי אל תזמי משטרה הוא רק הילד שלי הדם שלי
אז תסדרי את הבית, תחיי בכבוד, ואז נדבר.
שבוע עבר ולא הגיע אף אחד. חזרתי ומצאתי את אקסנה במיטה, ללא סימני חיים, נשימה חסרה. היא הלכה לשתייה כבדת יתרה, הלב לא הספיק. אליה ואנדריי קברו אותה, והחליטו לאמץ את רונן.
לאחר חודשים של בדיקות, חקירות, ושאלות, משרד הרווחה נתן לנו רשות. רונן הפך לבן שלנו.
עשר שנים חלפו, האביב חוזר לפרוח. ברחוב שלנו רונן רץ, גדל, צוחק ומשחק עם הגורים של לולה היא עדיין אותה כלבה שהצילה אותו בלילה הסוער ההוא.
תיזהר, רונן! צועקת אליה.
אל תדאג, הילד משלים את האבא! צוחק אנדריי, מתקן את הכובע של בתנו דליה, שנולדה לפני שנה.
הבת חייכה, מדברת במבטא של תינוקות, מסתכלת על אחיה. ברגע הזה האושר שלנו היה שלם. אנחנו משפחה, לא רק בדם, אלא בלב ובמעשים.
זהו, זהו הסיפור המדהים על חסד, על אהבה, על איך לילה סוער יכול לשנות חיים שלם.
