אמא סוף סוף פרשה לפנסיה. כבר עברו כמה שנים. “נמאס לי,” היא אומרת. “הבריאות כבר לא כמו פעם, העבודה שוחקת, האנשים סביבי קשים, ואני לא צעירה. עכשיו אני רוצה סוף־סוף לחיות בשביל עצמי – לא בשביל כל השאר.”

אמא סוף סוף יצאה לפנסיה. כבר עברה שנה-שנתיים. “נמאס לי,” היא אומרת. “בריאות אפס. העבודה שוחקת, האנשים רעילים, ואני כבר לא ילדה. רוצה לחיות בשביל עצמי, לא בשביל כל השטויות האלה.”
האמת, אף אחד מאיתנו לא חשב אפילו להתווכח. אמא שלנו היא כזו, שאף אחד לא מעלה על דעתו ללכת נגדה.
בסך הכול, אמא עברה לגור בביתה שבמושב בקיץ, והתחילה לחיות את החיים הטובים: לגדל ורדים ומלפפונים, לעשן סיגריות בגזוזטרה, לשתות קפה לפעמים עם טיפונת ערק, לפעמים עם ספר ביד. לסדר בנחת, להינות משקט מהעבודה, להיזכר בה בחלחלה שקטה ולשמוח שהנכדים כבר גדלו ולא יושיבו אותם עליה לקיץ שלם.
וגם, היא מדי פעם נתנה לנו, הדור הצעיר, עצה אסטרטגית:
לפנסיה לא יוצאים לפני שהנכדים מסיימים צבא או אוניברסיטה. זה חשוב. חשוב שתהיו עצמאיים, שאף אחד לא יפיל אתכם על ההורים כשהם כבר פנסיונרים. מהנינים כבר תהיו סבא וסבתא ממש מבוגרים, אז זו כבר בעיה של הילדים שלכם.
בגדול, החיים עלו יפה במושב אצל אמא: יש חנות מכולת, נקודת חלוקת חבילות, אינטרנט חזק, שיחי פרחים, אוויר צלול, שכנים שקטים חיים בלי לחץ. אבל אחרי זמן מה, פתאום נהיה לה קצת משעמם. ואז אמא החליטה לעשות לעצמה פרויקט לרצף קצת מהמגרש שלה בבטון.
היה צריך לסדר את החנייה, כי לטענתה, החנייה “נראית פרועה”. ולמה לחכות שיקרה נס? מהטבע כבר קיבלנו את האינטרנט. שם, ברוגע, היא מצאה חברת “עלי בתנועה”, שיתנו יד לכל משימה כמובן, תמורת כסף.
והנה מגיע היום הגדול. מגיע צוות חמישה גברים, והראש שלהם הוא אמיר. אמא קוראת לו “מירי”, למרות שהוא גבר בגובה של שני מטר. מתחילים במרץ, אבל משהו מרגיש לא טוב. שני מערבלי בטון מחכים להוראות. אמא משגיחה.
ואז אמיר איך לומר? מחליט לנסות את מזלו. הרי יש פה אישה, סבתא, לבד, אלו “עבודות של גברים”, והיא הרי “לא מבינה”. החבר’ה חושבים שאפשר לסובב אותה, לקחת עוד עשרת אלפים שקל מעבר למה שסוכם.
אמיר פוצח בהצגה חוזרת:
פה אי אפשר, פה העמוד עקום, פה לא מתאים חייבים עוד עשרת אלפים שקל, או שאנחנו מתקפלים. תמצאי אחרים.
אמא מקשיבה. אפילו מהנהנת באמפתיה. “עשרה אלף ש”ח, אתם אומרים? ומה עם חמש? לא מתאים? טוב חבר’ה בכל זאת, אני בוטחת בכם, גברים רציניים שכמוכם.”
ובפתאומיות מוסיפה:
בואו נסגור את זה בהתערבות.
על מה? אמיר זמזם מייד.
על אותם עשרת אלפים. אני מהמרת שאני, אמיר, אביא אותך ואת הצוות שלך לסיים כאן את כל העבודה לא ביום, אלא תוך שלוש שעות. אם תסיימו אתה משלם לי עשרה. אם לא אני נותנת לך עשרה. יש?
באמת, במקום אמיר הייתי חושבת פעמיים, ואולי לא מסכימה. גם אם סבתא נשמעת מוזרה למה להתסבך? אבל אמיר לא למד באקדמיה, ולביטחון העצמי ולחמדנות שלו יש תואר ראשון. הם לוחצים יד.
אמיר מתיישב על המדרגות עם קפה משוכנע שייקח זמן. אבל חנה, זו אמא שלנו, לובשת מגפיים, ו נדלקת.
תוך חמש דקות היא עושה סדר בצוות שאפילו הם לא מבינים איך פתאום נהפכו ליחידת עילית. מסבירה לכל אחד מה עושים, איפה לסחוב, איפה ליישר מייעצת על תזמון, מה חשוב ומה אסור לפשל. גם לפועלי הבטון מעבירה תדריך: איך לשפוך ואיך לעבוד יעיל באמת. הכי חשוב לא מבזבזת שניה אחת, אין תנועה מיותרת, אין רגע מבוזבז.
אם יש אלת הבטון אמא היא.
העבודה שאותם גברים תיכננו למשוך יום שלם, היא גמרה בשעתיים וקצת, ומילאה בדיוק מושלם, בלי הרבה מילים. מדויק. ישר. חכם.
בהתחלה אמיר עוד מחייך, כאילו “היא תישבר מיד”. אחר כך החיוך נעלם. ואז התחיל להחוויר, כי נזכר בהתערבות. כי מילה זה מילה. כי עוד רגע צריך לשלם.
לרגע, נראה שאמיר איבד את כושר הדיבור. על פניו עבר מבע, כאילו לראשונה הוא מבין שהעולם לא חייב להתיישר לפי הציפיות שלו.
רגע לוחש אמיר. תגידי איך?! איך דבר כזה אפשרי? זה פשוט לא נתפס
קורה, עונה חנה ושופכת את האבק מהכפפות. כשהגעתם לכאן, ראיתם את מחלף השלום, כן? שלוש קומות.
כן מגמגם אמיר.
ונסעתם עליו?
בטח
יופי. אני, אני בניתי אותו.
ומספרים, שאז אמיר הבין סוף סוף ש”סבתא נראית עדינה” זה לפעמים פשוט שם קוד למישהי שעבדה שנים במקומות שפחותים-חוסן לא מחזיקים שבוע. ושעדיף לא להתווכח עם נשים כאלה לטובתך.