קוראים לי שיר פלדמן.
בשביל בעלי, אמיתי פלדמן, הייתי אישה רגילה. צנועה, אמינה, בלי זוהר יוצא דופן. כזו שאחרי שנים כבר מתרגלים אליה ונעשית שקופה.
אבל מה שהוא לא ידע: עוד לפני שהתחתנו, כבר הייתי הבעלים היחידה של “חצרות הכרמל”, מתחם בוטיק יוקרתי על חוף הכרמל, לא רחוק מקיסריה. ירושה מסבתא שלי, ששמרתי בסוד גמור.
כל מה שרציתי היה שיאהבו אותי בגלל מי שאני לא בגלל מה שיש לי.
המציאות התעוררה בפרצוף.
בוקר שישי אחד, אמיתי הודיע לי שהוא טס לכנס עם ההנהלה.
שום דבר מעניין, רק יומיים עבודה, אמר.
אבל האמת? הוא הזמין לעצמו סוף שבוע חלומי עם המאהבת שלו, לירון עינב במלון שלי, הכסף שלי.
האירוניה המרה הייתה זו: בדיוק באותו בוקר הגעתי בעצמי לבקר במתחם, לא מתוכנן, בלבוש הכי פשוט מכנסי פשתן, חולצת כותנה בהירה, סנדלים שטוחים.
רק אז ראיתי אותם.
אמיתי ולירון, אוחזים ידיים, שלוים, קרובים.
לירון לבושה בבגד ים יקר, משקפי שמש ענקיים, והיה בה את הביטחון החצוף של מי שחושבת שהעולם שלה.
וואו, המקום הזה מהמם, לחשה לו, אתה בטוח שנוכל להרשות לעצמנו?
אמיתי חייך בסיפוק.
אל תדאגי, השתמשתי בכרטיס של שיר. היא בחיים לא בודקת. תמימה כזו.
הקור אחז בי.
הוא מממן מאהבת בעזרת הכסף שלי במלון שלי.
הם פנו לדלפק הקבלה. כשחלפו מולי בין הגנים, לירון העיפה בי מבט מזלזל.
סליחה! קראה. שירות! תעזרי לי עם המזוודה, היא כבדה.
עמדתי דוממת. היא החוותה אלי בתנועת ראש חדה.
את חירשת? אמיתי, תראה איזו עובדת איטית
אמיתי הסתובב לעברי.
הוא החוויר בשנייה. הלשון שלו נאלמה אבל מה שקרה אחרי היה השיא.
שיר?
לירון קימטה את מצחה.
אתה מכיר אותה?
חייכתי אליו ברוגע.
שלום, אמיתי. איך היה הכנס?
מה את עושה פה? הוא גימגם. עקבת אחרי?
לירון צחקה בלעג.
רגע זאת אשתך? עכשיו אני מבינה למה חיפשת ריגוש. היא נראית כאילו היא כאן עובדת.
פנתה ישירות אל הדלפק:
אני רוצה שתתפטר. היא הורסת לי את החופשה. ואני רוצה את הסוויטה הכי טובה. עכשיו.
הפקידה בדלפק הביטה בי, לחוצה. רק סימנתי לה בראש.
כמובן, גברת. אנא עקבי אחרינו לאזור ה-VIP.
לירון חייכה בסיפוק. שני אנשי אבטחה מלווים אותן, ואני הולכת מאחור במרחק.
לירון התחילה להרגיש לא נעים.
לאן אתן לוקחות אותנו? זה לא הכיוון.
עברנו דרך המטבח, מוצא החירום וחניית העובדים. היא נעצרה בהפתעה.
אתן צוחקות עלי?
הגענו.
סליחה?! תקראו למנהלת.
המנהלת הגיעה, בחליפה מוקפדת, מבט קר. סקרה את הסיטואציה, ואז פנתה אלי:
שלום, גברת פלדמן. גברת פלדמן היא הבעלים של “חצרות הכרמל”. כל החשבוניות של מר פלדמן נסגרו לאלתר.
לירון החווירה. הורדתי את המשקפיים.
לירון, אני לא עובדת כאן. אני הבעלים של המקום.
פניתי לאמיתי.
התמימות האמיתית היא לבגוד באישה שלך עם הכסף שלה במלון שלה.
הוא רעד.
שיר, אני מתחנן
לא.
פניתי לאבטחה.
תוציאו אותם החוצה. כניסה אסורה לצמיתות.
בערב, מול הים, עם כוס יין בידי, צפיתי בשקיעה. לבד, אבל חופשיה. כעבור שבועות, ערכתי ערב השקה לתוכנית “נשים של הכרמל”, יוזמה לנשים שמחדשות מחדש את חייהן.
זו לא הייתה בגידה. זו הייתה התעוררות. לאבד את הגבר הלא נכון לפעמים זו הדרך היחידה לזכות בחיים שמגיעים לך.
