– את חושבת שמישהו צריך אותך עם חמישה ילדים על הגב? אמא שלך סילקה אותך, אלמנה בת שלושים ושתיים, בלי לדעת שבבית הישן מחכה לך ירושה ואורח לילי שאת לא מצפה לו…
על קברו של יהודה אדמה רטובה. הבוץ נדבק לסוליות הנעליים של נועה, כבדה ומכבידה. נועה עומדת שותקת, מביטה בעובדים שמחסים באדמה את חייהּ. יהודה הלך במפתיע. בן שלושים וחמש שנים בלבד. פשוט קרס במפעל, לא קם עוד.
לידה אמא שלה, תרצה, עומדת מהצד, עטופה במעיל צמר כבד, מסתכלת בסלידה על הנכדים שמתחבאים בצל המעיל השחור של נועה.
זהו, בכית מספיק, קדימה אומרת תרצה בלי רגש כשהקבר כבר מכוסה. יאללה, נועה. אין פה טעם להרטיב את האף. יש לי מה לדבר איתך.
בבית, בדירת שני החדרים שלקחו במשכנתא, תרצה ישר למטבח, מתיישבת בראש השולחן.
תשמעי, מתחילה אמא אפילו בלי להוריד את הצעיף. הדירה תחזור לבנק, לא תצליחי לשלם. יהודה שלך איננו, ואת עם חופשת לידה נצחית.
אני אחזור לעבוד נועה עונה בשקט, מחבקת את מיכאל בן השנה.
איפה? מנקה? מגחכת תרצה יש לך חמישה! חמש משקולות. מי צריך אלמנה עם חמישה ילדים? את הגדולים, נטע וגיל, הייתי שמה בפנימייה. לפחות זמנית. את הקטנים… אולי הרווחה תעזור.
לא, נועה לוחשת.
מה לא? תרצה לא מבינה.
לא מהבית שלי. נועה מרימה מבט, עיניה יבשות, קפוצות בכאב. אני לא אתן את הילדים שלי. אמות ברעב, אבל אותם אגדל לבד.
טיפשה שכמוך, תרצה מתרוממת, מסדרת את המעיל. אמרתי לך לחשוב מראש, לפני שהיה מאוחר. עכשיו תישארי לבד עם כל הצרות שלך. אל תבואי אלי לבקש שקל.
חודש אחרי כן מגיע מכתב מהבנק תוך שבועיים עליהם לעזוב. נועה רצה בין מכרים, מחפשת מקום, אבל אף אחד לא מסכים להכניס אלמנה עם חמישה ילדים.
ואז מכתב מהכפר בית אורן. עורך דין מודיע: נועה ירשה דירה ישנה מדודה רחוקה, שפעם אחת ראתה בילדותה. “הבית ישן, אבל לפחות של עצמך” חושבת נועה. אין ברירה אחרת.
בית אורן מקבל אותם ברוח קרה. הבית עומד בפאתי היישוב, צמוד ליער. קורות העץ שחורות, המרפסת עקומה, החלונות נראים כאילו הם בוכים.
אמא, פה קר, מייבבת הדסה בת החמש.
עוד רגע, מתוקה, נדליק חימום, נועה משתדלת שהקול שלה לא ירעד.
הלילה הראשון הוא מבחן. התנור מעשן, הילדים משתעלים, הרוח נכנסת מכל חרך. נועה מכסה אותם עם כל מה שיש מעילים, שמיכות, שטיחים. היא לא ישנה, שומעת את הנשימה של יונתן הקטן.
ליונתן, בן השבע, מחלה קשה. רופאים אמרו שצריך ניתוח, אבל הקופה מעניקה תור רק עוד שנה. הרופא מהמרכז בטל השיחה ואמר ישירות: “המצב מחמיר, זה מסוכן. עדיף בתשלום, מיד, בתל אביב.” המחיר כמו שתי דירות כמו זו שאיבדו.
בבוקר נועה עולה לעליית הגג לסתום פתחים. בין עיתונים ישנים ומעילים קרועים, היא מוצאת קופסת תה ישנה, ובתוכה, עטופה במטלית שמנונית, משהו כבד.
שעון כיס. מסיבי, עם שרשרת. היא מעבירה אצבע על מכסה הכסף, רואה סמל מגן דוד ושם חרות: “באמונה ונאמנות”.
יפה, היא לוחשת. אבל כמה שווה?
השעון שותק. המחוגים תקועים על חמש דקות ל־12.
היא מחביאה את השעון בארון. עכשיו אין זמן לאספנות עתיקות. אוכל נשאר לשלושה ימים, העצים נגמרים, יונתן נחלש. כמעט לא קם מהמיטה.
בערב פורץ סופה של שלג. הבית נחתך מן העולם. נועה משכיבה את הילדים, יושבת ליד החלון, לבה מתכווץ. מה עשיתי להם? הבאתי אותם למבוי סתום?
דפיקה עדינה בדלת.
נועה מתחלחלת. דמיינה?
הדפיקה חוזרת, חזקה יותר.
היא אוחזת במוט ברזל, מתקרבת לדלת.
מי זה?
פתחי, בת בית, הסופה משתוללת קול עונה מבחוץ. צרוד, ישן כמו עץ זקן, אבל שלֵו.
משהו בתוכה סומך. היא פותחת. בפתח עומד קשיש קטן, לבוש גלביה ישנה עד הקרסוליים, עם חבל קשור כטיקטוק. זקנו לבן, עבה, אך עיניו צעירות ומאירות.
היכנס, נועה ממלמלת.
הזקן נכנס, אבל השלג לא נדבק אליו. במקום קור, הוא מביא חמימות.
הוא ניגש אל החדר, עומד מעל מיטתו של יונתן שישן בכבדות.
הילד חולה? שואל.
מאוד, עונה נועה, כמעט בוכה. צריך עזרה ואין כסף.
כסף הוא חול, זמן הוא זהב, אומר הזקן ומתיישב. ואת השעון שלי מצאת?
נועה קופאת.
השעון? שלך?
שלי. קיבלתי אותו מזמן, כשחילצתי מישהו מהנהר. שמרתי אותו ליום הנכון.
אדוני, אמכור אותו, אקנה תרופות. כסף אמיתי.
הזקן מחייך בזקן.
אל תמהרי למכור. יש בפנים סוד. השען עשה טריק. קחי מחט, מתחת למכסה, היכן שהלולאה, תלחצי קלות. שם מוסתר משהו.
הוא קם.
שלום, נועה, שם יפה בחרת. אל תאבדִי תקווה.
תשב לשתות תה? איך קוראים לך? נועה רצה לקומקום.
פרחיה, פרחיה קוראים לי עונה.
היא מסתובבת. החדר ריק. הדלת סגורה. הילדים ישנים. רק ניחוח של מור ולחם נשאר באוויר.
בלילה לא עצמה עין. בבוקר, עם קצה מחט, פתחה את השעון במקום שציין. קליק.
הכיסוי האחורי, שהיה נראה מוצק, קפץ. בפנים, מקופל נייר קטן ומטבע זהב כבד, לא סתם דוחה.
היא פותחת את הדף. “הריני מצהיר כי מחזיק זה…” היתר רק כתב רש”י ישן ועמום.
לתל אביב היא בטרמפים. נכנסת לחנות עתיקות. בעל החנות, שמן ועירני, נאנח משעמום.
כן, כסף 925, אולי אלפיים שקל. שריטות.
תבדוק את זה, נועה מניחה את המטבע והנייר.
העתקן בוחן בזכוכית מגדלת. עיניו מתרחבות. הוא מחוויר.
מאיפה זה?
ירושה.
גברת… הוא מסיר משקפיים. זה שקל מסע לארץ ישראל ממאה שעברה. נדיר ביותר. והמסמך חתום אישית על ידי רב ראשי. אני אפילו לא יכול להעריך. את חייבת מכירה פומבית בלונדון, לא פה. את יכולה לשנות עתיד.
תוך חודש יונתן מקבל את הטיפול הטוב ביותר בארץ. הרופא, מחלקה פרטית, ציוד חדשני. בזמן שנועה יושבת איתו ורואה לו את הצבע בלחיים חוזר, היא מבינה שהכסף יספיק להכול בית חדש, חינוך לכולם.
אחרי שהם חוזרים לבית אורן, הולכת ראשונה לבית העלמין. מחפשת מצבה בין קוצים. מוצאת. “כאן נטמן פרחיה, תרנ”חתש”ך.”
היא מניחה פרחים ומשתחווה בענווה.
תודה, פרחיה.
נועה בונה בית חדש גדול, מואר, עם חימום וגינה. כל הכפר מעריך את האלמנה: חרוצה, ישרה, הילדים מסודרים ונקיים.
תרצה מגיעה אחרי חצי שנה. יורדת ממונית, עם מגש עוגה. מתפעלת מהווילה המטופחת.
שלום בתי! פותחת חיבוק כאילו לא גירשה אותה. שמעתי שהסתדרת יפה? מצאת מזלש? צדקתי, הכול לטובה. את יודעת, אני קצת חולה, הפנסיה דלה… אולי תעזרי לי? הרבה חדרים יש פה.
נועה יוצאת למרפסת. מאחוריה עומדים הילדים הבוגרים, מביטים בסבתא במבט קר.
שלום, אמא עונה נועה בשקט.
נו, למה את עומדת שם? תזמיני אותי! תרצה כבר על המדרגה.
לא.
מה לא? הקול נסדק.
אין פה מקום בשבילך. את בחרת כשסילקת אותנו.
את… אני אתבע אותך לבית משפט! אני אימא! את חייבת לי! פניה אדומים מכעס.
תתבעי, נועה נכנסת. כרגע אצלנו שקט, יונתן צריך שיישן.
הדלת הכבדה נסגרת, מפתח מסתובב.
משם עוד נשמעו צעקות על חוצפה ו”חמישה על הגב”, אבל נועה לא מקשיבה יותר. היא חוזרת למטבח, היכן שריח בורקסים ממלא את הבית, ושעון עתיק על הקיר מודד בחיוך את הזמן של חיים חדשים ומלאי תקווה.
