נו, תארי לך שאימא שלך זורקת אותך מהבית עם חמשה ילדים אמרה לי בשקט, כמעט בצחוק עָדִי בשיחה בערב, כאילו ניסתה להקל על הכאב. “מי בכלל ירצה אותך עם חמישה נגררים?” היא ציטטה את אימא שלה בציניות. בסוף, כשהמשפחה התפרקה והיא נותרה אלמנה בת 32, לא היה לה מושג שבבית הישן שמחכה לה בירושלים מסתתר לא רק ירושה, אלא גם אורח מסתורי בלילה.
ההלוויה הייתה רטובה מהגשם. האדמה המוצקה הפכה לבוץ כבד והדביקה את הנעליים הפשוטות של עדי. היא עמדה לצד הקבר, בוהה בעובדים שסותמים את החוררון האחרון של חייה. רן בעלה פשוט קיבל דום לב בעבודה, בן 35 בלבד, ויותר לא קם.
לצידה קיפצה רגל אל רגל יהודית. אימא של עדי, עטופה בפרוות מינק, הביטה בבוז על הנכדים שהתכרבלו במעילה השחור של עדי.
“יאללה, מספיק עלינו ודיו,” פסקה יהודית בקול, כשניערו מהאדמה את העפר האחרון. “בואי, עדי’לה. אין טעם להישאר לקפוא. צריך לדבר.”
בדירה הקטנה שברמת גן, עם משכנתא שתוקעת גרון, התיישבה יהודית בקצה השולחן, כאילו כל הבית שלה.
“טוב, נענע את זה רגע,” פתחה בלי להוריד את הכובע. “הדירה את זה הבנק לוקח, אין לך ממה לשלם. רני שלך הלך, ואת תקועה בחופשת לידה נצחית.”
“אני אחזור לעבוד,” ענתה עדי בשקט, מנדנדת את מיכאל הקטן בן שנה על הידיים.
“עבודה? בתור מה? מנקה בקניון?” צחקה יהודית. “יש לך חמשה! חמש נגררים! מי יקח אותך ככה? את הגדולים, דניאל ושירה, הייתי שולחת לפנימיה ככה זמנית. ואת הקטנים? ש’שירות הרווחה יטפל.”
“די,” לחשה עדי.
“מה?” לא הבינה יהודית.
“תחזרי הביתה,” עדי הרימה את הראש. עיניים יבשות, קשות. “את הילדים שלי אני לא מוותרת. גם אם אמות מרעב אותם אגדל בעצמי.”
“מטומטמת,” אמרה לה אמא, מתאמת שיער בפרווה. “אמרתי לך: היית חושבת בזמן, לא מגיעה לזה. אל תבואי אלי לכסף.”
חודש עבר, והאיום התממש מכתב מהבנק: יש לך שבועיים לעזוב. עדי רצה מחבר לחבר, מחפשת פינה, אבל אף אחד לא הסכים לקלוט אותה עם חמישה ילדים.
ואז הגיע מכתב מטבריה. עו”ד סיפר שנפטרה דודה רחוקה, והורישה לה בית ישן בקצה העיר. “עדי חשבה לעצמה בית ישן, אבל בבית משלי.” לא הייתה ברירה.
הבית קיבל אותם בוויצינית קרה. עמד ממש על שולי היער; קירות שחורים מעובש, הפרוזדור שוקע, חלונות עכורים.
“אמא, קר פה,” לחש אביגיל בת החמש.
“עוד קצת, מתוקה, נדליק אש,” ניסתה עדי לחייך.
הלילה הראשון היה מסכת. התנור העלה עשן, ילדים השתעלו, רוח נכנסה מכל חריץ. עדי כיסתה את כולם במעילים, שמיכות, אפילו שטיחים. היא עצמה לא נרדמה, והקשיבה לנשימות של יונתן.
ליונתן בן שבע, האמצעי הייתה מחלה קשה, תורשתית, והוא נזקק לניתוח. המדינה הבטיחה תור לעוד שנה, אבל הרופא אמר בישירות: “הילד עלול לא להחזיק מעמד. המצב מחמיר. הכי טוב לשלם ולעשות הכל בתל אביב.” העלות כמו שתי דירות כאלו.
בבוקר עדי ניסתה למצוא את מקור הרוח בעליית הגג. היא חיטטה בין עתיקות, עיתונים ישנים, ומעילים קרועים ואז מצאה קופסת פח ישנה של תה. מבפנים, בתוך מטלית, הסתתר משהו כבד.
שעון כיס כבד, כסף, עם שרשרת. עדי שפשפה את המכסה על המתכת הישנה בלט סמל ענק וכתובת ישנה: “על אמונה ונאמנות”.
“הם יפים… אבל למי זה שווה משהו?” גיחכה בעדינות. השעון עמד, מחוגיו קפואים לפני חצות.
היא דחפה את השעון בארון. אין זמן לאנטיקות. נשאר אוכל לשלושה ימים וגם העצים נגמרים. והמצב של יונתן מחמיר לא קם כמעט, בלי כוחות.
בערב פרצה סערה. שלג ירושלמי, וחותם את הבית בבידוד. עדי השכיבה את כולם, התיישבה ליד החלון, לא מפסיקה להאשים את עצמה. למה הביאה אותם למקום כזה?
פתאום דפיקה רכה בדלת.
היא קפאה. מדמיינת?
הדפיקה חזרה הפעם ברורה, כבדה.
היא לקחה מוט ברזל וניגשה.
“מי שם?”
“תפתחי, גברת, הסופה חזקה,” קול נמוך, חורק כמו עץ זקן, אבל שקט ושליו.
בלי להבין למה, עדי פתחה.
בפתח עמד זקן לא גבוה, עם גלימה עד הקרסוליים, חגור בחבל. זקן לבן עבה, עיניים פשוט זורחות צעירות.
“בוא תיכנס,” התרחקה עדי.
הוא עבר, וכלום שום שלג, אפילו לא צינה, להפך חמימות של אח.
הזקן נכנס, הביט על יונתן שישן בנשימות צרודות.
“הבן הזה חולה?” שאל.
“מחלה קשה, צריך טיפול ואין לי שקל לשלם,” נשפה עדי.
“זמן זה הזהב, לא כסף”. התיישב. “מצאת את מה שחיפשת?”
עדי קפאה.
“השעון… שלך?”
“שלי. קיבלתי אותו כששלפתי את הבעלים מירקון. שמרתי. ידעתי שיתאים למישהו.” חייך.
“סבא… אולי אמכור אותו, אקנה קצת תרופות כסף זה כסף.”
הזקן פרגן חיוך רך. “תבדקי טוב, אל תמהרי למכור. יש טריק קטן. ליד התליה, תמצאי חור. תכניסי מחט יש תא כפול בפנים.”
הוא קם.
“סע לשלום, עדי. וגם השם שלך מזכיר תקווה. אל תאבדי אותה.”
“רגע, שותה כוס תה? איך קוראים לך?”
“קוראים לי אפרים,” אמר, ונעלם.
חזרה מהמטבח והסלון ריק. הילדים ישנים. הדלת נעולה, אבל בחדר יש ריח קל של עשן ולחם חם.
עדי לא נרדמה. בבוקר לקחה מחט דקה ולחצה ליד התליה בשעון. נשמע קליק קטן. מהתא הופיע פתק עתיק ומטבע זהב גדולה.
עדי פרמה את הפתק: “אני מאשר בזה ש…” בהמשך חתימות שלא הצליחה לקרוא.
היא נסעה לאנטיקור ברמת גן. בעלים שמנמן, עיניים חדות. הסתכל על השעון: “כסף, לא משהו, כמה אלפים בודדים.” ואז עדי הניחה את המטבע והפתק.
האנטיקור חיוור, הביט מקרוב במטבע ונייר.
“מאיפה זה?”
“ירושה.”
“שומעת… זו מדליה נדירה של הברון רוטשילד. אני לא יכול לקנות את זה בכלל זה ברמה של מוזיאון. לכי למכירה פומבית בתל אביב או לירושלים תקבלי מאות אלפים, אולי מיליון שקלים.”
הטיפול ביונתן נסגר תוך חודש. הרופא הכי טוב, המרפאה הכי טובה במרכז. עדי ישבה לידו, רואה איך הוא חוזר לעצמו, מתמלא חיים. נשאר המון כסף יותר ממספיק לבית חדש וטוב, יותר מדי חינוך לכל החמישה.
כשהכל הסתדר, עדי חזרה לטבריה. מיד הלכה לבית העלמין, מחפשת בין הקברים. בסוף מצאה קבר אפרים. אבן פשוטה, כמעט נמחקה “פה נטמן אפרים, תרנ”ח תש”כ”.
עדי כרעה, השאירה פרחים, ולחשה: “תודה, סבא אפרים.”
היא הקימה בית חדש גדול, יפה, עם חימום, מטבח מודרני, חצר לילדים. כל השכונה כיבדה אותה אלמנה צעירה, עובדת קשה, הילדים מטופחים.
יהודית חזרה חצי שנה אחר כך. הגיעה במונית עם עוגה, סוקרת את הקוטג’, החצר.
“נו, שלום עדי’לה,” נפתחה בחיבוק כמו שלא גירשה. “שמעתי אומרי שמצאת אוצר? ידעתי שיצא לך טוב! את יודעת, אני חולה בזמן האחרון, פנסיה קטנה, אולי תעזרי לאימא? יש לך מקום בבית…”
עדי יצאה למרפסת. מאחוריה עמדו הבוגרים, מסתכלים בשקט.
“שלום אמא,” אמרה בשקט.
“שבי אותי כבר! תני להיכנס.” יהודית כבר דורכת על המדרגה.
“לא.”
“מה זה לא?” חיוך נסדק לה.
“אין לך מקום פה. את החלטת אז. לא מוכנה להעמיד פנים מול הילדים.”
“תתביישי! אני אימא שלך, את חייבת…”
“תבעי, מה שאת רוצה,” הסתובבה עדי. “עכשיו תיסעי. יש אצלנו שעת שקט, יונתן נח.”
הדלת הכבדה ננעלה. מבחוץ עוד צעקות כפיות טובה, וחמישה נגררים אבל עדי כבר לא שמעה.
בפנים ריח עוגות תפוחים, והשעון הקדום מתקתק על הקיר, סופר זמן לחיים חדשים וטובים באמת.
