רננה, נאחר!
אבא, אני תכף מסיימת! רננה קיפצה על רגל אחת והכניסה גרב.
הגרביים היו מצחיקות כל אחת בצבע אחר. אחת ורודה, שנייה ירוקה. הדודה של רננה, תמר, קנתה לה גם את הגרביים וגם את הסניקרס. שניהם שונים! “זו האופנה היום,” אמרה תמר.
לרננה היה אמון בדודה שלה. תמר תמיד הייתה אופנתית, וטענה שאם הטבע לא חנן ביופי לפי הסטנדרטים, צריך לפצות בדרכים אחרות.
רננה דווקא חשבה אחרת. נכון, לא דומה לדוגמניות בפרסומות, רזה “כמו מטיילת במדבר”, כהת שיער ועיניים אפורות. ועדיין, לתמר היה משהו זוהר שרננה רק חייכה כשהלכו יחד ברחוב.
לא שמים לב אליך? תראי, כולם סובבו את הראש!
מי? תמר הייתה עוצרת, מסתובבת סביב.
רננה תמיד פורצת בצחוק במצבים כאלה. כמה נאיבית תמר, ילדה בעצמה! אמנם היא גדולה ממנה, אבל רננה תמיד מרגישה יותר בוגרת מחברתה.
הנאיביות של תמר תמיד הפתיעה אותה.
אמר לי שהוא מחבב אותי! רננה, אני לא יודעת מה לעשות!
ואת, את אוהבת אותו?
מאוד. אבל אני פוחדת!
למה?
הוא יותר מדי יפה. כל הבנות בעבודה רודפות אחריו. והוא מצא משהו בי. זה נשמע מופרך!
תמר, את ממש לא מופרכת! את חכמה ויפה! למה שלא תמצא חן?
זה היה שיח עקר. רננה ניסתה בכל כוחה לפרוץ את חומת חוסר הביטחון של תמר וכלום. לפעמים רננה הייתה כל כך כועסת, שהיו עולות לה דמעות.
קשה לפרוץ הרגלים של שנים, אבא של רננה, יאיר, נענע בראשו, מנסה לנחם את בתו בגיל ההתבגרות.
של מי, אבא? למה בכלל? למה להפוך ילדה מדהימה לחסרת ביטחון? ככה חינכת אותי?
אני לא. המורות עשו את שלהן.
ומה עם תמר? אתה מתכוון לסבתא. אף פעם לא מדבר בגלוי.
מה אגיד? שאמא שלי חינכה לא נכון? זה יהיה טוב? את כבר בוגרת, את יודעת מה זה כבוד הורים. אמא שלי גידלה אותי לבד. אחרי זה הגיע שלמה, אבא החורג. אני תמיד כיבדתי אותו. הוא החליפ לי אבא, היה סבלני איתי עד שהתרגלתי אליו, ואז נתן לי הכי הרבה שכל. הכי חשוב נתן לאמא פחות להתערב בחינוך שלי. גבר צריך לגדל גבר, הוא טען.
אבא, אז למה עם תמר לא התערב?
ניסה. אבל שם זה שונה. ילדה. אמא חינכה אותה בדרכה. ואל תשפטי אותה גם לה יש סיבות.
אילו סיבות? תמר פשוט… אני רואה אותה ורוצה לבכות! היא נהדרת, אבל נטולת ביטחון. פוחדת מהכול, מהאנשים!
אולי זה נובע מאמא שלי שפשוט פחדה עליה. פחד אמיתי. ליוותה אותה עד כמעט סוף התיכון. תמר באה לה קשה. זכור לי, אמא הייתה שמורה במיטה כמעט כל ההריון. בדיוק אז התחזק הקשר שלי עם שלמה. שני גברים ואחת אהובה בבית חולים. הוא היה שותק, מכין לה מרקים ונוסע כל בוקר לשוק. אז הבנתי מה זו אהבה אמיתית. שלמה לא היה איש של מילים, את הרי לא זכרת אותו.
אני לא זוכרת, אבא. חוץ מסוס הנדנדה שהוא בנה לי.
בדיוק! בנינו אותו בזמן שהמתנו לך. היה לו קשה, אבל עבד והיה ממהר, פוחד שלא יספיק.
איפה הסוס?
בעליית הגג. יבואו נכדים אוציא.
אבא!
מה, מתישהו תהפכי אותי לסבא!
לא בזמן הקרוב!
פיו! נרגעתי.
אבא!
מה עכשיו אמרתי?
יאיר, בחיוך, הדף בהומור את ההתקפות של בתו ונשם בהקלה. הוא לא היה מוכן לכל השאלות, ולא תמיד ידע לענות באמת.
אצלם אף פעם לא היה פשוט. תמר כשהייתה קטנה קראה למשפחתם “הבית מנייר”.
למה “מנייר”, תמירלה?
יאיר, אז תלמיד תיכון רזה ומבולבל, תמיד מצא רגע בין העיסוקים לשוחח עם אחותו הקטנה, ששיעשעה אותו.
הבית נראה כמו הטוליפ מנייר שבנית! סובבה תמר את הפרח תראה איזה יפה! אבל אם…
היא הניחה את הפרח על כף ידה והכתה אותו בכף השנייה.
למה?! יאיר נבהל אצל הצליל.
הוא ריק בפנים. רואה? תעשה עוד אחד!
גם אותו תרסקי?
לא, אראה לך משהו.
היא לקחה פלסטלינה צבעונית ודחסה אותה בפתח הפרח עד שמילאה אותו.
עכשיו אי אפשר למחוץ אותו. המנייר, אבל חזק. הבית שלנו בלי ה”פלסטלינה” בפנים.
יאיר התפעל עד כמה אחותו קלטה לעומק את מהות המשפחה.
את הטוליפים מעשה ידיו, למד מבת כיתתו, אילנית. מבחוץ היא נראתה רצינית, אבל לא הפסיקה לקפל ניירות בשיעור.
הידיים חייבות לעבוד כשאני חושבת.
ניירותיה הפכו לציפורים או פרחים של סוף שיעור. המורות ידעו ואהבו את אילנית בגלל הציונים שלה.
יאיר לקח את היצירות הביתה לתמר, ששמחה בכל דגם חדש.
איך היא עשתה את זה?
רוצה שאבקש ממנה ללמד אותך?
בטח!
הוא ביקש רשות מהאם לקחת את תמר לפארק, בבית, אפילו לא היה שואל.
לירית, אמם, הייתה אישה קשוחה, לפעמים מדי. יאיר אהב אותה, ותירץ תמיד שאמא סתם חרדה להם.
יאיר! תסתכל על העתיד שלך! אף אחד לא חייב לך כלום! אני אמך, ונתתי כל מה שיכולתי. עכשיו תדאג לעצמך. יש לי את תמר. ואל תסמוך על שלמה הוא לא אביך.
הוא לא התווכח. ידע אם צריך, שלמה יתמוך. הוא כבר מזמן לא קרא לו “אבא חורג” אלא “אבא” גם בפני זרים.
יאיר הבין שיחות כאלו אימו ניהלה כששלמה לא בבית. בשביל שלמה, המשפחה הייתה הכי חשוב בעולם. והוא ניהל אותה כך שכולם ירגישו בבית.
רק ש”בית” זה עניין יחסי. איפה שאבא חשב שילדים צריכים אהבה ופינוקים, אמא האמינה בצורך בנוקשות. ופחד…
לילדים יְרִית פחדה עשרים וחמש שעות ביממה, תמיד עודף, ליתר ביטחון. “מה אם…”, היה פזמון חוזר בביתם, מאז שנולדה תמר.
מה אם יפגעו בתמר!
כל חברה בַּרָה. גם מורות, גם מדריכים רק קשרים מקצועיים! לא לחבק מורות הן אף אחד! אז מה אם כל הילדים אחרים? זה עניינם.
אנשים אחרים? בשביל מה?! יש הורים, אח מספיק. השאר מיותרים, זרים, מסוכנים.
למה יְרִית הייתה כל כך אובססיבית בחרדה לילדיה, יאיר לא הבין עד שהבין.
הוא ראה אותה מכלה את כוחה, עוברת עבודה כדי להספיק לאסוף את תמר מהגן, לומדת רישיון רק כדי להסיע אותה לא הסכימה שתלך לבד. יאיר עזר, אבל כשגדלה תמר, כבר עזב את הבית.
ועכשיו, החיים הביאו לו הכול אילנית… ובסוף בת קטנה, רננה, שנולדה לפני שיאיר סיים תואר, דבר שזעזע את אימו.
יאיר! למה כל זה עכשיו?! אתה עוד רגע מסיים תואר! יְרִית רעדה במטבח לפעמים מלחץ.
אמא, אני לא תינוק. אילנית בהריון, הילדה שלי.
הייתם צריכים להיזהר! עוד יש פתרונות…
די, אמא. אל תגידי מה שלא אצליח לשכוח.
הוא קם, יצא, ובא להיפרד מתמר, נכנס רגע אחרון לסלון של שלמה.
שלמה היה חולה כבר חצי שנה, שותק, רק עם יאיר סיפר מדי פעם כמה קרב עם הקושי.
גם עכשיו, לחץ חזק מדי את ידו, נתן לו מפתחות.
נטפל במסמכים השבוע. תשחרר אמא ותמר לבית בכפר, השטח שווה הרבה יש שם תוכנית לבנות שכונה. אתה ואילנית הבית הזה שלכם. לילד שלך מגיע בית חזק. מבין?
מבין, אבא. תודה…
שלמה לא זכה לראות את רננה. היא נולדה שבוע אחרי שהלך לעולמו, בשקט.
יאיר, בלי שיידרש, לקח פיקוד. ותמר נשמה לרווחה. היא מזמן ידעה שגם אם כל עולמו קורס, ליד יאיר יש לה כתף.
את הטוליפ הנייר שמר יאיר על מדף מעל שולחנו.
למה? תמר שאלה, בוחנת את הקשיחות.
הוא לא נותן לי להיהפך לריק. מזכיר למה אני פה.
מה?
למלא את החיים שלכם בתוכן. של כולנו.
זה קשה, יאירה. אמא לא תשמע.
אני, לפחות, אנסה.
תנסה… תמר נאנחה.
היא רצתה להימנע מעימות בין יאיר לאמם.
עם יְרִית הכול היה סבוך. מאז הלך שלמה, כאילו סגרה דלת בליבה. תמר לא הבינה אותה, ואילו יאיר זכר היטב איך בכתה כשעזב אביו, איך ריסקה אגרטל, אספה רסיסים ונזפה בו.
בשבילו, הפינה הפכה לבית. אצל האב “הזעם” התפרץ ונסוג נשיקות סוערות וחרטה. אבל לו היה קל, היה מעט שריון.
אתה עור של פיל! אני בוכה, ואתה כלום! לא אכפת לך מאמא? יְרִית העלתה גבה, עד שהיה לו דמעה, ואז נרגעה, חיבקה “אמא אוהבת אותך, ילד!”
הוא זכר את כל המניפולציות וניסה למגן את תמר, אך ידע לא יוכל לאפשר להן לגור יחד. אילנית, אשתו, הייתה עדינה מדי, כמו אותן דמויות נייר.
יאיר, אמרתי לך! מזל שרננה נולדה בריאה! אילנית כה עדינה! הלב שלה… אתה קורע את עצמך בין עבודה לבית. תחשוב על בחירה נכונה…
יאיר שתק, לוקח את רננה מהסבתא ואז שוכח לשאול את תמר מה איתה.
ותמר לא התלוננה. הייתה דומה לאביה שקטה, סגורה, פותחת רק עִם יאיר ואמא.
אפילו עם אמא – היחסים היו שבירים. הכול הליכה על קרח דק, לחשוש מנפילה לתהום של חוסר אמון.
אילנית נפטרה חמש שנים אחרי שרננה באה לעולם. בוקר אחד לא קמה מהמיטה. יאיר, שרצה לא להפריע לאשתו, לפתע עצר, נשפך מים חמים שטף את הרצפה וקפא. הוא הציץ לחדר והבין. העולם עמד, רק מחשבה אחת היכתה בו.
“רננה!”
פסע בשקט, סגר את הדלת ופנה לחדר הילדה. הבובה של רננה נשארה. רננה ישנה אצל סבתא, את הבובה לא לקחה. יאיר תפס את הבובה וצרח, חייתי.
הזמן אבד. באיזה רגע הצליח להרים עצמו, לגשת למטבח ולטלפן.
אמא? תשאירי את רננה אצלך עוד מעט. אני אתקשר…
בחודשיים אחר כך כמעט לא זכר כלום. עשה משהו, בישל, טיפל בילדה.
רננה, כמי שמבינה את הכאב, לא עוזבת את אביה וממעטת לשאול על אמא. הרגיש בכך רק כשראה אותה יושבת על הרצפה ליד חדר ההורים, מחזיקה את הבובה ומדברת עם תמונה גדולה במסגרת על השידה. ואז ידע היא יודעת.
לא נכנס לחדר. חיכה שתצא, אסף אותה אליו, חיבק לקוקיות בלונדיניות שטרח לקלוע בקושי בבוקר, ושאל:
מי סיפר לך?
סבתא. היא אמרה שצריך לחמול עליך, לא להזכיר את אמא כי זה יכאיב לך.
הוא חיבק חזק והיא פצחה בגניחה.
סליחה, קטנה שלי. את יכולה לדבר איתי על אמא תמיד! אל תקשיבי לאף אחד, רק לי. בסדר?
כשרננה התייפחה, הבין כמה קשה לה. הוא כעס על עצמו והבין שלא הצליח להבהיר לאמא הפשוטות.
הכעס הגיע לשיא יום לאחר מכן, כשתמר הופיעה באמצע הלילה.
הוא השכיב את רננה ונשאר במטבח בחושך, מלטף את החתול ומביט החוצה. שינה כבר לא הייתה עניין.
נקישה קלה מזל שיש שקט מוחלט. אחרי כן תמיד תהה מה היה קורה אילו היה נרדם אם תמר הייתה מסתובבת וחוזרת בלילה ההוא.
רטובה מעצמה, הגשם בחוץ לא פסק, תמר נעמדה בכניסה וחיבקה אותו כמו שילד מחבק בובה.
תמר! מה קרה?
כואב, תמר רעדה.
האמבולנס הגיע תוך חצי שעה, ובשעה הבאה כבר נחה על מזרן אצל רננה, לא הספיקה לספר מה קרה.
יאיר קלט לפי הסימנים הכהים שעל ידיה בבוקר.
מה זה?
תמר נסתה להסתיר את העקבות.
תמר?
יאיר, אני לא רוצה לדבר.
תצטרכי, תמירלה. אחרת לא אוכל לעזור. אני חייב לדעת.
עיניה האפורות התמלאו דמעות, היא נדה בראשה.
אמא? שיניו נקשו מהפחד, כבר ידע מה תשיב.
תמר הנהנה, אחזה בידו.
אל תשלח אותי אליה, עכשיו לא… אני פוחדת, יאיר…
תוך שהוא מנחם אותה, ידע: אם יעשה סצנה עכשיו לא יוכל להשיג פיוס. הוא ניסה להבין האם אמא חצתה עכשיו גבול שמעולם לא העזה לחצות.
ספרי לי. רק ספרי. נמצא יחד דרך. תמר, אני מבטיח שאנסה שלא תבכי יותר! את מאמינה לי?
אלמלא הנהנה מיד, לעד היה חש חסר ערך כגבר. למזלו הבינה. היא הזדקפה, מאד מזכירה את אביה. יאיר רעד. הוא לא יכזיב את שלמה. חובה לעזור לה.
אמא גילתה שאני נפגשת עם מאור. אתה זוכר אותו?
ההוא עם הבלורית? יאיר נתן לה תה וסנדוויץ’.
תאכלי!
לא יכולה. הוא לא כזה בלורית… חייכה תמר כן. לא קרה כלום, אני נשבעת! רק שני סרטים יחד, טיול בפארק בצהריים! אפילו לא ניסה לנשק אותי!
תמר, רגועה. אני מאמין. מה קרה עם אמא?
היא צרחה עליי! טלטלה אותי, צעקה… אמרה דברים איומים. אני לא יכולה אפילו לחזור עליהם. למה היא עושה לי את זה? עשיתי משהו רע? תמיד שמעתי לה, תמיד! אתה יודע! אני לא טיפשה להבין שעוד מוקדם לחשוב על זוגיות. היא צעקה שאהיה אומללה, כמו שאתה… סליחה! לא הייתי צריכה, פרצה בבכי אני באמת כמו שהיא אומרת! לא יודעת לשתוק…
יאיר הרים אותה, חיבק כמו את רננה, נגב לה דמעות.
יהיה פה שיטפון! את תמר שלי, אף אחד לא יפגע בך! אף אחד, שמעת?
עיניה סקרו אותו, הוא חזר ואמר:
אף אחד! גם לא אמא. אני הבטחתי לאבא שלא אתן שיפגעו בך. מותר לי להפר את ההבטחה?
תמר נדה בראשה, נשמה עמוק.
נכון. הוא גידל אותי להיות גבר גבר שומר על מילה. תשגיחי על רננה? היא עוד רגע מתעוררת. תאכילי אותה. אני קופץ לאמא.
לא! תמר קפצה.
חייב! השיב והושיב אותה בכוח, דחף אל פיה את הסנדוויץ’ תאכלי. אחרי זה, שטפי פנים, שלא תבהילי את הילדה!
השיחה עם אמא הייתה קשה במיוחד. יְרִית צעקה, דרשה שיחזיר את הבת, ואז בכתה, התחננה להחזיר “את חייה”. יאיר המתין, דומם.
אמא, תמר תישאר אצלי.
בהינף יד עצר את בכי אמו, המשיך:
בינתיים. שתירגעי. גם את צריכה הפסקה.
יאיר, יש לה בגרויות! חוגים! סוף שנה! תמר!
את שומעת את עצמך? חוגים? אפילו לא חיפשת אותה כל הלילה! ומה אם לא הייתה מגיעה אלי?
חשבתי שהיא בבית!
את כל כך עסוקה בשליטה, שכחת שאנו אנשים! אולי אף פעם לא שמתי לב. חשבת שאנחנו בובות? כולנו חיים!
מה אתה מקשקש, בן?
תרגישי, מתי פעם דיברת איתי כאמא, לא כמנהלת? שאלת איך אני מרגיש אחרי שאילנית נפטרה? איך אני מתמודד? אני מודה על העזרה עם רננה, אבל איתי את מדברת כפקידה. ותמר אותו דבר. אמא, אנחנו ילדיך לא עובדים שלך! את אחלה מנהלת כאמא… תסלחי לי, אבל פה יש לי זכות לשפוט. את בעצם לא קיימת! אפילו כשתמר בוכה בצד השני של העיר, את עסוקה בחוג ובגביע לאוסף! אי אפשר ככה! שקט! אני יודע מה תגידי עתיד, כבוד, מאמץ. אז ככה: לתמר יש אותי. שתגמור עם ציונים נמוכים! לא נורא! אני אשלם לה על התואר, היא תלמד, היא תיהפך לווטרינרית שמעת? ווטרינרית. לא רופאה, כמו שרצית. כי זה מה שהיא רוצה! אני אדאג שזה יקרה.
אתה לא יכול! היא שלי!
וזה נותן לך לשבור אותה? יאיר נרגע לפתע.
עמדה מולו לא נמרה, אלא אישה טרודה ומבולבלת. הוא תפס בכתפיה, הביט בעיניה ושאל:
אמא, את רוצה להישאר לבד? אני לא מאיים, רק מזהיר. אם זה ימשיך, תאבד אותנו. אני תמיד אשמור עליה, ואת תישארי לבד. תחשבי.
נשק לה על המצח ויצא, התיישב עייף בין המדרגות לדירה ששנסע בה כל חייו.
כמה פעמים רץ כאן? שמח, קופץ מדרגות, או נשרך בעצב. היום אין כוח להתקדם. ישב שם, קפוא, סופר את המדרגות בין קומה לקומה…
כמה שנים ללכת ולהיות עיוור אליהן. מוזר.
הטלפון רעד בכיס, העיר אותו, עלה במדרגות, ספר בקפידה את כולן ונסע לביתו. כעת הוא ידע מה עליו לעשות.
האסטרטגיה עבדה. יְרִית לא עמדה בהפסקה זמן רב. כעבור יומיים באה אליהם לנסות להתפייס עם בתה.
לא היה תהליך קצר.
תמר לא סלחה קל. ולקח עוד חמש שנים לטנגו היחסים המוזר.
יְרִית השקיעה, הבינה שהילדים כבר לא קטנים ולא יחכו לה. השתנה בבתים משפט הרפאים ל: “שניים יחד, ואני?”
תמר סיימה תואר והתחילה לעבוד במרפאה ותיקה. רננה צחקה לראות אביה ממלמל כשהדודה שוב מגיעה עם עוד “מטופל”.
תמר! זו פיתון!
ו… מה? תראה איזה עדין הוא! וחם! תיגע בו! הנה, לא נורא, זה זמני. ברגע שיחזור הבעלים מהשליחות הוא ילך, לגושע משעמם בבית לבד.
גושע? יש לו גם שם?
ברור!
רננה צחקה, איימה על אבא שתלך בעקבות הדודה.
חס וחלילה! יאיר אחז את ראשו במראית אימה.
עבודה, בית, פגישות חשאיות עם אמא. תמר חיה על אוטומט. רננה ניסתה לשדך אותה לשווא.
ואז חדשות!
אני רוצה להכיר לכם את החבר שלי, תמר הסתירה מבוכה רק לא לצחוק עלי!
תמר, כבר מתאים לבכות! רננה חיבקה אותה.
הסניקרס הימנית, אותה משך המטופל אתמול, נמצאה מתחת לספה בחדר שינה של אבא, ורננה, אחרי שנעלה אותה, פרצה למסדרון.
אני מוכנה!
באמת?! יאיר חייך לא חייבים למהר, תמר תסלח לנו?
אבא! אל תגזים! יש לנו חצי שעה!
את תמר ומאור ראו מרחוק בשדרה.
אבא, זה הוא? הוא הבלורית?
הלחישה של רננה הייתה כה קולנית, שתמר נזפה בצחוק.
מאור.
יאיר.
לחיצת יד, חיוך, הנהון.
רננה.
בלורית! צחק מאור. תמר, אל תתעצבני! תחייכי, ככה אני אוהב אותך מחייכת! וואו, מגניב הסניקרס! גם אני רוצה כאלה!
רננה הסתכלה באבא וצחקה. הרגישה, שמשהו השתנה בניצוץ בעיני תמר. הברזל הפך לכסף וזה היה כל כך יפה שפתאום מחאה כפיים בהפתעה.
מה? כולנו קצת מוזרים פה. תתרגל!
הרגעת אותי! עכשיו בטוח אשתלב במשפחה… “קולקטיב”, או איך לומר?
משפחה, מאור, משפחה! רננה קרצה לתמר, ותפסה את אבא בזרוע.
