תוציאו אותי, בבקשה לחששה אישה בקול שבור. זה הבית שלי, לא אפסיק להיות פה. דמעותיה לא נשפכו, רק חפצו.
אמא, הלך קולה של בן המשפחה. את יודעת שלא אוכל לדאוג לך יותר תביני את זה.
אלון נשק פנימה את הכאב שלו. הוא ראה את אימו מתקוממת, לבו נמס. היא יישבה על הספה הישנה, ממורקת, שבבית הכפר שבצפון הארץ.
הזכוכיות המוארות
אבל אלון ידע שזה לא יצליח. היה מדובר בשבץ. גב’ רונית, לפני כן חלתה פעמים רבות. הוא זוכר איך נאלץ לקחת חופשה של כמה חודשים כדי לשמור על אמא אחרי שבירת הרגל. היא, למרות האומץ, לא יכלה אפילו לעמוד על רגל אחת בלעדיו.
אלון הרוויח לאחרונה והחליט לחדש את הבית בקיץ, כדי שאמא תחיה בנוחות. פתאום השבץ נחת כמו גשם כבד. תכניות השיפוץ נעלמו היה צורך להעביר את האמא לעיר.
יעל תארגן את החפצים, הנהן אלון אל אשתו. תגידי לה אם צריך משהו.
רונית נשארה דוממת, מביטה בחלון שבו רוח סתיו קלה מסחפת עלי צמרים מצהיבים של עצים רבתגיל שראתה כל חייה. יד ימין שלה, הפעילה, לחצה בחוזק על היד השנייה, שהייתה תלויה ללא תנועה.
יעל חפרה בארון, שואלת את חמותה מה לקחת ומה להשאיר. אבל חמותה המשיכה להביט בחלון, כאילו מחשבותיה רחוקות משמלתות משומשות ומשקפיים שבורים.
רונית נולדה וגדלה כל ששתים ושמונה שנות חייה בכפר קטן, שהיום כמעט ריק. כל חייה עבדה בתור רקמת בגדים קודם במפעל הקטן שבעיר, ששנסגר כשמספר התושבים ירד.
אז החלה לעבוד מהבית. עם הזמן הפחתת העבודה גרמה לה להתמקד בגינה ובבית, לשים שם את כל נשמתה. מעולם לא יכלה לדמיין שהיא תעזוב את ביתה ותעבור לדירה בעיר הגדולה והזרה
רון, היא שוב לא אוכלת שום דבר, נשפה יעל במטבח והניחה כבד עם אוכל על השולחן. אני כבר לא יכולה.
אלון הביט באשתו, לאחר מכן בכדור האוכל שלא נגע, ונענע את ראשו. הוא נשף נשימה עמוקה והלך לחדר של אמא.
רונית ישבה על הספה והביטה בחלון, כאילו לא רפרפה. עיניה האפורות, המודרות, נצפו אל האופק. היד הפעילה שלטה ביד הדוממת, כאילו מנסה לחיות.
החדר היה מלא במכשירי פיזיותרפיה, חבלים, ערימת תרופות על השולחן. אם אלון לא היה מתעקש, היא לא הייתה נוגעת בהם בכלל.
אמא?
רונית לא הגיבה.
אמא?
בני? נשפה האישה בחולשה, כמעט בלתי מובנת.
לאחר השבץ היא כמעט לא יכלה לדבר; המילים היו מטושטשות. היום היא דיברה יותר, אבל לעיתים היה קשה להבין.
למה את שוב לא אוכלת? יעל מבשלת, מנסה. כבר כמה ימים את לא נוגסת מזון.
אני לא רוצה, בני, ענתה רונית בשקט. היא הסתובבה לעבר אלון. באמת. אל תאלץ אותי.
אמא מה את רוצה? רק תגידי
אלון ישב לצידה, והיא תפסה את ידו.
את יודעת מה אני רוצה, רוני. אני רוצה לחזור הביתה. פחדתי שלא עוד אראה את זה.
אלון נשף ונטה ראשו.
את יודעת שאני עובד כל היום, ויעל רצה לבקר רופאים כל רגע. החורף בחוץ, לנסוע למקום אחר בואי נמתין עד האביב. רונית הנהנה, אלון חייך וצא.
אם רק לא יהיה מאוחר, בני אם רק לא יהיה מאוחר.
מצטערת, ההפריה החיצונית נכשלה שוב, אמרה הרופאה בעצב, מסירה משקפיים והביטה באישה הצעירה.
יעל התפרקה והציבה ידיים על פניה:
איך זה ייתכן? כולם מצליחים! אמרתם שזה נורמלי שלא תצליחי בפעם הראשונה. ארבעים אחוזים מתקבלים בפעם הראשונה. זאת הפעם השלישית, ואין תוצאה! איך זה קורה!
אלון יושב בשקט, אוחז את יעל בידו. הוא מתוח. במחלקה אחרת של בית החולים רונית מקבלת עיסוי, והגיע הזמן לאסוף אותה.
שמעו, התחילה הרופאה ברוגע. אני מבינה אתכם. עבורכן ההריון הוא חלום, אבל אתם תקועים בו. אתם במצב של לחץ מתמיד, והגוף לא יכול
ברור שאני בלחץ! אני עובדת מהבית כדי לשלם את העלות המופרזת של ההפריה! הולכת לתהליכים, שותה טבליות שמרסימות את הגוף, דואגת לחמותי וסובלת מהתנהגותה. היא לא אוכל, היא לא שותה תרופות! כן! אני רוצה ילד, אולי אז בעלי ייתן לי תשומת לב גם לי, ולא רק לאמא.
יעל נתקעה, הבינה שהיא אמרה יותר מידי. תפסה תיק ויצאה בחלון הדלת.
סליחה, לחש אלון.
אין בעיה, השיבה הרופאה. אפילו לי היו פרצופים כאלה. הכל בסדר.
אלון יצא אחרי יעל. היא ישבה על ספסל בחדר ההמתנה, בוכה, שוכבת את ידיה על חזה. גופה רעד מהבכי. היא הרימה את העיניים האדומות והרטובות אל בעלה והחלה לבכות.
סלחי לי סלחי לא התכוונתי לדבר על אמא שלך. פשוט נמאס לי. נמאס לי לראות מישהו מת על העיניים. נמאס לי לראות קו אחד בפסבדור ולשלם סכומים שבזבזים את כל הכסף על טיפול נוסף. פשוט לא יכולה יותר
אם הייתי יכול, הייתי עושה הכל כדי לעזור לשניכם, אבל זה מעבר לגבולותיי
אני יודעת, חייכה יעל בדמעות. ואני מבינה.
כמה דקות ישבו שותפים בשקט, אחוזי ידיהם, ואז יעל קפצה, סגנה את צוואר החולצה וחייכה.
בואי נלך. רונית בטח הסתיימה. היא לא אוהבת בתי חולים, אחרי זה היא מדוכאת זמן רב.
למאוד מעט התקדמות יש לאמא שלכם, אמר ד”ר מני, זקן קטן עם משקפיים עגולים, כשאלון ביקש לשמוע על מצבה.
הם נסעו למקום אחר כדי שרונית לא תישמע. יעל נשארה איתה.
מבינים כשבאתם אליי, חשבתי שהיא תוכל להשתקם. אפשרות השיקום אחרי שבץ נמוכה, אבל לאמא שלכם אין הרגלים רעים או מחלות כרוניות. היה לה כל הסיכוי.
אבל שום דבר לא קורה. אני רואה את זה בעצמי.
נראה לי שהיא פשוט וותקת. היא נכנעה. בעיניים שלה אין עוד ניצוץ היא לא רוצה לחיות
אלון קיבל זאת במילה. רונית ירדה 15 ק”ג, איבדה את המראה, יושבת במקום קבוע ומביטה בחלון. היא לא קוראת, לא צופה בטלוויזיה, לא מדברת. רק מביטה בחוץ.
אחרי שבץ יכולים להיות בעיות התנהגותיות מהשפעת המוח, הוסיף הרופא הקטן בקול נמוך. אבל לא צפיתי שכזה יהיה המצב של אמא שלכם. בפעם הראשונה שלא ראיתי זאת.
חשבתי שזה משהו אחר, לחש אלון.
רון, קראה יעל בטלפון, אפשר לבטל את המשימה? רונית ממש השתנתה. אני חוששת שלא תספיק…
דיברה בקושי; היא ידעה כמה משמעות לאמא של בעלה. לפני כן היא שמעה מוזיקה על תקליטים שהביאה איתה מאולפנים של סבא, מורה למוזיקה, אך היום רונית יושבת, מביטה בנקודה אחת, לא מדברת. כמה ימים לא אכלת כמעט, רק חלב, שהייתה אומרת שאינו כמו שלנו בכפר.
אלון חזר באותו ערב והצטרף למיטה של אמא, נשאר לילה שלם לצידה.
את יודעת מה אני רוצה. הבטחת לי.
אלון הנהן. הוא באמת הבטיח. למחרת נסעו לכפר. רונית סירבה לבקר במרפאה.
אני לא רוצה לבית חולים. הביתה.
היה מרץ, והדרכים עדיין לא נמסו, כך שהגיעו לבית. אלון פתח את דלת הרכב ועזר לאמא לשבת על הכיסא.
בקרב היה שלג שמסתתף, משאיר את האדמה מהכיסוי הלבן. עצים מתכופפים ברוח קלה, והשמש מתחילה להתחמם.
רונית נשבה בחוץ כמה שעות, ולפני כן נראתה החיוך על פניה. היא נשמה עמוק, מביטה בשמיים ובכתה דמעות של שמחה.
היא חזרה לבית, חיבקה את השמש ואת קולות הטבע, הרגישה קרירות של שלג מותך.
בקרב הערב היא אכלה, נותרה בחוץ עוד כמה שעות לפני השינה. החיוך לא ירד ממנה. בלילה היא נסעה, עם חיוך על פניה. היא הלכה בשלום, מאושרת.
אלון ויעל לקחו חופשה כדי לקבור את רונית ולסגור את העניינים: לנקות את הבית ולקבוע מה ייעשה איתו. אלון חשק פשוט להיות שם, לנשום את האוויר הצפוני, לחוש בניחוח של הכתר. הוא לא בילה יותר משתי ימים שם לפני.
לפני החזרה לעיר יעל חשה בחלק מהקיבה. הלכה לשירותים, והקיא. כשחזרה לבעלה מצאה במרקחת מבחן הריון. היא נשאה איתה מבחנים מכל הזמן, אך הפעם, שני קוים. שניים!
זה הכל, אימך רונית עזרה לנו לחשה יעל בעיניים מלאות דמעות.
אלון הרים את ראשו אל השמיים הכחולים והבהב, חיבק את יעל בחוזק. כן, זו הייתה מתנה מאמא שלו המתנה האחרונה והיקרה ביותר.
