איתן, בוא היום למועדון, יש לי דבר לומר לך, אמר לזרז מבלי לעצור, כשאנטי יצאה מהסופר והיה ממהר לשירותו.
אנטי התבוננה אחריו והנהנתה בראש, אך הוא כבר היה פונה לפינת הרחוב.
איך הוא נראה מוזר היום, תמיד מביט רציני, אולי בגלל שהוא בן שישה עשר יותר ממני, חשבה אנטי בזמן שהיא הלכה בשביל השבילים הכפריים הביתה.
היא תבוא למועדון בערב, אבל לא ידעה מה יאמר לה איתן. רות, החברה הקרובה של איתן, תמיד הייתה סביבו, לא משאירה מקום לבנות אחרות. בכפר כולם ידעו שרות היא שמושכת את איתן סביבו ולא מרפה. אנטי ראתה איך איתן נמנע מרות כשפנתה להזמין אותו לריקוד במועדון.
רות, תעזבי, שמעה אנטי, ורות חייכה במקום להתפקר.
לא תברחי, תתאהבי ותינשאי, ובכל מקרה תישארי שלי חזרה רות.
אם בחור היה אומר לי זאת, כבר הייתי נוהגת סביבו בעשר דרכים, הייתי מתביישת, חשבה אנטי.
במועדון, לבה של אנטי רועד. היא הייתה בת תשע-עשרה, חייה עוד לפניה, וחלמה להתחתן עם גבר טוב ולגדל שני ילדים.
איתן בחור טוב, הוא יותר בחמישה עשר מני, אבל מבטו נותן לי צמרמורת בגב, חשבה בזמן שהיא הסתכלה במראה, שמלה חדשה מתאימה לה. הוא כבר שלוש פעמים ליווה אותה לבית, אך תמיד היה צנוע, בלי לשאוב את ידה, בניגוד לחרדים שמייד רוצים לחבק ולחבק.
המועדון היה צפוף ורועש. ברגע שאנטי נכנסה, נתפסה במבט של איתן שממתין לה, וקפץ לעברה. חיפשה את רות בעיניה, אך היא לא נראתה כנראה תבוא מאוחר יותר.
היי, אנטי, אמר איתן, בואי נרקוד. הוא הוציא אותה למרכז הרחבה, והם רקדו על השיר הכוכב שלי הזורח.
אנטי כמעט ולא הכירה את סביבתה, והם כבר רקדו; איתן היה רציני מבחוץ, לפעמים נצמד חיוך לשפתיו. היא הרגישה את קרבתו, הוא אחז בחוזקה בחגורה שלה. אחרי כמה שירים, רות הופיעה במבט קפדני, והקיפה את הזוג, ואיתן המשיך להזמין את אנטי.
הכיף לא סיים, אז איתן אמר:
אנטי, בואי נעשה הליכה.
בואי, השיבה היא ויצאו מהמועדון בזמן שרות המשיכה לרקוד.
הם הלכו מחוץ לכפר, רק צלילי חיפושית נשמעו, הרוח הקרירה מהרמת קוים, ובמקומות מסוימים עלה ערפל קל. ריח של פרחים בריאדים מילא את האוור, אולי בגלל נוכחות איתן.
אנטי, לא רוצה לסובב סביב, אז מה את אומרת? תינשאי לי, פנה אליו החתן.
היא עצרה לרגע, לא ציפתה להצעה כזו, חשבה שאולי הוא רק יודה במאהבה.
למה את שותקת? תהה איתן.
אה אה, איתן, לא ציפיתי אבל מסכימה, ענתה, ויצחקה בקול רך, והוא חיבק ונישק אותה.
חתונתם הייתה שמחה, נישאו באהבה והיו מאושרים. אחרי החופה, אנטי עברה לביתו של בעלה, חיה יחד עם הוריו. המשפחה החדשה קיבלה אותה בחום ובחסד. היא חששה מבנות חורין ובנות חמות, אך הקשר היה מצוין.
אנטי הקשיבה לבעלה, מחשיבה שהוא מבוגר, ולכן הוא ראש המשפחה. הוא לא פגע באשתו ותמך בה ברגעים קשים. זמן קצר אחרי נולד לבן, והיא נוהלה במטלות של אם. חמותה סייעה עם תינוקו, ולעיתים קפצה בלילה לרכך אותו.
שלוש שנים לאחר מכן נולדה בת, והסבתא והסבא התפנקו בנכדים. כך לא נאלצה אנטי לטפל כל הזמן בילדים; גם אמה וגם חמותה מצאו זמן לעזור.
אנטי, נבנה בית, אמר בעלה פתאום, כל גבר צריך לבנות בית משלו. היא תמכה, והוא החל לעבוד.
באותו זמן היה לבן חמש, לבת עוד קטנה, והאם התרגשה מהחדשות.
אנטי תמיד חלמה על בית משלה, למרות שהחמות לא הרעילה עליה, והם חיו בכיף יחד. להיות בעלת בית נראתה לה נוחות.
בבית שלי אעשה כמו שאני רוצה, חשבה, הילדים יקבלו חדר משלהם, אנחנו נקבל חדר שינה זוגי. היא הציעה לבעלה את רעיונותיה, והוא קיבל אותם.
לבסוף הבית נבנה, והם עברו אליו ושמחה מילאה את כולם. איתן שיחק עם הילדים כמו ילד, רצו סביב, אפילו הביאו איתם גור חתול שרדף אחרי כולם.
אנטי, אולי נחשוב על ילד שלישי, אמר איתן, והיא חייכה באושר, יש לנו מקום, הבית הזה רחב.
אך חלומם לא יתגשם. פתאום נפל לבו של איתן, הוא הרגיש כאב בחזה לפני ארוחת הבוקר, אנטי הושיטה לו את היד, קראה לאמבולנס, וכאשר הגיע הצוות, הוא כבר היה מת.
הצער של אנטי היה עצום, איך לחיות לבד עם הילדים בבית החדש?
רק לחיות ולשמוח, רצינו אפילו שלישי, בכתה, למה לוקחים גברים טובים לשם… היא מתהמתה, והפכה אלמה.
בימים הראשונים היא בכתה כל היום, זכרה את איתן, אך הייתה צריכה להמשיך לחיות בשביל הילדים.
אין לי יותר מישהו חוץ מהילדים, צריך לעבור את המבחן, לא לוותר, אחרים ממשיכים לחיות, חיזקה את עצמה.
עבדה בשתי עבודות כדי שהילדים לא יחסרום, והוריה סייעו. עם הזמן היא החזירה לעצמה את המראה, גברים חיפשו אותה והציעו לה נישואין, אך היא לא רצתה להיכנס למערכת לפני שהילדים יהיו בוגרים.
ומה אם ילדיי לא יקבלו גבר אחר? ומה אם הוא יפגע בהם? תהתה, אחכה עד שיגדל.
הילדים גדלו: הבן סיים תואר, הבת מסיימת מכללה, שניהם הקימו משפחות והביאו לה שני נינים. היא בת שמונים וארבע, לפעמים מבקרי ילדים ונינים בסופי השבוע. הפעם הבן אמר:
אמא, את עדיין צעירה ויפה, אל תחיי לבד, מצאי גבר טוב ונהיי נשואה. אנחנו מבינים שהבדידות איננה קישוט לחיים.
היא השיבה:
חשבתי על כך, אבל לא בטוחה שמצאתי מישהו כמו איתן. יש הרבה גברים ששותים, מתווכחים או לא עובדים, ואני רוצה להמשיך עם ביתי ועבודתי. לפחות יש לי ידיים שעובדות.
יום אחד שכנה הציגה לה בן זוג משכונה סמוכה, גרגר, אלמן עם ילדים בגיל בגרות. גרגר הגיע ברכבו והביא מתנות.
אנטי הכינה עוגות, ערכה שולחן, הציבה בקבוק יין, אפילו הבן הביא יין ספרדי. שכנה אמרה שגרגר אינו שותה, אך הוא פתח בקבוק וימלא כוסות לעצמו ולאנטי.
במהלך השיחה הוא שתה כמעט את כל היין לבד. אנטי לא שתתה, והוא אמר:
מה טעים היין שלך, אנטי, מאיפה קיבלת?
הבן הביא, ענתה, והדביקו מבטו של גרגר.
הוא המשיך:
אם כך, אנטי, נתגורר יחד. יש לי בית טוב, גם שלך טוב, למה למכור? נוכל למכור ולהשתמש בכסף.
גרגר, לי יש ילדים והבית שייך להם, הוא בנייה של אביהם, היא נגדה.
אז למה תבואי אליי? שאל במרירות.
אנטי קמה והסירה:
גרגר, לא יתאים לנו, חזור לביתך. אנחנו שונים, לא נצא יחד.
איך? רק שני שעות איתך ואני כבר אומר שלא נוכל, טען גרגר.
לא צריך עוד, אני מבינה אותך, השיבה באגרוף.
היא שלחה אותו החוצה, לא חשבה על נסיעתו לכפר, או על היין, סגרה את הדלת.
יותר לא יהיה גבר בבית הזה. אני אחיה לבד, גם אם זה קשה, עם גינה ועבודה, אבל איני צריכה גבר, היא אמרה בקול רם וצחקה.
אה, אנטי, אל תחשבי על גברים, אין כמו איתן. אקח את חיי לבד בשביל הילדים והנינים. הבדידות איננה קישוט לחיים, וגם לא רצון להסתובב עם כל מי שבא, אלא לדעת שהחיים ממשיכים ולמצוא כוח בתיקון עצמי ובקהילה.
