יומן 12 בפברואר 2023
היום אורית פנתה אלי בבקשה: יואב, תשב עם ארי לפחות שעתיים, אני צריכה ללכת לרופא. היא נבחה בעיניים מרוגזות, כאילו אשפה ממיטב החולין.
לא יכול, קמתי מהספה בקול חד, יש לי תור עם החברים. את שומרת עליי, אני בדרך לחזות. היא חזרה על הבקשה, אך חזרתי לאט לאט למעיל, חיפשתי במזוודה אם יש מקום לשים את המפתחות.
זה לא ניתן להשהייה, הרישום למרפאת המשפחה נעשה שלושה שבועות מראש, ארשמתי בחוסר סבלנות. אוקי, תחכי שלושה שבועות, מה שלא יהיה, שום דבר לא יקרה לך. הרגשתי כאילו מדבר על משבר זעיר ולא על כאב ראש מתמשך ועל גב שלא מתאזן אחרי הלידה.
הדלת נפתחה בקול חזק, וקול של ארי מתפנק במרפסת המיטה שלו נשמע – הוא קם שוב. הרגשתי את התשישות נוגעת במגע, ויצאתי לחייג לקופת חולים. אחרי ניגון מתמשך של צלילים, חיכיתי בתור של אורית.
שלום, אני רוצה לבטל את ההזמנה של היום קראתי בקול גבוה, כאילו אני מתפעל עם הקול שלו.
התרופה אחרי הלידה הפכה למשחק הגרלה גב שנקרא קפוט, כאב ראש שמכה כמו פטיש, והרופאים רק מזמינים לבחינה נוספת שתדרוש זמן. והיום, מישהו צריך לשבת עם הילד.
אבל לי הכל היה משעמם. אחרי שנתיים של חיי משפחה, נעלם לי האושר. בתקופה של ההיריון, הייתי ליואב שמחזיק את אורית במכנסיים, נושא מזוודות כבדות, מבשל, עושה עיסוי רגליים לפני השינה. הייתי אומר לה שהיא הכי יפה, שהאושר שלי אינסופי. היא הייתה מאמינה בכל מילה, חשבה שמצאה בן מזל.
ואז נולד ארי. הכל התפרק לחלקים. בכי אינסופי של חיתולים, לילות ללא שינה החזית שלי התפשטה והשפלה. התחלתי לצעוק על אורית כשלא הצליחה לסדר את הדירה, על ארי כשבכה בלילה, זרקתי חפצים ופתחתי דלתות, חזרתי לחברים אחרי חצות.
תסתכלי על עצמך! צעקתי, מצביע על האישה שלי. האם את רואה את האישה היפה שבמראה? איפה היא הלכה? חייתת כשלוף! היא נראתה במראותיה: עיגולי שחור תחת העיניים, שער מבולבל, חולצת בית ריסון מתפשטת ממזון תינוקות, קילוגרמים עודף שעמדו לו לנצח למרות שהיא אוכלת רק פעמיים ביום. איך תמצא זמן לעצמה כשארי חום, שיניים נוקשות, ובטן כואבת?
את רק חושבת על הילד, נגחתי, הוא כל העולם שלך. אני כאן בשביל מה? אין לי צורך בך? היא שתקה, כי לא הייתה לה תשובה. היא חשבה על ארי, כי הוא היה ילד שלה והיה רק ילד.
היא נחתה בגבול של חוסר כוח, רצוייה לשכב ולא לקום. היא חיה בארבעה קירות עם תינוק מצעק, ובעל שמרגיש קורבן עיקרי של המשפחה. אין עבודה בחוץ החברה שבה עבדה נסגרה, הבעלים ברחוב נעלם עם החובות, והחדרים נסגרים. אורית הייתה בהפסקת הלידה, ואין לה חוץ מהדאגה שהבן שלה יגיע לגיל שלוש ויהיה עלייה למצוא עבודה חדשה. שלושה שנות חוסר פעילות בקורות החיים, תינוק קטן מעסיקים לא מתלהבים.
היא חלמה על למות מהחיים האלו, להגיע לשירות קהילתי, לנסוע ברכבת למשרד, לשוחח עם אנשים אמיתיים ולא עם תינוק שמראה רק סרטי קרטון. היא רצתה לחזור להיות מי שהיא הייתה לפני.
יום הולדתו השלישי של ארי היא ארגנה בעצמה. הילד רץ בחדר בבגדי רוכב חדש, שמח ורובד.
אבל יואב לא היה שם.
אורית, איפה יואב? שאלה אםאמא של יואב, דינה כהן, מסתכלת סביב כאילו מצפה לראות את הבן שלה יוצא מהוילון.
לא יודעת, ענתה אורית בחיוך מכווץ. בטח מאוחר לו.
מאוחר? היום הולדת של הילד! הבעה של אבא יואב, אברהם כהן, חודרת בתוכו.
אורית רק הרימה את כתפיים. היא חייגה ליואב כמה פעמים, שלחה הודעות, לא קיבלה תשובה.
האורחים הביטו זה בזה, אך לא אמרו דבר בקול רם. אםאמא של אורית, רבקה לוי, לחצה על ידה מתחת לשולחן תמיכה שקטה שלא שינתה דבר.
החג נגמר במתח. ארי שמח, והשאר נראו כאילו הכל תקין.
אורית חיתכה את העוגה, שפכה תה, חייכה לאורחים. בפנים משהו נשבר לאט לאט, לפיסות קטנות שלא אפשר לאסוף.
האורחים פזזו לפני הלילה. ארי נרדם מיד, לפני שהיו מחפשים לו בגדים חדשים. היא שמעה את קולות המנעולים, והביטה בשעון חצות. בחזית הבית קוּפַת דלתות.
יואב עמד בפתח, רעיד, גופתו ממולחת, ריח של בושם זול, כתם אדום של שפתון על הלחי. הוא נגש אל אורית והקפיא במקום.
אורית, זה לא מה שאת חושבת, קולו של יואב התלבש בקול שנשבר. שתיית וויסקי, נפלתי עליי, היה משהו זה היה פעם אחת, אני נשבע!
היא נשפה באיטיות, קרור חודר אל מתוכה, כאילו קרח זרם בתוכה.
איפה היית? לחשה היא.
פגשתי עם החברים. הלכנו לבר, היו שם בחורות, וה
ביום הולדת הילד, חצצה היא. היית עם בחורה ביום שלישי של שלוש שנים של ארי!
סליחה! לא רציתי! זה קרה בטעות! הוא קרא.
קולה של אורית רעדה: אתה בוגד, מרמה. סמכתי עליך למאה אחוז. יש לנו משפחה! יש לנו ילד! חשבתי שלא תוריד את עצמך לבגידה!
זה האשמתך! קרא פתאום יואב. תסתכלי על עצמך! סביב יש כל כך הרבה נשים יפות, ואני חוזר הביתה ורואה אותך! כן, אני מתבגר, רוצה אהבה!
היא פנתה לחדר הילד, יואב קרא, אך היא לא הפיקה. היא ננעלה בחדר עם ארי, שכב על המזרן הצמוד, נצפית בחשכה.
בבוקר היא אספה את החפצים שלה שלה ושל ארי. יואב ניסה לעצור אותה, אחז ביד, דיבר על סליחה והזדמנות שנייה. היא לא נענה. הזעיקה מונית, שרפה מזוודות ונסעה לביתה של אמא.
השבועות הראשונים קשים. ארי לא מבין מדוע הם גרים אצל סבתו, בוכה וקורא לאבא. אורית מחבקת, מנשקת, לוחשת שהכל יהיה טוב, אף על פי שהיא עצמה לא מאמינה.
בהדרגה חיי היום-יום מתנהלים. רבקה לוי מטפלת בארי, משגיחה עליו בזמן שאורית מחפשת עבודה. אחרי חודש מצאה עבודה לא דבר מושלם, אבל משכורת קבועה ומנהל הגון. היא הגישה גירושין, יואב לא התנגד, רק רצה לראות את בנו. היא הסכימה. ארי אוהב את אביו.
כמה חודשים לאחר מכן היא עברה לדירת חדר אחת, קטנה אך משלה. היא קישרה אותה במינימום, אבל זה היה מקום של שנינו של ארי ושל היא.
יואב התחיל לבקר לעיתים קרובות תחילה נדיר, אחר כך תדיר. הוא סייע לתקן ברז, להרכיב מדף, לצאת עם ארי לטייל. היא הרשתה לא בשביל עצמה, אלא בשביל בנה. ארי חייך לאביו, קפץ על צווארו, והיא לא יכלה לעצור זאת.
חצי שנה אחרי הגירושין יואב נישא שוב. אורית גילתה במקרה ראתה אותו במרכז קניות עם האישה החדשה, יפה, מתוחזקת, שיער ארוך, איפור מדויק. היא קיבלה תיאורים של ויקה היא מנהלת בית מושלם, ארוחה מוכנה, נראית כמודל.
יאו״ב המשיך לבקר, אפילו יותר מתמיד, ומדבר על ויקה בטוב לב. היא הנהנה, אך אורית מרגישה את הכעס מתלקח בתוכה.
לבסוף, היא חיברה תכנית מנקמת, קטנה ועקביות לחייג ליואב בכל נושא. יואב, ארי רוצה לשחק, תבוא?. יואב, הברז מתפרק, תעזור?. יואב, ארי מתגעגע, מתי תבוא?. הוא מגיע כל פעם, רק כדי לגעת בילד ולהרגיש אהבה.
דיאלוגים של אורית עם יואב נמשכים שעהשעתיים, היא מספרת חוויות בגן, הוא מגיב בחיוניות, כאילו חסר לו השיחה הזו. קולות ויקה מתחילים להישמע: יואב, אתה מדבר איתה שוב? תפסיק! הוא משיב במרחק, והקול שלה נשמע מרוחק.
בוקר אחד יואב נכנס פתאום ללא הצעה. היא פתחה את הדלת, ראתה את פניו המורידים.
אנחנו מתגרשים, אמר, חוצה את החדר.
מי? היא סגרה את הדלת והשתדלה לעמוד על קורה.
ויקטוריה עזבה. היא לא יכלה יותר.
מה היא לא יכלה?
אתנו. הקשר שלנו.
היא חייכה ציניות.
איזה קשר, יואב?
את יודעת, כמה זמן אנחנו מבלים יחד, חשבתי…
שוב יחד? היא צירפה, לא, יואב, אני מתחברת למישהו אחר, ואני מאושרת.
הוא נדהם, פניו נמתחים.
מה? עם מי?
זה לא משנה. זה לא איתך.
אבל חשבתי…
חשבת שאני אחכה לך? באמת? היא צחקה. אז אתה מתכוון שאני אתן לך מזונות של גבר זר?! אתה נטל אותי ברוח!
היא המשיכה בדבריה, לא הבטחתי דבר. אתה חזרת אליי כשכלב, מנסה לחזור לחלק המשפחה. אבל אני צריכה אותך יותר לא.
היא פתחה את הדלת, דחפה אותו החוצה.
אתה אינך אישה! הוא תפס את המעיל ובכה. זחלה קטנה, נחמדה, נחש ממתק!
אולי, היא מזיזה כתפיה, אבל אתה עשית את זה לעצמך.
הדלת נפתחה בחוזקה. היא נעמדה, עיניה סגורות, הרגישה ריקנות במקום שמחה.
היא ידעה שהמעשה שלה היה קשה, אך הוא היה מי שהרס אותה קודם, חיבש את כבודה, אהבתה, אמונתה. היא החזירה אותו באותו מטבע.
היא הלכה לחדר של ארי, הוא ישן, ידיו פתוחות. היא ישבה לצידו, עסקה את ראשו.
היום למדתי שלפעמים אנחנו משכימים את הפטיש על האנשים שאנו מרגישים שהכינו אותנו. עלי לזכור: אם נזניח את המשפחה, נמשיך לשאת משקולת של חרטה. עלי לשים לב לצרכים של האוהבים סביבי, לפני שהקול של האושר החופשי יישמע חזק מדי.
