30 ביוני 2025
היום התחלתי את הערב כרגיל, עם כוס יין במצב רוח קצת דרמטי, כששמעתי קול לחישה רכה מהצד. על המדרכה של רחוב גורדון, ליד השולחן הקטן שהצבתי עבור הקפה במזג האוויר הלח, הייתה אשה בת שולי הקצה של משקלה, מחזיקה תינוקת ברכיה. היא פנתה אלי במבט מלא ייאוש, ולחשה: «בבקשה, לא רוצה את הכסף שלך, רק רגע מזמנך».
הסבתי מבט לעולם החיצוני של תל אביב באותו הלילה קולות של חציית בר, צחוק של מטיילים, מלצרים רצים בין לשטחים מוארים. אבל בטרו של ביסטרו צרפתי על מרפסת 6, שהייתי יושב בו עם כוס יין, רקדתי במחשבות על שוק ההון והפגישות העסקיות. מולי עמדה צלחת של ריזוטו בלוט עם ליבה של לובסטר, אך הריח של זעפרן ושמן כמהין כמעט ולא הגיע אלי. מוחי נדד למספרים, מצגות ריקות וחיזוק של פרס קטן באירוע חסד חסר משמעות.
פתאום שמעתי את קולה, עדין כמו רוח קיץ.
«בבקשה, אדוני לא רוצה את הכסף. רק רגע ממך».
הסתובבתי וראיתי אותה ברכיה, על המדרכה הקונקרטית, רגליה הריקות נלחצות באבן הקור שמלה בחורה חומה-זהבה עם קמט בצד, שיער ארוך קשור לקשקוש לא מדויק, עטופה במרעה חום ישן, ובזרועותיה תינוקת חמודה עטופה במגבת פשתן.
הקפצתי מבט, אך אינני מצאתי מילה מיד. היא שרדה את התינוקת בעדינות ובקול רך אמרה: «נראה שאת יודעת להקשיב».
מלצר ניגש במהירות, שאל אם אני רוצה האבטחה.
לא, השבתי בקצרה, מביט בה בעיניים. «תן לה לדבר».
המלצר התלבט לרגע ונטש את המקום. הצבעתי על הכסא הריק שלפניי. «בבקשה, שבו».
היא תנענעה ראש, «לא, לא רוצה להפריע למקומך. רק ראיתי אותך כאן לבד, והיום חיפשתי מישהו שליבו עדיין פתוח».
המילים שלה פגעו בי יותר ממה שהציפיתי.
קמתי צעד אחורה, שאלתי: «מה אתה רוצה?».
היא נשמה עמוק: «שמי יפית בן-אורי, זאת לירז, בת שבעה שבועות. איבדתי עבודה כשלא יכולתי להסתיר הריון, ולאחר מכן איבדתי דירה. המקלטים מלאים, ביקרתי שלוש כנסיות היום וכולן סגורות».
היא הוציאה את עיניה אליי, לא מתוך ייאוש אלא עייפות ואומץ.
שאלתי: «למה דווקא אליי?».
יפית קראה לי במבט חודר: «כי הלילה הזה היית האחד שלא היה עסוק בטלפון ולא צוחק עם המנה השלישית. היית שקט, כאילו מבין מה זה להיות לבד».
התבוננתי בצלחתי וגיליתי שהיא צודקת.
עשר דקות לאחר מכן, יפית ישבה מולי, לירז ישנה על כתפיה. הזמנתי לה עוד כוס מים ולחם חם עם חמאה.
השתדנו ברגע של שתיקה לפני ששאלתי: «איפה אביה של לירז?».
היא ענתה בחרדה: «עזב אותי ברגע שסיפרתי לו».
«והמשפחה?».
«אמי נפטרה לפני חמש שנים, ואני לא מדברת עם אבי מאז כשגרמתי לו חמור בגיל חמש עשרה».
הבנתי, כי גם אני חוויתי חוסר חום בבית עשיר בכסף.
יפית חייכה במרחק, חיברה אותי, ואז לחשה: «לפעמים מרגישה שאני בלתי נראית. אם לירז לא הייתה כאן, הייתי נעלמת».
שלפתי את המעיל ולקחתי כרטיס ביקור: «אני מנהל קרן שמטרתה «פיתוח נוער». במציאות, רוב הפעמים זה רק למען ניכוי מס».
הנחתי את הכרטיס על השולחן, אמרתי: «מחר בבוקר תבואי. אגיד להם שהזמנתי אותך. תקבלי גג, אוכל, חיתולים ואף יועצת אולי אפילו עבודה».
יפית חיפתה את הכרטיס כאילו זה זהב.
«למה?», שאלתה בקול רך.
הסתכלתי בעיניים רציניות: «כי נמאס לי להתעלם מאנשים שמאמינים בחסד».
הדמעות התערבבו בחיוכה, היא לחשה תודה, ואני חייך לה בחיוך קטן: «אני חושב שכן».
הערב עבר, היא קמה, חזרה לחיי העיר עם תינוקת בליבה וכתפיה יושבות זקופות יותר.
המשכתי לשבת בריק של המפגש, ולא הרגשתי ריקנות עוד. הרגשתי שמישהו ראה אותי. אולי, גם אני נראיתי.
חלפו שלושה חודשים. יפית עומדת היום מול מראה בדירתה המוארת, מצחפת שיער במרקחת, ולירז ישנה על ירכיה. היא נראית חזקה, בריאה, מלאה בחיים שלא חשה שנים.
כל זאת משום שהייתי מוכן לומר “כן” כשכולם אמרו “לא”.
בבוקר הבא, יפית הגיעה לבניין הזכוכית של הקרן, ידיה רועדות והקווה ברורה. כשקראה את שמי יואב לוי הכל השתנה. קיבלו אותה לחדר ממוסגר, נתנו לה מזוודה מצוידת, קיבלה יועצת חמה בשם נטע, והוצעו לה עבודה במרכז הקהילה של הקרן.
כל שבוע, אני מבקר שם, לא כ”אדון לבוש בחליפה”, אלא כ”יואב” שהפעם אוכל לאכול ארוחת צהריים עם לירז בחיקו.
יום אחד, יפית הציעה לי ארוחת ערב ללא תינוקות בוכים, רק בקבוק יין פתוח. היא לבשה שמלה כחולה עדינה שתאמה לעיניה, קניה בחנות יד שנייה ושיפרה בעצמה.
«אתה נראה שמח», אמרתי.
«כן», לחשה היא, «והפחד שלי טוב».
«מכיר זאת», השבתי.
שיחה קצרה הפכה לחיבור עמוק; לא עוד חוב היא אמרה, «אתה נתת לי משהו שלא ידעתי שחסר».
היא קיבלה משימה ללמוד עבודה סוציאלית, כי מישהו ראה אותה כשאף אחד לא ראה. אני החזקתי בידה, אמרתי לה: «אעזור, לא בעולך, אלא לצידך».
שנה לאחר מכן, היא על במת בית ספר קהילתי, קיבלה תעודה בפיתוח ילדי חינוך מוקדם צעד ראשון לתואר בעבודה סוציאלית. אני ישבתי במקומ הראשון, מחזיק בידיי לירז שמחה וקראה.
במבטה אליי, עם לירז בזרועותיי והדמעות במבט, הבנתי: היא לא רק הצילה אותי; היא החייה אותי.
באותו לילה חזרנו למדרכה שבה הכל התחיל אל אותה מסעדה, אל אותה שולחן. הפעם יפית יושבת, ולירז על כיסא גבוה, נובחת קיסת לחם ונהנית מהחיים.
יפית לחשה: «האם אי פעם חשבת שהלילה ההוא היה גורל?».
חייכתי: «לא».
היא נעמדה במורתיה: «זה היה בחירה את בחרת לדבר, ואני בחרתי להקשיב. ובחרנו לא ללכת משם».
היא לחצה ידיי: «נמשיך לבחור, כל יום».
תחת אור המנורות של הקפה והרעש של עיר שלעולם לא נחה, נשארנו שלושה, שולחן אחד. לא נפגעים, לא נדיבות מקריות משפחה שלפנו יחד, שהעולם לא ציפה לנו.
הלקח שלי: הקשבה מדויקת למילה אחת יכולה לשנות מציאות שלמה ולא רק של אחרים, אלא גם של עצמנו.
