הגורל שלף לי יד
זה היה חיי של צפורה. בתור ילדה, המשפחה נראתה כשגרה: אבא אלון, אמא דנה, הכל כפי שצריך. כשהגיעה לכיתה ו’6, התחילה לשים לב שמשהו לא בסדר האוויר בבית הפך כבד והקשת של האושר נשרפה. שני ההורים נפלו אל היין, תחילה האבא, אחר כך גם האמא. בקירוב לסיום הלימודים היא הבינה שאין דרך להוציא אותם מהביצה הזאת ולחזור לחיים נורמליים הם נצללו עמוק יותר ויותר.
לעתים קרובות הם התגרו אחד בשני, ובשעת חמת הריב הילדה הייתה הקורבן הבא.
״למה זה קורה לי?״ היא בכתה, נעלמת לפינה מאחורי הארון, שם שלא יראו אותה, בזמן שהוריהם משחררים עלייה זעם.
״תלך לחנות ותביא לי חטיף״, קרא האבא, מזלזל, בלילה מאוחר. היא סירבה, חששה מהחשכה שברחוב. הוא היה על סף תקיפה אם לא הייתה בריצה.
״תבקשי כסף משכנתי וריקה, אל תבואי בלי כסף״, לחצה האמא ושתפה אותה לצאת מדלת.
כשהתבגרה, צפורה החלה לעזוב את הבית כשהורים היו שיכורים. בכיתה י’ היא כבר לא פחדה מהחשכה, הרגישה בטוחה. הייתה נוהגת ללכת לבית המשושה בקצה היישוב, שם מסתתרת עד השכמה, ואז חזרה לבית, לקחה פנקסים וספרים ורצתה לבית הספר.
יום אחד החליטה:
״אחרי הלימודים אסיים תעודה, ברחף מהכפר, אל העיר, אולי אמצא מקום ללמוד. רק צריך לחסוך אגורה אחרי אגורה, שקל אחרי שקל״. כך התחילה לאסוף כסף בקטנה, לא היה קל, אבל הצליחה.
קיבלה סיום תיכון עם ציונים לא מרשימים, לקחה דרכון, תיק גב קטן עם מה שחסכה, ונסעה למרכז העיר, בלי ליידע את ההורים. היא רצתה ללמוד, לבנות משפחה רגילה ולחיות ככולם, ולא רק לשרוד.
העיר לא קיבלה אותה בחיוך. מצאה מכללה, רצתה להגיש בקשה, אבל אמרו שיש המון פונים, והציונים שלה לא יכניסו. לימוד בתשלום היה חוץ מגדרה אין לה שקלים. חלומותיה נשברו, היא נחתה על ספסל ליד התחנה, מביטה באנשים רוצצים.
״לכל אחד יש מטרה משלו,״ חשבה, ״הם רודפים אחרי משימות, ואני בלי מקום ללכת. מה לעשות? אין לי כסף, ולא לחזור הביתה מה מחכה שם? ואין לי מקום להישאר כאן גם כן״.
היא חיכתה עד שהחשכה ירדה, אז ניגשה אליה אישה מלאה, מבוגרת, עם תיק קטן ביד.
״ילדה, למה את יושבת כאן? ראיתי אותך נחה מול החנות, חזרת ושוב יושבת. קרה משהו?״ שאלה.
״אין לי לאן ללכת,״ היא בכתה, ״באתי מהכפר, רציתי ללמוד במכללה, אבל לא קיבלו אותי, ציונים גרועים, ואין לי כסף ללימודים.״
״אין כאן אף אחד?״
״לא. ואני לא רוצה לחזור הביתה, ההורים רק שותים, אני חוששת שאפוך כמו הם״
״אל תבכי, אני מבינה, החלטת לעזוב את הבית, זה קשה. בואי איתי, אני גרה בדירה משותפת, אין לך לילה כאן. קוראים לי חנה סיימון, כולם קוראים לי סיימון״, אמרה האישה.
צפורה, בתסכול, קומתה ויצאה איתה. חנה סיפרה על עצמה:
״ביתי בכפר, הייתי אחראית לגן, קיבלתי בת בך, טמר, שעבדה כשדיילת ברכבת, נפגשה עם יזם, הוא ביקש ממנה כסף לפתוח עסק משותף. אני רק היה לי כמה תפוחים, כמה תרד, חמור ותרנגולות. מכרתי את הבית כדי לעזור לה, אבל היא בוגדה, לקחה את הכסף ונעלמה. מצאתי עבודה כשוטפת בתחנת הרכבת וקיבלתי משכן במרוהטת, כך אני גרה היום. ראיתי בך משהו, ולא רוצה שתגמרי לבד״.
הם הגיעו לדירת המשותף של חנה, חדר קטן. צפורה הייתה עייפה, אכלה בלי תיאבון, חנה אמרה:
״בבוקר אביא אותך למנהל הקפיטריה ליד הרכבת. תמיד זקוקים לעובדים, המשרה זמנית, את צעירה, יפה, אלוהים ברא אותך יפה. הוא יקח אותך, ואז תוכלי לשהות במרוהטת. אולי תזכי למזל, לפגוש בחור טוב, ולבסוף להיות שמחה כמו כל ילדה שמגיעה לעיר לחפש אושר״.
צפורה אמרה תודה לחנה, ונרדמה במהירות.
מיום זה לא פגשתי אף בחור. אם רק ידעת מראש מה גורל מביא אף אחד לא יודע. צפורה נכרעה על האוהב החדש, מנהל הקפיטריה, בשם איתן. הוא היה חייכני, מנומס, שואל, מצחיק, והיא לא הכירה אף בחור לפניו. נרדפה אחרי איתן כמו ארנבת אחרי ארנב.
איתן חייך בעדינות וקיבל אותה כמלצרית. הקצה לה חדר במרוהטת, חייך, הביא לה שפתון, מסיכה למרק, אפילו בושם זול. היא הייתה על גג העולם. ערב אחד אחרי המשמרת הוא הציע לשיר אותה למרוהטת:
״צפורה, שבי במכונית, אני אקח אותך הביתה, נמאס לך?״
היא חייכה, שמנה, חשה בטחון שמישהו באמת דואג לה. היא חשבה: ״האם זה סוף סוף הדרך הטובה שלי?״
בימים של חופשה, לפני המרוהטת, עצר בחור צעיר בשם מקס.
״היי, את גרה כאן?״ שאל.
״כן, בקומה השנייה״, היא ענתה.
״גם אני גר כאן, אני מקס, נהג משאית, באתי מהכפר כדי להרוויח כסף, אבל לחזור לכפר אחרי כמה שנים. לא ראיתי אותך קודם במרוהטת״, הוא סיפר.
״צפורה, גם אני מהכפר, רק הגעתי לעיר״, היא השיבה.
הקשר ביניהם נותר ידידותי. מקס סיפר על מושבות, ערים, והביא לה ממתקים לפעם כששתו יחד תה. הוא ראה שהיא רק רואה בו חבר, ולא מתאהבת בו.
איתן, מצד שני, לקח אותה לדירתו, הם נפגשו בסתר, והוא הזהיר:
״צפורה, אני נשוי, אבל אני אוהב אותך ואדאג לך. בקיץ אקח אותך לים״.
היא שזפה בקשר, הרגישה כמו בחלום. כמה זמן עבר עד שהיא גילתה שהיא בהריון. באותו ערב, כשאיתן הגיע, היא חיבקה אותו ברוב שמחה:
״איתן, יהיה לנו ילד״
הוא נענה: ״אתה יודע שיש לי משפחה, שני ילדים, לא צריך לי עוד ילד!״, הושיט לה חבילת כסף על השולחן, אמר: ״תוציאי את זה בעוד שלושה ימים, אחרת אשקול איך זה ייגמר״. הוא נטש אותה, נעל את הדלת.
צפורה נזכרת במילים של חנה סיימון: ״רוב האנשים באים לעיר לחפש אושר, אבל רק מעטים באמת מוצאים אותו״. היא קיבלה את המפתחות ויצאה מהדירה, הלכה לחדר המרוהטת, שתתה תה עם חנה, שהביאה לה ניחוח של נוחות. חנה קראה לה:
״היי ילדה, גורל טוב לך״
היא בכתה, חנה ניגשה אליה, חיבקה ואמרה: ״גברים לא תמיד מתחשבים, אל תתייאפי. הילד שלך יהיה לך, הוא לא קשור לאותו גבר. החיים תמיד מביאים הפתעות, ואם תעברי, אולי מישהו יושיט לך יד״.
אחרי השיחה, צפורה הרגישה קלה יותר. בלילה, כשקראה את המיטה, שמעה קול מאחורי הגב:
״היי, חזרתי?״ קפץ מקס, שמח לראות אותה.
היא התפרקה בצחוק ובדמעות, הוא קנה לה ממתקים, ניגן לה שיר, הציע לקנות קניות. הוא אמר:
״לא לדאוג, אנחנו נסתדר, תחשבי על הילד ובך. אני אחזור לחנות, אל תחכי יותר״.
הוא הביא קופסאות של מצרכים, הציב במקרר, היא חייכה, זכרה את דברי חנה.
זמן עבר, והם חזרו לכפר של מקס. קנו בית, הוא שיפץ, הוסיף קומה שנייה, והילדה שלהם נולדה, שם קראו לה תמר. יש להם בנו של שלוש שנים, וכולם חיים באושר בגן.
כך נגמרה הסיפור כל אחד עם גורלו, כמו שה׳ רוצה, והחיים ממשיכים.
