בתו

יואב, יש לנו בתאל 3500 ! קרצה רות בטלפון, קולה מלא במתיקות.
עמדתי תחת חלונות בית החולים, מנפנף לאשתי שהחזיקה את הילדה בזרועותיה.
לנו בת! אני האבא! רות, לא הבטחת לנו בן? קראו בקול רם, כאילו רציתי לתפוס את האמת באוויר.

שקט נמתח בקו, ואז בת לבנה לחשה:
כנראה טעינו

פניתי והלכתי בין האבות המחייכים שהכתיבו אהבות על המדרכות ושחררו בלוני חמצן לשמיים, בין מכוניות משומרות בקפידה ובני משפחה המתכנסים סביבן.

תמיד חלמתי על בן יורש, משך המשפחה. בזמן שרות הייתה בהריון, ציירתי במוחי את עתידנו: נזרוק כדור בחצר, נצודד בים ונתחלק בצלילה, ובערב נישב כולנו סביב השולחן, נחליף סיפורים, והבן שלנו, גאוותי.

רות נלחמה שנים רבות להיכנס להיריון; הלכנו לבדיקות אצל רופא מפורסם, כמעט חכם של מדע, ולפני חמש שנים קיבלתי סוף סוף את החדשות המשמחות.

יואב, אתה! קרא קולה משם מאחורי, והפניתי מבט זה היה פז, חברי מהקולג’.

כמה זמן עבר? איך אתה? שאלתי.
הגעתי לבקר אמי, חלה מעט, צריך לשהות איתה; אביה נעלם לפני חמש שנים. איך אתה? הוא חייך, קו פניו רועד במתיחה.
מרוץ מהקולג’ עד הבית חוגג, רות ילדה בתאל.
מזל טוב! למה אתה לא שמח? חייך פז.

הוא הסתכל סביב, ראה בית קפה כמה צעדים מהצד, והזמין אותי ונכנסנו לשבת.

אז חיכית לבן? כולנו מחפשים יורש, זה טבעי. בתור שֶׁהייתי כמוך, הכנתי את עצמי לאב של בן, והאישה שלי הביאה בת.
איך זה אצלך? האם האמא איתך? שאלתי.

פז השתק, מבטו נפל לאדמה, ואז הרים אותו בעיניים שמלאו עצבות אינסופית.
אני לבד, אין לי עוד משפחה. יואל, השיחה הזאת לא במקום יש לך שמחה.
מה קרה? שאלתי ברגישות.
תאונה אין לי כוח לזכור. עברתי שנה לבד, מתכנן לעבור לאמא, למצוא עבודה, לתקן דירה.

דיברנו שעות על שנות הסטודנטים, מכרים משותפים, תכניות לעתיד. השארתי לו את המספר ואמרתי שהוא יוכל להתקשר מתי שרק ירצה, בלילה וביום.

בבוקר הבא, עם זר פרחוני של ורדים אדומים וקשת בלוני הליום תלויים על יד שער בית החולים, רוץ אל החלון.

רות! קראתי כששמעתי את קולה האהובה בטלפון.
סלחי לי! אני כל כך שמחה לבתי המממת שלנו! איך היא נראית?
בדיוק כמוך, יואב, כמו שאתה!
באמת? אתמול הרגשתי…
אל תדאג, אני מבינה.

הפריעה לי רות, קולה רך אבל חזק:
יואב, הבת שלנו בריאה, רגועה, אוכלת וישנה בחיוך. בקרוב נוציא אותה, תראה בעצמך.

שנים עברו, והבתאל שלנו גדלה לחכמה וליפה, אנחנו גאים בה עד אינסוף, ופז הפך לחונך. אני עדיין מודה לו על השיחה שטיפחה בעיניי, ולימדה אותי להעריך ולאהוב את כל האנשים שלצדי.

תודה, חברי, על שהיית שם ברגע שהייתי צריך אותו. חזרתי למחשבותיי, והלב פועם קצב של תקווה.